זמנך עבר

יצא לי לפגוש גם את צביקה פיק וגם את נחום היימן זמן קצר לפני מותם. שני מלחינים גאונים, שהערצתי את יצירתם, גדלתי על שיריהם, ניגנתי אותם, דירגתי אותם במצעדי הפזמונים. היימן ופיק מהווים שתי דוגמאות קיצון לחיי אמנים בסוף דרכם. פיק, באחוזתו הנאה ברמת השרון, עם הבריכה הפרטית והפארק והעזרה הרבה, טופל היטב עד לרגע האחרון. היימן, לעומת זאת, נפטר בעוני. כמו רבים אחרים, נפלאים ומצליחים, גם הוא סבל מדלות עצובה לקראת סופו.

הזמרת דפנה ארמוני, שפעלה מטעם ארגון אמני ישראל לעזרה לאמנים מבוגרים, הודתה שזמרים ומלחינים שימי הזוהר מאחוריהם נאלצים לעתים קרובות לסבול מחסור ובדרך כלל הם מתביישים מאוד לדבר על מצבם הכלכלי. לא קל להתפרנס בישראל מאמנות, ודאי שממוזיקה, והאמת המרה היא שהסוף הוא בדרך כלל עגום ומכוער. רק אם שיש לך הרבה כסף, הייאוש קצת הרבה יותר נוח.

הרדיו הישראלי, הטלוויזיה, וכל התרבות פה בכלל, אוהבים את מה שהיה. מתרפקים על נוסטלגיות. מפרגנים ליצירות שהתקבעו בתודעה והפכו לחלק ממחזור הדם היצירתי, אבל חוסמים כל אפשרות של אמנים מתבגרים מזדקנים להביא משהו חדש, עדכני. עדן בן-זקן, חנן בן-ארי, עומר אדם או נונו יכולים להגיש משהו טרי אל השולחן התרבותי שלנו. וזה יתקבל. אבל משינה או אהוד בנאי כבר לא. מבחינת העורכים המוזיקליים ואנשי התרבות –  הם לא רלוונטיים

לעיתים קרובות פגשתי בחיי אמן נערץ מתבגר, ולא יכולתי לשער שמץ ממה שעובר עליו. ברחוב בן אביגדור בתל אביב עמד פעם גבי שושן והבריק את המכונית בסמרטוט לבן. באתי אליו באהבה, והוא חייך, ואמרתי לו שאני שומע את האוסף שלו. הוא אמר: “כן, כן, אבל יש גם שירים חדשים, וברדיו לא משמיעים כלום… רק את הישנים”, ומה יכולתי כבר לומר? “זה נכון”, אמרתי לו, “וזה לא רק אצלך, זה בכלל”. חלפו שבועות ספורים וחברי, המתופף יוסי בוזין, הודיע לי שגבי שושן שלח יד בנפשו. זו לא רק המצוקה הכלכלית. זו בעיקר התחושה שאף אחד לא צריך אותך יותר. שאינך רלוונטי בשום צורה לעולם שאתה חי בו ושפעם כיכבת בו.

גם אריק איינשטיין הגדול. גם שלמה יידוב. גם יהודית רביץ. כולם סבלו ו/או סובלים מאותו זרם עכור של נהר הרייטינג הזורם שוצף וגועש ואינו חוזר על עצמו פעמיים. הרדיו הישראלי, הטלוויזיה, וכל התרבות פה בכלל, אוהבים את מה שהיה. מתרפקים על נוסטלגיות. מפרגנים ליצירות שהתקבעו בתודעה והפכו לחלק ממחזור הדם היצירתי, אבל חוסמים כל אפשרות של אמנים מתבגרים מזדקנים להביא משהו חדש, עדכני. עדן בן-זקן, חנן בן-ארי, עומר אדם או נונו יכולים להגיש משהו טרי אל השולחן התרבותי שלנו. וזה יתקבל. אבל משינה או אהוד בנאי כבר לא. מבחינת העורכים המוזיקליים ואנשי התרבות –  הם לא רלוונטיים.

עבודת האמן והמוזיקאי היא לא עסק יציב. היום אתה צעיר, מצליח, ממלא אולמות ומרוויח הון, אבל בעוד חמש שנים העניין יסתיים ותישאר ללא ביקוש ובלי כסף. עוזי פוקס, זמר, כוכב-עבר עם קול ענק ולהיטי על, אמר פעם ש”זה לא בן אדם שעובד בחברה עם משכורת חודשית ופנסיה מסודרת. חודשיים שלושה לא מזמינים אותך להופעות, או שחס וחלילה חלית, וזהו זה. אתה אוכל את החסכונות. את כל הרזרבות בבנק”. ומשם מתחילה ההתדרדרות.

“בחיים שלי לא חשבתי על העתיד”, אמר לי יצחק קלפטר, כשריאיינתי אותו פעם ברדיו. “היום אני מבין שאם הייתי מהנדס או עובד עיריית תל אביב אז המצב הכלכלי שלי היה טוב יותר, אבל אני? המוזיקה העסיקה אותי, לא לחסוך לדירה, לא הפרנסה היומיומית. לא הבנתי שהכל זמני ואף אחד גם לא פקח לי את העיניים”

“מוזיקה זה לא מקצוע”, כך נהגו לומר בילדותנו שהיתה יפה. ההורים של כולם היו חתומים על המשפטים האלה: לשיר זה יפה מאוד, לנגן זה נהדר, אבל מה תאכל מחר? עם גיטרה לא קונים במכולת. שייקה לוי מהגשש החיוור הסביר פעם שהוא מייעץ לכל אמן לחסוך כסף, לפתוח קופת פנסיה, לשמור היטב על הכסף שהוא מרוויח, כל עוד הוא מרוויח, “כי אני לא יכול להיכנס לתחנת דלק ולהגיד, אני שייקה מהגשש”.
הבעיה היא שאמנים בדרך כלל לא מודעים לזמניותן של ההצלחה והתהילה. “בחיים שלי לא חשבתי על העתיד”, אמר לי יצחק קלפטר, כשריאיינתי אותו פעם ברדיו. “היום אני מבין שאם הייתי מהנדס או עובד עיריית תל אביב אז המצב הכלכלי שלי היה טוב יותר, אבל אני? המוזיקה העסיקה אותי, לא לחסוך לדירה, לא הפרנסה היומיומית. לא הבנתי שהכל זמני ואף אחד גם לא פקח לי את העיניים”.

להקת כוורת, המצליחה ביותר בתולדות הזמר העברי, הביאה מאות אלפי אנשים להופעותיה, גם באיחודים בשנות ה-90 וגם ב-2013. ועדיין, חלק מחבריה הבולטים, אלון אולארצ’יק, אפרים שמיר ויצחק קלפטר, לא יכולים לנוח על זרי הדפנה וערימות המזומנים, מכיוון שהשוק קטן, יוקר המחיה נושך והזמן אינו עובד לטובתם של מוזיקאים ישראלים. אקו”ם (איגוד קומפוזיטורים ומחברים), אמ”י (ארגון אמני ישראל), אשכולות (השומרים על זכויות הזמרים המבצעים) ועיל”ם (למען הנגנים והמוזיקאים) משתדלים לגבות את התמלוגים והכספים שזורמים מארגונים וגופי השידור הגדולים ויוטיוב והסטרימינג עבור היוצרים. ועדיין מעטים מאוד הם אלה שיכולים באמת לחיות ממוזיקה בישראל.

הסיבה היא קודם כל גודל השוק. ליתר דיוק, קוטן השוק. השאלה אם אתה מוכר בשיא ההצלחה שלך 50 אלף תקליטים או 5 מיליון היא קריטית. פגשתי בעולם אינספור מוזיקאים, נגנים וזמרים שהיו פעילים בצורה כזאת או אחרת בשנות ה-70 וה-80 ואיש מהם לא סבל מחרפת רעב ומעוני מנוול כמו מוזיקאים ישראלים מאותה תקופה. מוזיקאי אמריקאי או אנגלי שתהילתו מאחוריו עדיין עשוי לחיות בכבוד. משיחה עם ג’ף טראוויס, ממקימי חברת ראף טרייד הבריטית, הבנתי שהמנגנון הבריטי עובד ביעילות רבה יותר למען מי שחתום על שירים או אלבומים מצליחים בעבר.

“יש עורכי דין שהשתלמו בגביית תמלוגים”, אומר טראוויס, “כי ברגע שאמנים ולהקות הפסיקו למכור המון דיסקים ותקליטים נסתם הצינור הזה שפעם הזין אותם, ואיפשר להם לחיות בצורה טובה. אמן שלא מופיע לא יכול היה לשרוד אחרי 2002 אבל מצד שני אם הוא כתב שירים מצליחים שמשודרים איפשהו, אז יש דרך לאפשר לו לחיות מזה לא רע גם ב-2022”.

כמו בהרבה תחומים אחרים, לתקשורת הישראלית יש משמעות והשפעה ואחריות רבה בנוגע למצב האמנים. אוגוסט 2022, ואין אף תוכנית מוזיקה בטלוויזיה הישראלית, ואני מתכוון למוזיקה ממש. לא ריאליטי. לא תחרות. תוכנית מוזיקה שבה אמנים שרים, חושפים את אמנותם. יצירתם. ואם כבר יש איפשהו במה (נניח בכאן 11 לפעמים) למוזיקאים ותיקים, שוב חוזרת התופעה שבה אף אחד לא רוצה לשמוע שום דבר חדש שלהם. כך גם ברדיו. ועדות הפלייליסט המוכרות לי היטב  אוטמות אוזניים מול מרכולת חדשה של אמן ישן. לא אהוד בנאי ולא איפה הילד, לא מיקי גבריאלוב ולא סי היימן.

השערים נטרקו בפני דור הוותיקים, וזהו. אהבת הקהל דווקא ניכרת בהופעות החיות של אלה. מתי כספי, יהודה פוליקר וגם גידי גוב ימלאו אולמות, אבל האוהבים הצעירים לא יכירו שום שיר חדש, מכיוון שכל צינורות השמע אינם מוכנים להזרים חומר טרי. רק את הלהיטים הטובים והישנים מפעם. תרבותית זו פעולת השמדה-עצמית שאף אחד לא מוכן לקחת עליה אחריות. איש לא מכיר את שירי האלבום החדש והיפה של שלום חנוך. רוב מעריציו אפילו לא יודעים שיצא לו אחד כזה.

נהוג לומר שבישראל 3% מהאמנים גורפים 97% מהכסף בתעשיה ו-97% הנותרים נאבקים על ה-3% של הכסף. בבריטניה היחס שונה. אמנים בני 60 פלוס מצליחים לשמר את הקהל העצום שלהם ואף להגדיל אותו, בזכות סיבובי הופעות והפצה יעילה ביוטיוב וברשתות החברתיות. חברי הרולינג סטונס מתקרבים לגיל 80. חברי יו-2 בני 60 פלוס וגם קולדפליי בני ה-40 ומשהו עדיין סוגרים אצטדיונים וחיים ברמה גבוהה מאוד, מצליחים לא פחות מהארי סטיילס או בילי אייליש בני ה-20 וקצת.

ואילו אצלנו מומלץ עדיין לכל אמן לאחוז במקצוע נוסף. לפעמים אלה מקצועות שמשיקים ליצירה – הקלטות לפרסומת באולפנים, מורים למוזיקה בבתי ספר או קונסרבטוריונים, מורים פרטיים לכלי נגינה מסוימים. סדנאות לכתיבה ולהלחנה – ולפעמים לא. לסשה ארגוב הענק היתה חנות ספרים וכלי כתיבה, פיליפ גלאס הגאון עבד גם כאינסטלטור בניו יורק לאחר שהתפרסם והצליח, יוני בלוך עוסק בהייטק, עמיר לב היה במשך שנים מורה למתמטיקה בתיכון, ועוד ועוד.

הוורסטיליות היא חיונית וקריטית. כל מוזיקאי ישראלי צריך ללמוד למנף את הכישרון ולפעול במקביל בכמה מוקדי פרנסה אפשריים, כדי לייצר הצלחה משמעותית שתוביל לפירסום שיוביל לפרנסה טובה. ולפעמים הדרך עוברת, מה לעשות, בתוכניות ריאליטי. אמן שנחשף בטלוויזיה ונהיה מוכר ונגיש יותר בקרב קהל רחב יותר, שיחק אותה. מעגלי ההיכרויות מתרחבים ומעגלי הכסף מתרחבים. אבל מדובר באמנים ספורים. בסופו של דבר יוצרים בארצנו הקטנטונת  חיים על אותו שטח מחיה מצומצם מאוד שאין בו מספיק מזון עבור כולם.