את ההלם התרבותי הראשון שלי ספגתי בזמן מלחמת לבנון.  זה היה במפגש עם חיילים ששירתו איתי בחיל האוויר. באפסנאות שמעו בלופ את "משה חיים" (חיים משה) עם הלהיט "לינדה לינדה" שמבחינתי היה קרוב יותר לדמשק מאשר ללונדון אהובתי. "אתה שחור, איך אתה שומע את הדברים האלה?", שאל אותי מועלם, כשתפס אותי על חם עם "בציר טוב" שכולו שירי יונה וולך.

הוא לא רק אחד היוצרים והמבצעים המוכשרים בישראל –
הראפר טונה הוא שריד אחרון לרוק'נרול אמיתי שלא מפחד
ממחאה אלא טורף אותה בלהט

לפני זמן לא רב זכתה יהודית רביץ בפרס אקו"ם 2022 על מפעל חיים. מפעל חייה. בין "סליחות" היפהפה של לאה גולדברג ועד "בך לא נוגע" של דן תורן, רביץ מתחה מחדש את יריעת הזמר העברי.

"מעולם בכל תולדות המוזיקה הפופולרית, לא קרה ששירים חדשים שהפכו ללהיטים השפיעו כל כך מעט על התרבות," כתב לאחרונה היסטוריון המוזיקה טד גיויה במגזין "אטלנטיק". כותרת המאמר היתה: "האם המוזיקה הישנה הורגת את המוזיקה החדשה?"

בישראל קריירה מוזיקלית מקבילה קצת לזו של ספורטאים: שנים ספורות של הצלחה, ואחריה שיממון, שיכחה וקשיי-פרנסה

לא מעט להקות ואמנים גדולים הגיעו להופיע בישראל, אבל ברוב המקרים, עדיף לטוס לשמוע אותם בחו"ל

נזכרתי השבוע בלהקת בלונדי. לא היתה לזה סיבה מיוחדת, חוץ מהעובדה שראיתי את התקליט באוסף שלי, וחייכתי לעצמי בסלחנות. נזכרתי…

הפעם הראשונה שלי היתה פגישה עם ברלין של השטאזי, ברלין מספרי ג'ון לה–קארה, מ"מלאכים בשמי ברלין", ברלין של המלחמה הקרה, של סדרות ביון אנגליות כמו "המובחרים", זאת שלו ריד הקדיש לה אלבום שלם…

בנעוריי, החופש הגדול שלי נע בדרך כלל בין חוף הים לבין הספרייה הציבורית. הים הפתוח, החוף החם והמואר, והספריה האפלה, הקרירה, שאוצרותיה כמוסים, טומנים בחובם שערים לעולמות חדשים.