השוטה על הגבעה

מהרגע הראשון, הייתי נגד ההרחבה.
רוב המושבים בארץ משנות ה- 90 של המאה העשרים נכנסו לתהליך של הרחבה שבו לקחו מושבי עובדים חקלאיים ואפשרו להם להוסיף עוד יחידות דיור שלא קשורות למשקים החקלאיים.
הייתי נגד ההרחבה כי זה בעצם אמר לקחת את המושב הקטן והאינטימי שלי החבוי לו במקום קסום בכרמל (כרם מהר”ל) ולהפוך אותו לשכונת מגורים, כמו בכל מקום אחר. שכונה עם המוני רכבים שיוצאים כל יום אל הערים הגדולות, כי אנשים צריכים להתפרנס ואין מקומות עבודה במושב, שאז עוד התבסס על חקלאות במידה כזו או אחרת.

באותה תקופה למדתי בטכניון לתואר השני שלי שעסק בתכנון ערים ואזורים. באחד הקורסים לקחתי את המושב שלי כמקרה בוחן לניתוח תהליך ההרחבה הצפוי לו. לא רציתי שהנוף שלנו ישתנה, לא רציתי את כל כמות הרכבים הגדולה הזו שתהיה במושב. הבנתי טוב מאוד מה תהליך שכזה, ברמה הארצית, יעשה לפרוורי הערים, לעומס בכבישים, לפקקי התנועה, לאובדן השטחים הפתוחים, לפגיעה בטבע, לצמצום השטחים החקלאיים. הבנתי שעם הזמן מי שירשו לעצמם לרכוש בתים במקומות שכאלו הן רק אוכלוסיות חזקות, מה שיגדיל את הפערים במדינה. ובנוסף, במדינה שבה יש פירוור מואץ לא ניתן לבסס את התחבורה על תחבורה ציבורית. במקום זאת, תהיה התבססות על רכב פרטי וזה כמובן ייצור עומס על התשתיות. במדינה כל כך קטנה וצפופה לא ניתן לבנות בצורה כזו. לכן הגשתי מועמדות להיבחר לוועד המושב. בתמימותי האמנתי שניתן יהיה לעצור את ההרחבה הזו.

לא הצלחתי לעצור את ההרחבה.
למעשה הייתי בין הבודדים שלא אצה להם הדרך לבנות עוד בתים. ניסיתי להוביל גישה של עיבויי המשקים הקיימים תוך בניה במה שקרוי “תחום המחנה”. לא להוסיף עוד בתים ועוד רחובות. מי שרוצה שיבנה עוד קומה מעל ביתו, שיוסיף עוד בית לילדיו בחצר וכדומה. עם הזמן הבנתי שאין ברירה, בני גילי שרוצים להמשיך ולגור במושב צריכים שיהיה להם איפה לבנות, האוכלוסייה גדלה, אנשים צריכים לגור איפשהו ואנו צריכים לתרום את חלקנו למאמץ. הבנתי שזה שאני גר במקום יפהפה וקסום בכרמל, לא אומר שאין עוד אנשים שרוצים לגור במקום כזה ובהחלט גם להם מגיע.

הצהרתי שאבנה את הבית עם הכי פחות השפעה שלילית על הסביבה. שאלתי את עצמי האם ניתן לבנות בית שעם כל יום שחולף, מצב הסביבה יהיה טוב יותר ולא כפי שקורה עם איך שבונים היום – שעם כל יום שחולף, מצב הסביבה נהיה רע יותר

זה שעד לפני כמה עשרות שנים רק מעטים מאוד רצו לגור במקום הזה זה כבר סיפור אחר. את המושב שלי הקימו 100 משפחות של ניצולי שואה ופליטים ועם קום המדינה לא היה איפה לשכן אותם אז “זרקו” אותם במקום הזה. מי שטיפה התאושש ויכול היה, פשוט ברח מהמושב שכוח האל והמנותק הזה שלא היו בו תשתיות, ולא היתה לו גישה תחבורתית נוחה. בתוך 15 שנים, ממאה משפחות שהיו בגרעין המייסד נשארו במושב רק ארבעים. התחושה היתה שרק מי שאין לו ברירה נשאר כאן. היו גם סיפורים על התאבדויות ועל סכסוכים רבים ומרים ומריבות. לא היה אז פשוט לגור כאן. זה סיפור שניתן לספר על הרבה יישובים בישראל. מה לעשות, להקים מדינה יש מאין זה לא סיפור כזה פשוט.

בכל אופן את ההרחבה לא הצלחתי לעצור. בדיעבד, אני מברך על המהלך. משפחות חדשות וצעירות הגיעו אלינו ליישוב. כך הצלחנו לייצר קהילה תוססת, חיה, מתחדשת, עם פעילויות חברתיות, תרבותיות וקהילתיות שמעולם לא היו כאן קודם לכן.

אבל במובן אחר גם אני צדקתי, למהלך הזה היה ויש עדיין מחיר סביבתי. את המחיר ניסיתי למזער ככל האפשר. והחלטתי שאני אבנה בית בהרחבה. בסופו של דבר אני אולי משוגע אבל אני בטח לא אידיוט. לא אוותר על הזדמנות שכזו. ראיתי בכך אתגר והצהרתי שאבנה את הבית עם הכי פחות השפעה שלילית על הסביבה. שאלתי את עצמי האם ניתן לבנות בית שעם כל יום שחולף, מצב הסביבה יהיה טוב יותר ולא כפי שקורה עם איך שבונים היום – שעם כל יום שחולף, מצב הסביבה נהיה רע יותר. ועוד שאלתי את עצמי האם ניתן לבנות בית ללא בטון?

השאיפה לבנות בית בלי בטון באה לי בעקבות ניסיון כושל שלי לייצר שינוי בהתנהלות של מחצבה בגליל שממש מחרבת את חיי היישובים מסביבה. זה היה קצת אחרי שהתחלתי לעבוד בארגון חברתי שמטרתו חיזוק הדמוקרטיה בישראל. מאחר שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצד כזה או אחר של מיעוט – על רקע מגדרי, לאומי, על רקע של תרבות או שפה שונה, על רקע של תפיסות עולם אחרות ממה שחושב הרוב או הממסד וכן הלאה – היה חשוב לי לעבוד עם מיעוטים. עבדתי עם קבוצות של מיעוטים נרדפים, אנשים שהסביבה חשובה להם כש”הרוב” או המערכת דורסים את סביבתם. במהלך מסעותיי ברחבי הארץ בסיוע לקבוצות תושבים שונות שסביבתם נרמסת, הגעתי לקבוצת תושבים, יהודים וערבים, שמחצבה ענקית בגליל המערבי מהווה מפגע קשה בחייהם. הם סבלו ממנה בהרבה היבטים של החיים, ואני האמנתי שפגישה של התושבים האלה עם מנכ”ל המחצבה וליבון הבעיות יביאו לצמצום במפגעים הסביבתיים.

הפגישה התקיימה, כל אחד מהתושבים אמר מה שמו, מהיכן הוא ומה מפריע לו בפעילות המחצבה. אחד אמר שהילדים שלו מפחדים מהפיצוצים, שני טען שבגללם לישוב שלו אין לאן להתרחב, שלישית סיפרה שאי אפשר לנשום בגלל האבק ושזה מייצר מחלות בדרכי הנשימה, אחרת אמרה שלא ניתן לתלות כביסה, פשוט הבגדים ספוגים באבק הלבן, וכך הלאה. נראה היה שעם כל טענה שנאמרת כנגד המחצבה גבו של המנכ”ל נהיה שפוף יותר כאילו מניחים עליו עוד שק מלט. ואז לקראת סוף הסבב מישהו זרק בכעס: “בכלל למה המחצבה הזו צריכה להיות כאן, אי אפשר להעביר אותה למקום אחר?!”

באותו רגע מנכ”ל המחצבה התעשת והשיב בכעס כנגד התושבים: “תגידו, אתם גרים בבתים?”, לא היה צריך לענות על זה, ברור שכולם גרים בבתים. והוא המשיך “אז מה אתם רוצים שאחרים לא יגורו בבתים? אין מה לעשות, כאן חוצבים גיר כדי להפיק ממנו מלט ולבנות את המדינה. לא. לא ניתן להעביר את המחצבה למקום אחר, אין גיר כזה במקום אחר ולכן אין ברירה, המחצבה תישאר כאן ופעילותה תימשך!”

הפגישה התפוצצה. התושבים צעקו עליו והוא צעק עליהם חזרה. הבנתי שזה אבוד. באותו יום קיבלתי החלטה – אני אבנה בית ללא בטון. נשמע הזוי. נשמע מופרך. איך אפשר לבנות בלי בטון? הרי בטון הוא המסד של הבניה. הדבר העיקרי שבה. וכבר יכולתי לנחש את התגובות הצפויות, ואת הרמות הגבה. אבל החלטתי שזה מהעשה הנכון לעשותו. אם עבור בטון צריך מחצבות שפוגעות בנוף ובסביבה ובאנשים, אם עבור בטון צריך המון אנרגיה כדי להפוך את הגיר שנחצב למלט, ובמהלך התהליך הזה נפלט זיהום שגורם לתחלואה למי שגרים בקרבת מפעלי מלט, אז אני אבנה בית בהרחבה של המושב שלי אבל אוכיח לכל העולם, ובעיקר לעצמי, שאפשר לבנות ללא בטון!

בפרק הבא: איך בניתי בית ללא בטון.