המדינה נגד עמוס סילבר. ובכל הכוח

שלוש שנים יושב עמוס דב סילבר במעצר בכלא רימונים בישראל ללא משפט. הוא עצור בתנאי כליאה מגבילים ביותר, תחת סיווג ביטחוני חמור השמור לגדולי הפושעים. נאסר עליו להתראיין, חלות עליו מגבלות על ביקורים, זמני שהות מקוצרים באוויר הפתוח, שימוש תדיר באזיקה כפולה, ונמנעת ממנו אפשרות למעצר בית.

סילבר נעצר בשנת 2019 באוקראינה במבצע בינלאומי. יחד איתו נעצרו באותו זמן עוד 220 מנהלים של ‘”טלגראס”, קבוצה שפועלת בתוך אפליקציית “טלגרם” שעלתה לאוויר ב2017 ונוהלה על ידי אקטיביסטים שהתנדבו לכך. הפלטפורמה נולדה ממניעים חברתיים, במטרה לקדם שוק קנאביס חברתי חופשי, לספק אלטרנטיבה לגישת הרשויות המחמירה ולהנגיש חיבור בין מוכרים לצרכנים בצורה מוגנת, הוגנת וחופשית. 

לאחר כחצי שנה במעצר באוקראינה סילבר הובא לארץ, מאז הוא כאמור עצור בתנאים מחמירים. בכתב האישום נגדו נטען כי סילבר הוא ראש ארגון פשיעה, הוא מואשם בסחר בסמים קלים ומסוכנים, תיווך לסחר בסמים מסוכנים, הדחת קטינים וסחיטה באיומים.

הרשויות לא אהבו את הפעולות של סילבר. לדעתן הוא פושע מסוכן. וכך בזמן שפוליטיקאים, מפכ״לים וגנרלים בהווה או לשעברים – מתייצבים בשורה כדי להרוויח מיליארדים מתעשיית הקנאביס על גבם של החולים, ממשיכה מדינת ישראל להילחם מלחמת חורמה דווקא במי שהקדיש את חייו והקריב את חירותו האישית למען החלשים והנזקקים ביותר

עורכי דינו איתי בר עוז וניצן ביילין (מטעם הסניגוריה הציבורית) טוענים שאין דמיון בין הטענות האלה לבין המציאות. ההגדרה של ארגון פשיעה היא חבורה של אנשים שהתאגדו באופן שיטתי היררכי ומתמשך כדי לבצע עבירות מסוג פשע. ראש הארגון יושב למעלה, נותן הוראות לאלה שתחתיו על מנת שיבצעו מעשי פשע אלימים, מתוך מטרה להרוויח כסף. בעוד שהמקרה של סילבר, לדברי עו”ד בר עוז, דומה יותר לחברת הייטק צעירה ללא היררכיה שמטרתה אידיאולוגית – להנגיש קנאביס בישראל בצורה הוגנת, מוגנת וחופשית. ותו לא. טלגראס מעולם לא היתה ארגון למטרות רווח. גלי סילבר, אשתו של עמוס, מספרת שמי שחברו למיזם, מנהלי טלגראס הרבים, כולם היו אקטיביסטים שרצו לקחת חלק. הם האמינו בדרך של בעלה. איש מהם לא בא ממניעים כספיים. הקנאביס מבחינתם שימש לריפוי טראומות, מחלות, סרטן, אפילפסיה – לעצמם או לחברים ובני משפחה שלהם. הם ראו בזה שליחות. מה להם ולארגון פשע.

עמוס דב סילבר, בן 37, הוא פעיל חברתי פורץ דרך ויזם קנאביס. כבר עשור, בדרכיו היצירתיות והחלוציות, הוא פעל למען קידום והסברה על קנאביס, העלאת המודעות וחזונו הגדול – לגליזציה של קנאביס. חבריו רואים בו מהפכן, חלוץ, שוכב על הגדר בשביל כולם עד היום. במהלך השנים הוא פעל בדרכים שונות עד שב- 2016 החליט להקים יחד עם שותפו את פלטפורמת טלגראס. 

זה עבד בצורה יעילה ומיטבית עבור מי שנזקקו לחומר. כל הצדדים היו מרוצים. אבל הרשויות לא אהבו את הפעולות של סילבר. לדעתן הוא פושע מסוכן. וכך בזמן שפוליטיקאים, מפכ״לים וגנרלים בהווה או לשעברים – מתייצבים בשורה כדי להרוויח מיליארדים מתעשיית הקנאביס על גבם של החולים, ממשיכה מדינת ישראל להילחם מלחמת חורמה דווקא במי שהקדיש את חייו והקריב את חירותו האישית למען החלשים והנזקקים ביותר. 

מדינת ישראל מאשימה את סילבר ואת שאר הנאשמים בכך שמדובר בארגון פשיעה של סחר בסמים למטרות רווח. בר עוז, עורך דינו מכחיש זאת בתוקף. הוא מתאר את המנגנון הכספי של טלגראס כך שכל סוחר שרצה לפרסם, עשה זאת בחינם או שילם תשלום סימלי, ורק עבור הפרסום. הכספים שימשו לדבריו כדי להחזיר את העלויות שטלגראס השקיעה. את סילבר, הוא טוען, לא עניין הכסף וזה לא מה שהניע אותו. לראייה, היו הרבה הצעות מסוחרים שרצו להשתלט על פלח שוק מסוים והציעו לסילבר סכומים גבוהים והוא תמיד סירב. הוא רצה שוק חופשי ושהמחירים ירדו, לא יעלו. ארגון פשיעה מחפש למקסם רווחים, ופה מדובר בפלטפורמה אידיאולוגית. סילבר בעת שהייתו בארה”ב עבד בעבודות אחרות כל הזמן, והסכומים שנכנסו לכיסו היו זעומים ביחס למה שטוענת המדינה.

שלוש שנים הוא בכלא, המשפט על טלגראס, אפילו עוד לא התחיל. בעקבות חשיפת ממצאים מדאיגים המעידים על התנהלות מעוותת של המשטרה בתיק בכלל ובענייניו של סילבר בפרט – הדיון המשפטי האמור לדון בלגיטימיות פועלה של הפלטפורמה הופסק. במקומו מתנהל כבר שנה וחצי דיון העוסק בלגיטימיות הראיות שעליהן ביססה הפרקליטות את כתבי האישום של כל המעורבים בפרשה. 

מתוך 42 המעצרים שביצעה המשטרה במרץ 2019, הוגשו 22 כתבי אישום. כל המעורבים מלבד סילבר שוחררו מיד למעצר בית עד תום ההליכים. בנוגע לסילבר, כל בקשה להקלה מסוימת או מעצר בית, נדחית על הסף. לפי עורך הדין איתי רוזין, שותפו לפלטפורמה, בר אל לוי, גם הוא עצור עד היום אבל זאת מאחר שהיה שפוט בתיק אחר, חסוי. השבוע הוא מובא לדיון בעניין שחרורו למעצר בית. 

כחודש לפני ביצוע המעצרים, ראש המשלה דאז, נתניהו, הכריז שאנחנו קרבים ללגליזציה של קנאביס. כשבועיים לאחר המעצרים החלה הרפורמה בקנאביס הרפואי שמטרתה היתה להביא את כל המטופלים והצרכנים לקנות אותו מהמדינה. כחלק מהרפורמה, מדינת ישראל אף התחילה לייצא קנאביס. בפועל, המדינה החלה להרוויח כסף על גבם של הנזקקים לקנאביס הרפואי. המחירים עלו, זני קנאביס שעד כה החולים הכירו וצרכו, נעלמו מהשוק. מטופלים רבים דיווחו על הרעה בזנים, על שימוש בריסוס רעיל או שהם לא עומדים במחירים. טלגראס היוותה בעיה לכל מי שתכננו להרוויח מיליונים מהשוק החדש הזה. סילבר יצר אלטרנטיבה. פתאום אנשים לא כל כך הזדקקו לרישיונות. הם יכלו להשיג בדיוק את מה שהם צריכים בלי בירוקרטיה מתישה, בלי שימוש קודם לכן בתרופות מרשם ממכרות שיכולות להשתוות לסמים קשים, והם השיגו את כל זה בזול יותר ממה שהמדינה מכרה להם. זה היה השלב שהוא סומן כאיום על ידי הרשויות ובעלי האינטרס הכלכלי. 

הכל התחיל מפעילות אקטיביסטית בדף הפייסבוק הפרטי של סילבר. הוא נהג לעשן בגלוי, צילם את עצמו ופעם אחת אפילו העלה טקסט לדף של משטרת ישראל ועודד אחרים לא להתבייש. עם השנים, פעילותו הלכה והתגברה, והוא החליט לפעול כדי להביא לשינוי בחוק. הוא קיים מבצעי שתילה מול תחנות משטרה בלב כיכרות במרכז תל אביב. הוא הדביק מודעות על עמודים, שם שקיות עם זרעים וכתב – קחו ותגדלו. אלפים עלו לרגל לדף הפייסבוק שלו. מכסת החברים התמלאה עד אפס מקום. הוא וחבריו האקטיביסטים פיתחו שיטה שבה על ידי דפים פיקטיביים, סוחרים כתבו להם על הדף וכך אנשים יכלו לפנות ולהזמין דרכם. הוא פעל לאיתור וחסימת עקיצות של כסף. כחלק ממסע ההסברה, הוא צעד מצפת עד אילת, אז זכה לתואר “נביא הקנאביס”. הוא הזמין אנשים ללילה שבו כולם עישנו מול הכנסת. כך החלה מסורת “ליל הבאנגים” שמטרתה היתה להפסיק להתבייש ולהסתתר, ולהביא ללגליזציה מלאה. בליל הבאנגים הראשון, ב-20.04.2014 הגיעו 5000 אנשים. המשטרה עצרה רבים וסילבר נעצר על ניסיון המרדה. 

כשבועיים לאחר המעצרים החלה הרפורמה בקנאביס הרפואי שמטרתה היתה להביא את כל המטופלים והצרכנים לקנות אותו מהמדינה. כחלק מהרפורמה, מדינת ישראל אף התחילה לייצא קנאביס

סילבר החליט שנמאס לו. הוא לקח איתו 300 דולר וטס לארה”ב בלי לדעת בדיוק לאן ומה. ואז, בר אל לוי, חבר אקטיביסט שהכיר כמה שנים לפני כן יצר עמו קשר וסיפר לו על אפליקציית הטלגרם. הוא אמר לו שכך יוכלו לקיים את הפלטפורמה שהתחיל בפייסבוק, רק יותר טוב. בלי צנזורה, בלי מגבלת חברים. הם החליטו ללכת על זה. ב- 2017 “טלגראס” עלתה לאוויר ומשטרת ישראל פתחה בחקירה סמויה. סילבר פותה להגיע לאוקראינה על ידי מי שהפך לעד מדינה נגדו, שעד אז שימש כאחד ממנהלי טלגראס. הוא שימש “ראש אגף עוקץ” ותפקידו היה לאתר נוכלים ולטפל בתלונות של אנשים כדי לשמור על הגינות, על התנהלות תקינה וישרה. 

לפי עורכי דינו, מה שמביא להתמשכות התהליכים ולמריחת הזמן הם ההיקף של כתב האישום וריבוי העדים כעדי תביעה. 330 עדים בעיקרם שוטרים ומומחים. זהו כתב אישום מנופח חד משמעית. עו”ד בר עוז תוהה מה גרם למדינה לייצר תיק בכזה היקף, והאם הגיוני שאדם יהיה עצור כל כך הרבה זמן ללא משפט, גם אם בעבר נמלט מרשויות החוק? בר עוז מעיד כי בתיק סילבר המדינה בחרה בשיטות חקירה אפלות ואפורות, על הקו הדק בין מותר ואסור – כמו שימוש ברוגלות, האזנת סתר לתקשורת בין מחשבים, חדירה לענן. לדבריו, זה אירוע חריג מאוד שמשטרת ישראל נכנסת לעננים של חברות שנמצאות בחו”ל. הטענה שלנו, בר עוז אומר, שההליכים נגד מרשי לא היו חוקיים: הפעלת עד מדינה מפוקפק שנפתחו נגדו תיקים בזמן ההפעלה שלו, החקירה של סילבר בעת המעצר באוקראינה – ללא מתן היוועצות בעורך דין, כשהוא אזוק. מדובר בהפרת זכויות אדם. להתייחס אל סילבר כאל ראש ארגון פשע זהו עיוות מוחלט. לדברי עורכי דינו הם התנהלו כמו קהילה וקיבלו החלטות באופן חופשי. 

גלי, אשתו שותפה כמובן לטענות הללו. היא נדהמת ומזועזעת מהיחס לו הוא זוכה בארץ. היא מספרת כי בטלגראס, סילבר היה אחראי על התרומות. מעבר ל”מעשר” בגובה 15 אחוז שהלקוחות היו תורמים לטלגראס, הוא גייס לדבריה עוד המון תרומות אישיות. בנוסף, בניגוד לטענות המדינה, סילבר התנהל ועדיין מתנהל באופן שקוף. שלא כמו ראשי ארגוני פשיעה אמיתיים הפועלים כידוע במחשכים ומוחבאים מאחורי אחרים. סילבר, כשהקים את טלגראס, פירסם על כך פוסט פומבי בפייסבוק ואף תייג את משטרת ישראל. הוא אינו מתחבא, הוא אינו מסתיר את פועלו וזו גם הסיבה לדעתה ולדעת עורכי דינו, ליחס שהוא מקבל. מדינת ישראל כנראה מאוד כועסת על התעוזה שלו, על החוצפה כביכול, על כך שהוא עשה זאת 

באופן פומבי וקרא תיגר על המערכת.

גלי מספרת שהוא נולד למשפחה חרדית וגדל בצפת. בגיל 15 עזב את הבית כי מאס בכפייה הדתית של משפחתו. מגיל קטן הוא למד להיות ולחיות את האמת שלו. אביו חינך אותו על שני עקרונות חשובים: לומר את האמת תמיד. לא משנה מה המחיר. והדבר השני – “לא תעמוד על דם רעיך”. אם נעשה עוול למישהו, עליך לקום ולומר את שלך. לעשות מעשה. כי שתיקה משמעה שיתוף פעולה. 

ב-2011, לאחר שסיים צבא, סילבר חיפש עבודה והחליט לפנות לאבטחה עקב עברו הצבאי העשיר והעובדה שהחזיק בנשק. בראיון שאלו אותו האם הוא משתמש בסמים. והוא, כיאה לעקרונותיו, כן, קנאביס. החוקר שאל אם עצרו אותו, אם יש לו תיק על זה. באותה תקופה לא היה לו שום תיק והוא עוד לא נעצר. החוקר אמר לו “אז אל תכתוב”. אבל סילבר לא רצה לשקר. הוא התעקש לכתוב את האמת, וגם התקבל. גלי אומרת שהרגע ההוא בו הבין שהוא צריך להסתיר את מה שכמעט כל מי שסביבו עושה גם אבל מחביא, מתבייש, שינה עבורו את הכל. הסטיגמה, היחס לצרכני הקנאביס כמו אל צרכני הרואין הביא אותו לכל מה שקרה בהמשך. הוא אמר: רגע. אני לא עשיתי שום דבר רע. לא פגעתי באף אחד. זה לא סמים שפוגעים אלא להפך, סמים שעוזרים לי ולעוד המון אנשים. מדובר בסך הכל בצמח מרפא. וכמו שלימדו אותנו בגן: הגוף שלי ברשותי. אז למה היחס הזה? במה חטאנו ופשענו? התודעה הזו הלכה והתפתחה אצלו כמו גם תחושת העוול כלפי אלה שזקוקים לגראס ולא יכולים להשיגו. הוא רצה לעזור למי שצריך, מבלי שאף אחד יצטרך לקנות בסמטה אפלה מאיזה עבריין או פושע. ושאנשים לא יקנו בטעות גראס באיכות גרועה, מרוסס ומורעל. הוא חשב על מבוגרים וחולים שלא יכולים לצאת מהבית ולהשיג בשוק השחור. אט אט נרקם במוחו הרעיון ליצור משהו שיהפוך את חוקי המשחק ויגרום להד ציבורי, ל”יציאה מארון הקנאביס” ובהמשך, כמובן, ללגליזציה.

גלי ועמוס סילבר, כך מספרים חבריהם, לאורך כל הדרך עזרו לחולים גם באופן אישי. לדוגמה, בפעם אחת, סילבר נתקל בפוסט שפרסם אדם בן 70 עם גידול בראש, שהיה זקוק לשמן קנאביס מיוחד ולא הצליח להשיג. הוא בירר את הכתובת שלו ושלח אליו עם שליח את השמן ולא היה מוכן לקבל על כך כסף. דוגמה אחרת היתה אישה חולת סרטן השד, מוגבלת בתנועה, שאחרי פרוץ הרפורמה בקנאביס, לא הצליחה להגיע אליה עוד. טלגראס היה המקום היחידי שנתן מענה הולם עבורה, ובנוסף, בני הזוג סילבר השיגו עבורה תרומות ועזרו לה כלכלית. אירועים כאלה, גלי אומרת, היו בלי סוף. ומוסיפה בכאב: ולחשוב שאת הבנאדם הזה, המשטרה מכנה ראש ארגון פשיעה ומייחסת לו מעבירות שלא מהעולם הזה”. 

עבירות התיווך בהן סילבר מואשם הן רבות. תיווך זהו מצב בו אדם מפגיש בין מוכר לבין קונה, על רקע העיסקה, כמו מתווך דירות. לפי עורכי דינו, גם זה מעוות לגמרי משום שטלגראס היא פלטפורמה שדומה בכלל לאתר יד 2. מי שרוצה למכור את האוטו למשל, מפרסם. מי שקונה קונה וליד 2 אין מעורבות בעסקה עצמה . יד 2 הרי לא יודעים מה נמכר ובכמה. הם לא גובים חלק מהכסף של העסקה. לא יודעים מה העסקה, ולא מעורבים בה. ככה גם הוקמה ופעלה טלגראס. בנוסף, לפי עורכי דינו בנוגע לסחר, ובניגוד למה שפורסם עד כה בכלי התקשורת, סילבר מואשם בסחר בנוגע לתשלום למנהלים בטלגראס בלבד. על כך שקיבלו על עבודתם בפלטפורמה גראס במקום כסף. סילבר אינו מואשם בסחר מול אזרחים או קטינים.

בטלגראס העיקר היה גראס, כשמה כן היא. זה היה גלוי וחשוף ומתוקשר. סילבר וחבריו התנגדו לסמים כמו קוקאין, חגיגת ושאר סמי הפיצוציות. הם נהגו לאתר סוחרים כאלה ולמחוק אותם. בשלב מסוים כן קם בטלגראס ערוץ קטן שעסק בתחום הפסיכדלייה – אל אס די ופטריות. סמים שהמדע מתייחס אליהם היום בצורה שונה לחלוטין. עושים איתם ניסויים ומשתמשים כריפוי ללא מעט מחלות. ההיקף כאן היה מצומצם מאוד, המטרה היתה להנגיש ולאפשר סביבה בטוחה בגישת “מיזעור הנזקים”. למשל היו עושים בדיקות מדגמיות למנוע מצבי הרעלה ולעשות את הכל בטוח, מתוך ההנחה שמאחר שאנשים עושים את זה גם ככה, אז כדאי להדריך, להסביר ולתת עצות מקצועיות, וכל זה בלי להרוויח על זה דבר. כך לפי עורכי דינו. 

לגבי סעיף הדחת קטין, על פי החוק, צריך שמישהו ייתן לקטין ביד סם ולפי עורכי דינו זה מעולם לא קרה. אין אף קטין שאומר שסילבר או מישהו מטלגראס נתן לו סמים. בר עוז אומר שיש כאן דוקטרינה חדשה ומורכבת שהמדינה מנסה להפיל על סילבר. הוא לא הסתיר שהתחיל לעשן בגיל 15, וחשף בראיונות את הגישה שלו ולפיה אם קטין רוצה הוא יכול לעשן גראס. זה עדיף על ריטלין לדעתו. הוא הביע את דעתו כך בטלגראס ובראיונות. עצם העובדה שנקט בעמדה הזו בראיונות ציבוריים, מבחינת הפרקליטות זו עבירה. אבל עורכי דינו טוענים מנגד שלאדם שמורה הזכות להתבטא כך מתוקף חופש הביטוי והמחשבה. הוא לא מואשם בשידול או המרדה. זו הדעה שלו ומותר לו להחזיק בה. הוא מעולם לא הדיח או שידל קטין לעשן גראס. 

עו”ד בר זיו איך קורה במדינה דמוקרטית שאזרח מוחזק יותר משלוש שנים ולא רואים בכלל את סיום המשפט?

“בכתב אישום פלילי בתיק חמור מוגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים.

רק בית משפט עליון מאשר הארכה מול עילות המעצר. ניגשנו שבע פעמים והעניין נבחן בכל שלושה או חמישה חודשים. בכל פעם העליון החליט לא לשחררו.”. 

אבל למה?

“ישנן שתי סיבות עיקריות, האחת היא העובדה שסילבר פעל אידיאולוגית ועדיין מחזיק בדעותיו בנוגע לגראס, וברור שאם ישחררו אותו הוא יחזור על הדברים. השנייה היא ההימלטות שלו מהמשטרה בשדה באוקראינה. על כך הוא מתחרט. בלעדי זה יתכן שהיה כבר יוצא. בכל פעם שיש דיון בעניינו המדינה מעלה את זה. אך עדיין זו תקופה ארוכה מידיי. היה דיון בחמישי האחרון ויש דיון בחמישי הזה ואנחנו מקווים לטוב.”

מה המדינה עונה כשאתם טוענים שהיום אין מדיניות הפללה ובכלל עברנו לדיבור על לגליזציה של סמים קלים?

“התשובה היא שזה לא רלוונטי כי הוא לא מואשם בהחזקה, אלא בעבירות תיווך בעיקר וזה עדיין לא חוקי לתווך.”

המשטרה תכננה מבצע עוקץ מיוחד עבור סילבר. חבר טלגראס, שהפך לעד מדינה, הוא מי שפיתה את סילבר להגיע לאוקראינה בטענה שהוא מתחתן שם עם אהובתו האוקראינית. הוא דיבר על לבו וביקש מאוד מסילבר יגיע לחתונה כדי לשמח אותו. גלי, אשתו, מספרת שבזמן שחתם על ההסכם של עד מדינה, במקביל, סיפר לה ולבעלה שאין לו כסף לשלם חשבון חשמל והם ריחמו עליו ואספו עבורו תרומה. לפי עורכי דינו, מדובר במניפולציה רגשית מכוערת שסילבר האמין לה בתמימות, מה שמעיד בעיקר על ליבו הרחב, ועל כך שהוא חבר טוב ורגיש.  

למה המשטרה השקיעה כל כך הרבה בתרגיל עוקץ, שליחת עד מדינה לפתות אותו לעבור לאוקראינה? לא היה פשוט יותר לתפוס אותו בארה”ב? 

“המשטרה טוענת שהיתה גם תוכנית לבקש הסגרה מארה”ב, אבל הם רצו לתפוס משהו נוסף יחד עם עמוס, ולכן בחרו באוקראינה. גם פה החוקיות של פעולת המשטרה מוטלת בספק, להביא אזרח אמריקאי כדי להתחמק מהסגרה מארה”ב ולעשות זאת במדינה אחרת? מאחר שהוא אזרח אמריקאי, לא בטוח שארה”ב היתה מסגירה. כנראה שלא.”. 

כשהמשטרה התדפקה על דלת דירתם בניו יורק, גלי, אשתו, קיבלה אותם בתדהמה. “השוטרים אמרו שיש לנו מיליונים של דולרים במזומן, והמון סמים מוחבאים מכל הסוגים. פאבלו אסקובר עשו ממנו. הם אזקו אותי עד שבעל הדירה שלי חזר. הם חיפשו ובזמן הזה שמעתי אותם מדברים ואומרים שהם לא מבינים מה הביאו אותם לשם, שאין פה כלום. שאפילו כמות הוויד שמצאו לא שווה כלום ושיצחקו עליהם בבית המשפט.” לא היה לה מושג שבדיוק באותה שעה התרחש מבצע בחמש מדינות. היא עדיין קיוותה לתפוס את בעלה ולשאול אותו מה הקטע. כששחררו אותה הביתה, במשך שבועיים גורמים בישראל לא אמרו לה איפה הוא ומה מצבו. 

במהלך חצי השנה הראשונה בה סילבר היה במעצר באוקראינה, גלי לא סיפרה לילד שלהם מה קרה. אמרה שאבא טס לאוקראינה ועוד מעט חוזר. הם חשבו שזה יגמר מהר. כשהבינו שלא זה המצב והסגירו אותו לארץ, היא סיפרה לו את האמת. סילבר לא רצה שיחשוב שנטש אותו, רצה שידע שזה לא מבחירה. 

גלי בעצמה אומרת שהיא מנסה לשרוד. היא מספרת שלסילבר יש תקופות של דיכאונות אבל הוא תמיד אופטימי לא משנה מה, למרות שהם לא באמת לא יודעים מתי ואיך זה ייגמר. בחלומות הכי גרועים שלה לא האמינה שהוא יימצא שנים במעצר. שיתייחסו אליו כאל ראש ארגון פשיעה, ברון סמים. “לפעמים כשאני נופלת אני אומרת ‘אני לא עמוס’ אני לא יכולה לעמוד בזה. בגדול אני נותנת לו כוח והוא נותן לי, עם האופטימיות התמימה שלו. אבל בקול שלו אני שומעת שאין לו מוטיבציה, שנמאס לו. אנחנו יודעים שבסוף זה ייגמר, זה לא יהיה לנצח”.

עורכי דינו פוגשים אותו מעת לעת. הם מספרים שלא קל לו להיות בכלא שלוש שנים בלי לדעת מתי ייגמר, המצב מאוד לא פשוט. אבל, הם מדגישים שהוא חזק ואופטימי. בדיון האחרון שהתקיים בעניינו נידונה סוגיית השחרור של עמוס סילבר. בית המשפט שמע את הטענות ואף בדק את המועמדות המוצעות כמפקחות עליו במעצר בית – אימו ואחיותיו. הן נמצאו עומדות בקריטריונים, ובכל זאת, מעצב הבית לא אושר. בימים אלה ממש ממתינים המשפחה ועורכי הדין להחלטת השופטת בעניינו של עמוס סילבר. ההחלטה העדכנית תתקבל ביום חמישי ה- 14.4. בבית המשפט המחוזי בלוד, רגע לפני ליל הסדר. “אנו מקווים שלקראת חג החירות ינצח ההיגיון ועמוס יחגוג את ליל הסדר בחיק משפחתו.” אומרים עורכי הדין.