לא דובים ולא יער

כמעט שמונה שנים חלפו מאז החלה הפארסה הקרויה רוסיה–גייט (על משקל פרשת ווטרגייט הנודעת), שעיצבה במידה כה משמעותית את החשיבה הפוליטית של ימינו. על אף דעיכתה העגמומית והיעלמותה המביכה מאחורי וילאות ההיסטוריה, צליליה העכורים של עדיין מהדהדים והארס שלה מבעבע עד היום בנפשו של הציבור ברחבי העולם.

נוסע גלקטי, לו היה עוזב את כדור הארץ לפני כעשור ושב אליו כעת, היה משפשף את עיניו בתדהמה לנוכח הגרסה המחודשת של המלחמה הקרה המוצגת על בימות הפוליטיקה ואקרני התקשורת. הוא היה מן הסתם עוקב בתמיהה אחר העלילה העצלה והדמויות השטוחות, מקמט את מצחו לנוכח שפע הדיסאינפורמציה וצוחק במרירות אל מול האפקטים הזולים שנועדו לזרוע בו פחד כרוני. יש להניח שהיה נמלא תחושה מוזרה של דז’ה–וו, ושואל את עצמו איך, לעזאזל, הצליחה האנושות ליפול פעם נוספת למלכודת “העימות הבין–גושי”, שכתמיד, בזמן שהוא מעיב מעלינו בעננים קודרים הוא מיטיב עם האוליגרכיה ועם תאגידיה תאבי הממון. 

הרי רק לפני עשר שנים, במהלך אחד העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים לנשיאות ארה”ב, לעג ברק אובמה ליריבו הרפובליקני מיט רומני אחרי שהלה טען שרוסיה הינה האיום הגיאו–אסטרטגי הגדול ביותר של תקופתנו. “שנות השמונים התקשרו וביקשו את מדיניות החוץ שלהן בחזרה,” אמר אובמה בבוז על רקע תשואות הצחוק של הקהל, והוסיף: “אולי אתה לא יודע, אבל המלחמה הקרה הסתיימה לפני עשרים שנה”. אובמה, שרץ בימים ההם לכהונה שניה בבית הלבן, בסך הכל ביטא את רוח הזמן. הדוב הסלאבי הנורא היה אז עדיין דובון בלתי מזיק, והאומה הרוסית נחשבה לשותפה אסטרטגית ראשונה במעלה בעולם שבו “האיסלאם הקיצוני” נשא את הלפיד הנצחי של “הסכנה הקיומית”. אוסאמה בן–לאדן אמנם כבר שכב עם אבותיו, אבל פס הייצור התעמולתי המשיך להפיק את מותגי “הרשע” הבלתי נלאים, המשמנים את גלגליה של האימפריה הכלכלית והצבאית החזקה בהיסטוריה. 

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית