בגיל 24 חזרתי מהודו הפוכה עד מאוד, עוררתי דאגה רבה בקרב אוהביי, והם פנו לבקש את עזרת המומחים. הביאו אותי לבדיקת פסיכיאטר במיון, משם כבר לא יצאתי: אשפוז בכפייה במקום, אחרי חצי שעה במחלקה כבר הייתי קשורה בארבע גפיים ומסוממת היטב. הקשר שלי לבריאות הנפש התחיל בקשירה.
אמא שלי נאלצה לשחרר אותי באמצעות עורך דין. למדנו כולנו שמחלקה פסיכיאטרית היא המחלקה היחידה בבית החולים שבה בני משפחה אינם יכולים לשהות ליד מיטת החולה. הסיפור ארוך ומורכב אך אקצר – יצאתי לבסוף מהמשבר היישר אל חוג לעבודה סוציאלית במכללת תל-חי, משוחררת מהמערכת הפסיכיאטרית אך כבולה אליה מכוח הטראומה, ומכוח השאלה: איך זה קרה לי?
בנובמבר 21 פרסמתי את הסיפור האישי שלי במסגרת ספרו של איתי זיו "יוצאים לאור" שיצא אז לאור. בספר סדרת מונולוגים של מתמודדים שחשפו את סיפוריהם האישייים – 11 נשים וגברים שבחרו לצאת מהארון הנפשי. כולנו תיעדנו את המשברים ונתיבי הצמיחה והריפוי ששזורים בהם, מבלי להסתיר או ליפות דבר: טראומות, דיכאונות, חרדות, התקפים פסיכוטיים ואשפוזים פסיכיאטריים. הכל בלב פתוח חשוף ואמיץ…