העבר הוא הדבר הבא

“מעולם בכל תולדות המוזיקה הפופולרית, לא קרה ששירים חדשים שהפכו ללהיטים השפיעו כל כך מעט על התרבות,” כתב לאחרונה היסטוריון המוזיקה טד גיויה במגזין “אטלנטיק”. כותרת המאמר היתה: “האם המוזיקה הישנה הורגת את המוזיקה החדשה?”

נתון מפתיע שפורסם לאחרונה גילה כי השירים החדשים הפופולריים ביותר בארה”ב מהווים פחות מ–5% מכל השירים שאנשים מאזינים להם. במילים אחרות: 95% מהשירים הכי מבוקשים בשירותי הסטרימינג הם שירים מפעם, להיטי עבר בז’אנרים שונים. מספר השירים החדשים בסטרימינג ירד ב–50% תוך שלוש שנים בלבד. אי אפשר לטעות בנתונים האלה. הם מדויקים ודיגיטליים. אנשים מבוגרים ואנשים צעירים רוצים את המוזיקה מן העבר. אנשים, גם צעירים, חוזרים בלהט למוזיקה מהעבר.

אז המוזיקה הישנה לא בהכרח הורגת משהו או מישהו, אבל כנראה שאין לה את אותה מהות ומשמעות שהייתה למוזיקה עד לפני 10 או 20 שנים. באופן עקרוני, מוזיקה ישנה אמורה להזין את המוזיקה החדשה, שבאה בעקבותיה. זה היופי במוזיקה, שהיא בנויה נדבך על גבי נדבך. בילי אייליש והארי סטיילס יושבים על המורשת העמוקה והארוכה של ג’וני מיטשל ופול סיימון מהסבנטיז, סטיילס סימפל את האחים ג’ונסון מ–1978 וקניה ווסט מסמפל את לורן היל משנות ה–90 ואת קרטיס מייפילד ומרווין גיי משנות ה–70.

ההיסטוריה התרבותית נעה אל העבר ושואבת ממנו את סם הנעורים החדש. שיטוט מקרי באתרי החדשות באינטרנט מעלה אינספור כתבות. 50 שנה ל”טנגו אחרון בפריז” ו- 40 שנה לאלבום הבכורה של להקת בנזין וגם ל”יושב על הגדר” של אריק איינשטיין, 30 שנה לאלבום “נברמיינד” של נירוונה, 25 שנה להארי פוטר, 10 שנים ל” 50 גוונים של אפור”, וכן הלאה והלאה

בשדה הטכנולוגיה – הטלפון הסלולרי הפרטי החליף את החיפושים אחר טלפון ציבורי ואת הטלקארד שנשאנו בארנק, המחשב הנייד החליף את מכונת הכתיבה והסיב האופטי את האנטנה על הגג. במוזיקה המצב אמור להיות הפוך כששום דבר לא מחליף כלום, אלא רק מתווסף לאוצר התרבות הגדול, למדף אינסופי ומופלא של מוזיקה מכל התקופות והזמנים והז’אנרים.

נזכרתי השבוע בימי התיכון שלי. שנות ה–70 המאוחרות, תחילת שנות ה–80, אופנוע, שיער ארוך, סרטי חצות בקולנוע פריז, “מופע הקולנוע של רוקי”, “וודסטוק” ו”המנגינה לעולם נשארת” עם לד זפלין, השלום עם מצרים, כניסת הווקמן לחיינו, מכבי תל אביב בכדורסל כובשת את אירופה, הרוק המתקדם והPאנק מפנים את דרכם לגל החדש.

הסיבה להתעסקות האינטנסיבית הזו בתיכון היא מפגש מחזור 1981 שהולך לקרות בקרוב על חוף הים. הילדים שהיינו, האנשים שנהיינו ומישהי הציעה: שהמוזיקה באירוע תהיה אך ורק מהשנים ההן, כיתה ט’ עד י”ב, 1977 עד 1981, כשהלכנו כולנו לצבא, משאירים את נעורינו מאחורינו. רעיון נפלא, למען האמת, ולא רק בגלל הנוסטלגיה.

מוזיקה, כאמור, משמשת לנו כמכונת–זמן. אני שומע את “לונדון קולינג” של הקלאש ואת “החומה” של פינק פלויד ונזכר בחצר בתיכון מקיף יהוד, בימים האחרונים של שנות ה–70, דצמבר 1979, יום הולדתי ה–16, אומללות ויופי שלובים להם יחדיו, שומע את רוקסי מיוזיק ואני שוב בחדר ילדותי, זורק כדור טניס אל סל קטן מעל הדלת, שוב ושוב, מאזין ל”תמרונים תזמורתיים בחשיכה” ונזרק אל אותה אחת שאהבתי ורציתי, והיא אמרה – אתה חמוד ומעניין, אבל לא (והלכה לשחק עם ילד אחר). מוזיקה היא כוח עצום. מסע אל העבר.

סדרות הטלוויזיה מחזירות הרבה להיטים ישנים וסתם מוזיקה מן העבר אל ההווה והקהל הצעיר שלא ידע את קייט בוש פתאום הופך אותה לאלילת נוער ואת “רצה במעלה הגבעה” משנות ה 80- ללהיט הכי מבוקש בספוטיפיי ב- 2022. תעשיית הקולנוע שהבינה היטב באיזה אוצר נוסטלגי מדובר הסתערה על המיתוסים הישנים, גם אלה החיים עדיין, והחלה להפוך את המיתולוגיות לכסף טוב

אבל נראה שלא רק הגעגוע הפרטי שלי אל העבר מוביל ישירות אל השירים ההם. התהליך המפתיע שמתרחש בשנים האחרונות הוא שהזמן עצמו הולך אחורה. ההיסטוריה התרבותית נעה אל העבר ושואבת ממנו את סם הנעורים החדש. שיטוט מקרי באתרי החדשות באינטרנט מעלה אינספור כתבות. 50 שנה ל”טנגו אחרון בפריז” ו–40 שנה לאלבום הבכורה של להקת בנזין וגם ל”יושב על הגדר” של אריק איינשטיין, 30 שנה לאלבום “נברמיינד” של נירוונה, 25 שנה להארי פוטר, 10 שנים ל”50 גוונים של אפור”, וכן הלאה והלאה.

מוזיקלית, תחנות הרדיו הארציות בישראל נמצאות עמוק בתוך רטרו תמידי. להיטי כל הזמנים – אלטון ג’ון, פיל קולינס, יוריתמיקס, ביטלס, פרל ג’אם, כוורת, להקת תמוז, נושאי המגבעת – כל אלה עוטפים בחום ובמתיקות את הלהיטים החולפים ונמוגים מעצמם של השנים האחרונות.

סיימון ריינולדס פירסם לפני 10 שנים את ספרו החשוב “רטרומאניה” – שעליו אני ממליץ לכל מי שאוהב תרבות בכלל וצלילי המוזיקה בפרט. זה ספר על מוזיקה, נוסטלגיה, אמנות, אופנה ואיך התעשייה שמגלגלת מאות מיליוני דולרים בעצם משתמשת בתשוקתנו אל העבר כמנוע תרבותי–כלכלי עצום.

הסיבות: סדרות הטלוויזיה מחזירות הרבה להיטים ישנים וסתם מוזיקה מן העבר אל ההווה והקהל הצעיר שלא ידע את קייט בוש פתאום הופך אותה לאלילת נוער ואת “רצה במעלה הגבעה” משנות ה–80 ללהיט הכי מבוקש בספוטיפיי ב–2022. תעשיית הקולנוע שהבינה היטב באיזה אוצר נוסטלגי מדובר הסתערה על המיתוסים הישנים, גם אלה החיים עדיין, והחלה להפוך את המיתולוגיות לכסף טוב. הסרט “יסטרדיי” של דני בויל הביא מחדש את השירים של הביטלס, כך גם הסדרה הנפלאה של דיסני “גט בק”, ארבעה פרקים מלאים כל טוב של ארבעת המופלאים מליברפול. “רפסודיה בוהמית” הכיר למילניאלז את פרדי מרקורי וקווין, “רוקט מאן” את אלטון ג’ון הססגוני והפראי והנוגה של שנות ה–70, בימים אלה באז לורמן חוגג את הצלחת הסרט “אלביס” על מלך הרוקנרול ובקרוב סרט חדש על דיוויד בואי.

ובסופו של דבר אלה מנגנונים שנסגרים ומזינים את עצמם. בגלל הסרטים על מוזיקאים שהפכו לאייקונים יוצא שהרבה אנשים פתאום מחפשים את השירים של קווין או אלטון ג’ון בסטרימינג ומוסיפים אותם לפלייליסט האישי, התעשיה מגלה ששירים מסוימים זוכים לפופולריות עצומה פתאום ותוכנת זיהוי השירים שאזאם מאפשרת לראות איזה שירים חיפשו ומה אנשים ביקשו לדעת. תחנות הרדיו מחזירות את קייט בוש ואת אלביס פרסלי ואת קווין לרשימות A שלהן, ואז המעגלים מתרחבים עוד יותר.

ועכשיו כבר מצטרפת הטכנולוגיה הכי חדשה לטובת החומר הישן. בלונדון, 40 שנה לאחר שהתפרקה, להקת אבבא חוזרת אל התודעה בענק, בזכות 150 מיליון לירות שטרלינג שהושקעו בהפקת “המסע” של להקת אבבא, כמעט 300 רמקולים באולם שנבנה במיוחד כדי ליצור לצופים את התחושה שהם בעצם ב–1977, וארבעת השבדים מופיעים מולם ושרים להם ממש ממש עכשיו כאן, בסוף 2022 עמוק בתוך המאה ה–21.

כ–3,000 איש כל ערב נחשפים לשירים של אבבא, גם ללהיטי הענק אבל גם לבגדים, לצבעוניות, לסקס אפיל. המסע של אבבא הוא מופע בידור וירטואלי שהולך לשנות לחלוטין את האופן שבו אנחנו צורכים מוזיקה. בעקבות ההצלחה הכבירה והטכנולוגיה המשתכללת מדקה לדקה סביר להניח שיהיו גם המסע של סיימון וגרפונקל, המסע של לד זפלין והמסע של ג’ון לנון. הסטרימינג מעניק חיי נצח לשירים, הטכנולוגיה הוירטואלית מעניקה חיי נצח לנעורים, לנון, ג’ים מוריסון, ג’ניס ג’ופלין וג’ורג’ מייקל ואיימי ווינהאוס יכולים להמשיך ולחיות לנצח כדמויות מזוהות ומוכרות, מפני שההווה והעתיד לא יניחו להם להתפוגג אל השכחה.

ומה על הלהיטים החדשים? באתר האינטרנט MBW (אתר מקצועי של תעשיית המוזיקה) התפרסמו נתונים על כך שלמרות שכל שבוע מתווספים אלפי אנשים לשירותי הסטרימינג, דווקא “הלהיט החדש”, אותו מושג שהניע את התעשיה למעלה מ–50 שנה, הלהיט החדש הזה הפך להיות לא רלוונטי. סביר להניח שרוב האנשים שתפגשו יזהו די בקלות להיט גדול של כוורת, הביטלס או קווין.

אותם אנשים לא יזהו את להיטי הענק של השנים האחרונות. במצעד הפזמונים השנתי של 1972 או 1977 או 1982 או 1991 אנשים יכירו 70 אחוז לפחות מהשירים ההם. אני מעז לנחש שהם יכירו בקושי אחוז מהשירים הכי לוהטים של 2022, בארץ ובעולם. “להיטי ענק” שהחזיקו אותנו נסערים במשך שנה בשנות ה–80 – סימפל מיינדס, דייר סטרייטס, הסמיתס, עדיין מוכרים, מושמעים, משוזאמים ואהובים. אבל ב–2022 “להיט” אינו להיט בעצם, כי גם אם כמה מיליונים מאזינים לו באדיקות, מאות מיליונים לא יודעים כלל על קיומו.

אין ספק, תופעה מרתקת ומעוררת תהיות: האם בכל מה שנוגע למוזיקה, העתיד שייך לעבר? האם כמו שהעולם חוזר אט אט לתפיסות של חינוך ביתי, חקלאות עצמאית, מזון אורגני וקירבה אל הטבע, כך יקרה לנו גם עם המוזיקה?