מפריחים את השכונה

בפרקים הקודמים סיפרתי על הבית היפהפה שבניתי במושב שלי, בית הבנוי מחומרים טבעיים, ושכמעט לא צריך חימום בחורף או קירור בקיץ. בית שמספק לעצמו אוכל מים ואנרגיה. בעצם יצרתי לעצמי סוג של גן עדן קטן. בכל שנה הגיעו עשרות אנשים כדי לראות את הבית שלנו וללמוד על בניה ירוקה. ובכל זאת, לפני ארבע שנים החלטנו לעבור לעיר טירת כרמל.

למה? כי הבית הזה לא שיכפל את עצמו.
התקווה שלי הרי היתה שכאשר אנשים יראו שניתן לבנות אחרת וזה יותר בריא, יותר זול ויותר טוב לסביבה לגור ככה, מיד כולם יבנו כך את הבתים שלהם. אבל זה לא קרה. שאלתי אנשים שהגיעו אלי למה הם לא בונים כך והם אמרו שהם גרים בעיר, ושם זה לא אפשרי. עוד אמרו לי שהבית שלהם כבר קיים, ובכלל הם גרים בבניין משותף בבנייה רוויה ולכן אין להם מה לעשות בנדון.

פשוט התחלתי לעבוד בגינה. הראשונים שניגשו אלי מתוך סקרנות היו ילדים של הבניין והשכונה, ששאלו אותי מה אני עושה. מאוד הפתיע אותם שלמישהו שגר בבניין בשכירות אכפת מהבניין יותר ממי שגר בו שנים בדירה קנויה. הם התחילו לשאול שאלות ואני השבתי להם בשאלות: מה אתם הייתם רוצים שיהיה כאן?

אכן רוב האוכלוסייה בישראל גרה בערים וגרה בבנייה רוויה. אז מה עושים? הבנתי שיש צורך לעבור לעיר כדי להוכיח שניתן לייצר מודל של קיימות גם כך, בבנייה רוויה ובבית שכבר קיים. כך מצאנו את עצמנו עוברים לגור בטירת כרמל. ולמה טירת כרמל? כי אם הייתי עושה את המעבר הזה לכפר סבא או לרעננה למשל, כבר היו אומרים לי שברור שאני אצליח, כי אלה אוכלוסיות בעלות מודעות ולכן זה קלי קלות ונראה אותי עושה שינוי בעיר מורכבת יותר. לכן מראש עברנו לטירת כרמל. ולא סתם, אלא לאחת השכונות המאתגרות בה.

קבלת הפנים היתה המון פסולת סביב הבניין. המון. הנוהג היה שאם אתה עומד על אדן החלון ומעשן סיגריה, בגמר הסיגריה זורקים את הבדל לחצר. ואם אוכלים חטיף תוך כדי ישיבה על אדן החלון, משליכים את העטיפה לחצר. התפיסה המובילה היתה שהמרחב הציבורי השייך לכולם בעצם לא שייך לאף אחד, ולכן ניתן לעשות בו מה שרוצים – ובמקרה שלנו, זה ללכלך אותו. הנוהג היה כל כך מושרש שכאשר טכנאי הדודים החליף דוד על הגג הוא בדק היטב שאין אף אחד למטה, זרק את הדוד הישן והשאיר אותו שם. כזו היתה קבלת הפנים: הזנחה בכל מה שקרוי המרחב הציבורי – מחדר המדרגות ועד החצר והרחוב. העיר טירת כרמל משקיעה משאבים רבים בניקוי העיר אבל זה לא כל כך הורגש, כי הנוהג ללכלך את המרחב הציבורי היה חזק יותר מכל אמצעי ניקוי כזה או אחר.

הדבר הראשון שעשיתי היה להתחבר לשכנים – להכיר אותם, להיות חבר שלהם. עשיתי זאת עם המון אהבה לאנשים באשר הם, עם המון ענווה – אני לא יודע יותר טוב מהם. בהסכמת השכנים התחלתי לטפח את החצר, הבאתי איתי את כלי העבודה שיש לי מהמושב, הרי אני גם חקלאי אז כלי עבודה לא חסרים לי. ופשוט התחלתי לעבוד בגינה. הראשונים שניגשו אלי מתוך סקרנות היו ילדים של הבניין והשכונה, ששאלו אותי מה אני עושה. מאוד הפתיע אותם שלמישהו שגר בבניין בשכירות אכפת מהבניין יותר ממי שגר בו שנים בדירה קנויה. הם התחילו לשאול שאלות ואני השבתי להם בשאלות: מה אתם הייתם רוצים שיהיה כאן?

אחד הילדים הפליג בדמיון ואמר כמה היה רוצה לראות פינת חמד עם עצי פרי, ירקות ופינות ישיבה. חבר שלו תקע לו מרפק ואמר לו: ״תנחת, אתה בטירת כרמל״. אבל אני אמרתי להם שזה בהחלט אפשרי ושאני יכול ללמד אותם איך לעשות את זה. הם התלהבו ושאלו מה צריך לעשות. אמרתי להם שבשלב ראשון יביאו לי את הפסולת האורגנית מהבית שלהם. הסברתי שפסולת אורגנית זה כל מה שבא מהאדמה וצריך לחזור אליה, ושכאשר מחזירים לאדמה את הפסולת האורגנית היא מחזירה חזרה בפוריות ובתנובה רבה. וככה התחלנו לעשות בחצר הבניין קומפוסט מהפסולת האורגנית של השכנים שהילדים הביאו לגינה. על הקומפוסט התחלנו לגדל ירקות ובהמשך גם שתלנו עצים.

ממשטחי עץ (שנזרקו כמובן לחצר) בנינו ספסלים ופינות ישיבה. מכל מיני גרוטאות שנזרקו יצרנו קומפוסטרים ומתקנים לתולעי קומפוסט. הסביבה נהייתה נעימה הרבה יותר. השכנים המופתעים הגיבו אט אט בהתאם והתחילו לשמור על הניקיון בגינה ובסביבה.

יום אחד ניגשו אלי כמה שכנים מהשכונה, מהבניינים שסביב ואמרו לי למה שלא נעשה מה שעשית בבניין שלך גם בעוד מקומות בשכונה? כמובן שהסכמתי בשמחה. לקחנו את המרחב המוזנח בין הבניינים והפכנו גם אותו לגינה קהילתית פורחת עם פינות ישיבה, עצי פרי וערוגות של ירקות.

גולת הכותרת היתה מתקן ביוגז ראשון מסוגו שהצבנו בבניין שלי. פעם ראשונה (בעולם!) הוצב בבניין מגורים משותף מתקן שלוקח את הפסולת האורגנית והופך אותה לאנרגיה של גז בישול. זה קרה בעזרת חברת הום ביוגז שהחברים הנהדרים שם התאימו את המתקן שהם פיתחו לבתים פרטיים לבניין משותף, איגוד ערים לאיכות סביבה חיפה שגויס לקידום הרעיון וכמובן הסכמת עיריית טירת כרמל וכל הדיירים.

ראש העיר הגיע לראות מה עשינו בבניין ובשכונה ואמר: אם זה קיימות אני רוצה את זה בכל העיר – ועיריית טירת כרמל קיבלה החלטה להיות עיר הקיימות של ישראל. כיום מתקיימים בטירת כרמל כמה מהלכים שמקדמים חשיבה ירוקה בקרב הציבור, קמות עוד ועוד גינות קהילתיות והעיר טירת כרמל מתחילה לשנות את פניה. הסיפור הזה מוכיח שכשרוצים, ניתן לחולל שינוי גם במקומות שבהם זה נראה לכאורה פשוט בלתי אפשרי.