מה הופך גבר לרוצח נשים

״אחותי היפה הקטנה נרצחה בדם קר”. כך כתבה נדיה אמינוב ברשתות החברתיות בשבוע שעבר. ברקע נראית תמונת אחותה ילנה גרנברג מחייכת, על ראשה כובע קש והיא מוקפת בפרחי חמניות ענקיים. גרנברג היתה רק בת 27 כשנרצחה. לדברי אחותה, הרוצח היה ידיד טוב שלה. הם היו בקשר שלוש שנים. הוא רצה אותה והיא לא השיבה לו אהבה והיתה מעוניינת בקשר ידידותי בלבד. לאחרונה איים עליה שאם תסיים את הקשר ביניהם הוא יתאבד. הוא רצח אותה בדקירות סכין וגופתה נמצאה בשדה ליד העיר רחובות. גרנברג היתה בלוגרית טיולים. דפי הפייסבוק והאינסטגרם שניהלה מלאים בתמונות שלה מטיילת ברחבי הארץ. בתמונה אחת היא בעין ארובות. בתמונה אחרת בגבעת הרקפות בטל שחר. בכל התמונות היא מחייכת.

אחרי כל רצח כזה של אישה, גלים של זעם עולים מהבטן של נשים רבות. זעם טבעי ממוקד ומובן. משאלות לב שהרוצח לא יראה אור יום, שימות, שימותו כולם. אני מודה שגם בי עולים רגשות כאלה. אבל לצד הרגש, הראש מדבר גם הוא ובו כבר קיימת ההבנה הרציונלית שלזרוק רוצח אחד לכלא עד סוף ימיו, לא ימנע את הרצח הבא. והבא. והבא. השנה, עד כה, נרצחו חמש-עשרה נשים על ידי גברים שהן הכירו והיו בקשר איתם. התקשורת כבר קצת יותר מחונכת וביטויים כמו “רצח על רקע רומנטי” כמעט ולא נכתבים כיום. אבל עצם העובדה שבמשך עשרות שנים החדירו לתודעה שלנו שרצח ורומנטיקה הן מילים שאפשר לחבר יחד לכדי היגיון כלשהו, מספר לנו משהו על איך הגענו לכאן.

אין בשאלות הבאות כמובן שמץ של הצדקת מעשי הרצח הנוראיים האלה, אבל השאלה היא מה קורה כשאין לאדם שום מודעות ושום כלים להכיל את עוצמות הרגש שלו? מה עושה גבר שמילדות נחשף (כמו כולנו) לתכנים אלימים כלפי נשים ואין לו דרך לנקות את התודעה שלו ולמלא אותה בתכנים בריאים ומיטיבים? אין לו מושג שהוא אובססיבי ופועל בכפייתיות. הוא לא מודע לכך שיש בו אלימות אצורה. איך יידע שהוא עומד לבצע רצח? והאם אנו כחברה יכולים לעזור לו לא להפוך לרוצח?

בחוגים מסוימים לפנות לטיפול זה עניין מאוד מקובל. כל אדם שיש באפשרותו לשלם בסביבות 400 ש”ח בשבוע לטיפול, יהיה לו מקום בטוח לדבר על סערות נפשו ואולי אפילו לרפא חלקים פצועים שעלולים להפוך אותו לפוגע פוטנציאלי. אבל מה קורה כשאדם גדל בסביבה שבה טיפול נפשי הוא בכלל לא אופציה? ומה קורה אם אין בכיסו סכומים כאלה של כסף? העוצמה של רגשות התסכול כשרצונותינו נענים בשלילה ולא מתממשים יכולה להיות קשה עבור כל אחת ואחד מאיתנו.

אין בשאלות הבאות כמובן שמץ של הצדקת מעשי הרצח הנוראיים האלה, אבל השאלה היא מה קורה כשאין לאדם שום מודעות ושום כלים להכיל את עוצמות הרגש שלו? מה עושה גבר שמילדות נחשף (כמו כולנו) לתכנים אלימים כלפי נשים ואין לו דרך לנקות את התודעה שלו ולמלא אותה בתכנים בריאים ומיטיבים? אין לו מושג שהוא אובססיבי ופועל בכפייתיות. הוא לא מודע לכך שיש בו אלימות אצורה. איך יידע שהוא עומד לבצע רצח? והאם אנו כחברה יכולים לעזור לו לא להפוך לרוצח?

לעולם לא אשכח את הביקור הראשון שלי בלשכת הרווחה. הייתי אז סטודנטית לעבודה סוציאלית ולקחו אותנו לביקור בעתיד העצוב שלנו. זו הייתה לשכת רווחה בגליל העליון. בכניסה היה שטח שבמקור אולי היה מיועד לגינה, אך היה מכוסה במרבד של בדלי סיגריות. הלשכה נראתה כמו מבנה רפאים מתפורר. כשביקשתי ללכת לשירותים, גיליתי שאין מכסה אסלה או נייר טואלט. הלכתי לצוד נייר טואלט והתברר לי שהעובדות הסוציאליות מחזיקות גלילים במשרד כי לא קונים להן נייר טואלט והן צריכות לשלם עליו בעצמן. אותו דבר לגבי קפה וחלב. כולן היו נסערות כי יום קודם לכן אחד הפונים איים על חייה של אחת מהן. הדבר היחיד שהן רצו זה שומר שיעמוד בכניסה ויגן עליהן. הלשכה לשירותים חברתיים היא הכתובת הראשונה לאדם חסר אמצעים שרוצה לקבל עזרה. אבל אני לא יכולה לחשוב על אף אדם סביר שיראה בלשכות האלה מקור לישועה כלשהי.

בחודש מרץ 2022 הוציאה שדולת הנשים דוח מעקב על “הרחבת הפעילות לצמצום תופעת האלימות במשפחה על ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים”. הדוח הוא מעקב מפורט אחר החלטות ממשלה שהתקבלו בשנים האחרונות הנוגעות לתקציבים, תוכניות ויישומן בשטח הקשורים במניעת אלימות נגד נשים. הנתונים שעולים מהדוח אינם מעודדים: “תקציב משרד הרווחה עבור מענים לטיפול באלימות במשפחה קיבל תוספת של 55 מיליון ש”ח בשנת 2021 ושל כ־50 מיליון ש”ח בשנת 2022. אולם, נוכח הזמן הרב הנדרש לביצוע הליכי הרכש ואיוש כוח האדם הנדרש, המצב בשטח עדין רחוק מאוד מלהיות משביע רצון”, כך נכתב בו. בסעיף שמתייחס ל”תקציב פעולות למענה לתוקפים” נכתב כי: “הסעיף מקצה 15,874,000 ש”ח עבור פעולות למענה לתוקפים. עניין התקציב לא פורט בתשובות המשרד ובדוחות ונשאר בעמימות רבה”. בעניין תכנון להרחיב את המענים במרכזי יום לגברים אלימים נכתב: “הסעיפים הקשורים למגורים ומעני יום לגברים אלימים תוקצבו ב־8.2 מיליון ש”ח, אך לא פורט לשם מה נועד התקציב ומה נעשה איתו בפועל”.

ד”ר גאבור מאטה הוא חוקר טראומה בעל שם עולמי. בסרט “חוכמת הטראומה” מוצגת השקפתו על טראומה ואיך היא משפיעה על התנהגותם של בני אדם. סצנה אחת מתוך הסרט צולמה בפברואר 2020 בכלא עם מקסימום אבטחה בקליפורניה.

בתי כלא מסוג זה לרוב מאוכלסים על ידי הפושעים האלימים והמסוכנים ביותר. באותה סצנה צולמו 235 אסירים שעמדו במעגל בחצר ובמרכזו עמדה מנחה. תחילה היא שאלה אותם האם בילדותם מבוגר קילל, העליב או השפיל אותם לעיתים קרובות? אם כן, היא ביקשה מהם לקחת צעד קדימה. בשלב זה כמעט כל האסירים (המפחידים מאוד למראה, יש להגיד), לקחו צעד קדימה. בשלב הבא היא שאלה האם מבוגר אי פעם היה אלים כלפיהם בילדות? ושוב כמעט כולם לקחו צעד קדימה. וכך זה המשיך. היא שאלה האם המכות השאירו סימנים על הגוף? והם צעדו קדימה כמעט ללא יוצא מהכלל. ועל כך כתב מאטה: “בכלא, נמצאים האנשים עם הכי הרבה טראומה בחברה”.

אין לי מושג מה הרקע של הרוצח של ילנה גרנברג. אין ספק שהוא אדם שלא הצליח לשלוט בדחפים האלימים שלו. נכתב שלאחר הרצח הוא ניסה לשים קץ לחייו ללא הצלחה. בהעדר מענה אחר, אני ישנה טוב יותר בלילה כשאני יודעת שבן אדם שנכשל בשליטה על דחפיו האלימים מורחק מהחברה. אך ברור לי שזה לא פתרון. אני מסרבת להאמין שאדם בוחר סתם כך להפוך לרוצח. זו תפיסתי. כל פרט בחברה שלנו הוא חלק מאיתנו. כל פרט בחברה שלנו הוא תוצר של הרוח שלנו ושל הדרך שבה אנו בוחרים להתייחס או לא להתייחס לתופעות שמתרחשות בינינו. בהעדר מענים קונקרטיים אני יכולה רק לתאר לעצמי בעצב ופחד גדול שזה לא רצח נשים האחרון. במציאות פוליטית לא יציבה, כשהחלטות ממשלה לא מתוקצבות או שהן לא יוצאות לפועל, קשה להאמין שהמציאות תשתנה. והחיוך הקורן של ילנה גרנברג לא יוצא לי מהראש. יהי זכרה מהפכה.

ונניח שהיינו מדינת רווחה

(תוכנית אלטרנטיבית, בעולם אידילי)

זה מתחיל, כמובן, בהשקעה בחינוך מיטיב. בלראות ילדים כנפשות רכות ועדינות שזקוקות לטיפוח והכוונה כדי שלא יהפכו למבוגרים אלימים. בכיתות קטנות ומורים איכותיים אשר מתוגמלים בצורה מכבדת וראויה.

בחשיפה של ילדים לדברים שתומכים בנפש שלהם, כמו שהייה בטבע וחשיפה לתרבות ולאמנות, לא רק בשכלול המוח שלהם והסללה לתחרותיות וכיבושים. אנחנו זקוקים לחינוך מגיל צעיר שבו מדברים על רגשות ונותנים להם מקום.

תוכנית לימודים שמכילה הסברה על יחסים בריאים ועל החשיבות בהצבת גבולות וכיבוד גבולות. בהמשך, הנגשת מידע עדכני ומאוזן על מיניות מיטיבה. לקיים שיח פתוח על מיניות עם כל נער ונערה צעירים. הלמידה על מיניות מאתרי פורנו בלבד מזיקה מעבר לכל דמיון.

חשוב להנגיש טיפול לכל מי שזקוק לו ולכמה זמן שהוא זקוק לו. בחלק מהמדינות האירופאיות נותנים חופשה בתשלום לאדם שמצהיר כי הוא במצב של שחיקה ותשישות נפשית. זו דרך מצוינת לשמור את האזרחים שפויים

מערכת הרווחה צריכה לעבור שיקום יסודי שיהפוך אותה למענה ממשי לציבור: מבנים נעימים ומזמינים, עובדות סוציאליות שמתוגמלות כראוי, זוכות להכרה ולהוקרה ומכירות באופן אישי את הפונים אליהן. זה מוכרח לבוא יחד עם הנהגת שכר הוגן למטפלים בשירות הציבורי – לא רק פסיכולוגים קליניים אלא גם מטפלים הוליסטים ואלטרנטיביים.

לתת לכל האזרחים את הכבוד ואת הזכות לבחור איך הם רוצים לטפל בעצמם. חשוב להנגיש טיפול לכל מי שזקוק לו ולכמה זמן שהוא זקוק לו. בחלק מהמדינות האירופאיות נותנים חופשה בתשלום לאדם שמצהיר כי הוא במצב של שחיקה ותשישות נפשית. זו דרך מצוינת לשמור את האזרחים שפויים. הלאה; שיקום נרחב של מערך בריאות הנפש העלוב ותקצוב נרחב של מענים בתוך הקהילה, כמו “בתים מאזנים” ומרכזי יום שנעים ומכבד לשהות בהם. תמיכה בחיילים שיוצאים משירות צבאי שבו נאלצו לנהוג באלימות כלפי אחרים ולספוג יחס אלים בעצמם. ובכלל, הרחבת התמיכות הסוציאליות בכל האוכלוסיות המוחלשות.

הגיע הזמן שנכשיר מטפלים מיודעים תרבותית: שיהיה כאן טיפול מונגש בשפות שונות תוך הבנה תרבותית של מה מקובל ולא מקובל באותה תרבות. כך ניצור מצב שבו השפה והפערים התרבותיים לא יהיו מכשול עבור אף אדם לקבל תמיכה וטיפול. ולבסוף, לעודד קמפיינים ציבוריים נרחבים להפחתת הסטיגמה השלילית שדבקה בבקשה לעזרה נפשית, ואני מדברת ברמה של ראש הממשלה שמזמין/ה אותך ללכת לטיפול על חשבון המדינה, כי זה דבר מצוין וגם הוא/היא עושה את זה.