שובה של המלכה יהודית

לפני זמן לא רב זכתה יהודית רביץ בפרס אקו”ם 2022 על מפעל חיים. מפעל חייה. בין “סליחות” היפהפה של לאה גולדברג ועד “בך לא נוגע” של דן תורן, רביץ מתחה מחדש את יריעת הזמר העברי.

לאחר הזכיה בפרס אקו”ם שברה רביץ שתיקה בת 10 שנים וחזרה במפתיע אל אולפן ההקלטות. היא עובדת שם בימים אלה עם יזהר אשדות ועם בנו המוזיקאי והמפיק הצעיר עיליי אשדות. עוד לא יודעת לאן זה הולך ומה יקרה עם זה. באותה זהירות היא גם מתבטאת בנוגע לאוסף הסיפורים הקטנים מהחיים שכתבה והציורים הרבים שציירה וליקטה בשנים האחרונות. אולי ספר. אולי תערוכה. אולי גם וגם. היא לא יודעת בדיוק, אבל כן חזר לה הרצון להוציא משהו לאור, לחשוף לעיני הקהל, בשנה הקרובה, החדשה. אנחנו נמתין בסבלנות אלגנטית ובסקרנות בוערת.

יהודית רביץ, למרות שתיקה ארוכת שנים, עדיין נמצאת גבוה ברשימת הזמרות המושמעות ביותר ברדיו. יצא לי לשבת איתה לקפה מדי פעם. כבר כמה שנים שאנחנו נפגשים, ככה, במקרה בתל אביב. אף פעם לא בצורה מתוכננת. ותמיד אני נרגש ואסיר תודה על הרגעים האלה. עשר שנים חלפו מאז אלבומה האחרון. היא גם לא מופיעה כבר כמה שנים. רביץ הגדולה, הנהדרת הייתה ליושבת–בית. קוראת ספרים. כותבת סיפורים. מציירת. נזכרת. מסרבת לכתוב אוטוביוגרפיה. גם לא חזרה להופיע.

רביץ זקפה את ראשן של נשים ונערות כשעלתה על בימת קיסריה במכנסי עור שחורים וגיטרה חשמלית והפציצה עם “באה מאהבה”. הילדה משכונה ה’ בבאר שבע, אבא פולני, אמא מצרית, אח בכור שאוהב מוזיקה, בית קטן בנגב. תלמידה בעלת זהות מבולבלת, הילדה שרצו לשלוח אותה להיות תופרת, אבל היא רצתה לכתוב שירים

אני אוהב אותה. אני מעריץ שלה. אני כותב לה הודעות וואטסאפ מדי פעם. משתף אותה. מתעניין בשלומה. היא אף פעם לא התראיינה אצלי, אבל היא לא מתראיינת לאף אחד. אני מכבד את העקרון הזה. אני חושב שהיא זמרת ויוצרת גדולה. היא עיצבה את חיי במובנים רבים. כמו אריק איינשטיין או שלום חנוך, גם יהודית רביץ היא “תחנות בזמן”. את “סליחות” ראיתי כשהייתי בכיתה ח’. את האלבום של “ששת” קניתי בתיכון. גם את “הכבש הששה–עשר”, שרביץ היתה חלק מצוות הכוכבים הצעירים שבו. לשמוע אותה שרה “סנטה קלרה” ושירים של ג’ורג’י בן ישר זורק אותי לתקופת חיל האוויר, ריח של מטבח צבאי, וגלי צה”ל מאוד אהבו את המגע הברזילאי הזה שלה.

בגיל 21 היתה על במת פסטיבל הזמר. תלתלי שערה גולשים ושמלתה לבנה והיא שרה לאט ובהתכוונות כמו שרק היא יודעת:

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכֹל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שְׂעָרָהּ בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף
וְרֵיחַ יַלְדוּת רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף

ולבי הצעיר אז ניתר בהתרגשות מיופיו הארוטי של השיר ומיופיה האחר של הזמרת. “היא תהיה משהו”, אבא אמר, והוא תמיד ידע לזהות ראשון. “היא תהיה זמרת גדולה וחשובה”.

רביץ זקפה את ראשן של נשים ונערות כשעלתה על בימת קיסריה במכנסי עור שחורים וגיטרה חשמלית והפציצה עם “באה מאהבה”. הילדה משכונה ה’ בבאר שבע, אבא פולני, אמא מצרית, אח בכור שאוהב מוזיקה, בית קטן בנגב. תלמידה בעלת זהות מבולבלת, הילדה שרצו לשלוח אותה להיות תופרת, אבל היא רצתה לכתוב שירים. היא לא נהנתה במקיף א’ באר שבע, גם לא סיימה את הלימודים. בסוף י”א עזבה את התיכון, נבחנה, התקבלה והתגייסה ללהקה הצבאית.

אולי זו קלישאה, אבל במקרה שלה נראה שבאמת הייעוד בחר בה. התגלגלה היטב קדימה. בצוות הווי של חיל הנדסה קרבית שרה יחד עם נורית גלרון. באותה תקופה פגשה גם את קורין אלאל. את שתיהן הזמין המאסטר הגדול אריק איינשטיין לשיר איתו. הביצוע האלמותי שלהם יחד ל”עטור מצחך זהב שחור” הביא לתודעה את אברהם חלפי כמשורר ואת רביץ ואלאל כזמרות צעירות ומבטיחות. שתיהן צמחו ופרחו בדרכן. ב–1989 שבו ונפגשו כשיהודית רביץ הפיקה מוזיקלית את “אנטארקטיקה”, אלבומה המצליח מאוד של קורין אלאל.

רביץ ידעה להשתלב בכל פרויקט – מין תכונה מופלאה שכזו. בשנת 1977 חברה להרכב הרוק המתקדם של שם–טוב לוי, “ששת”. אמנם היא הגיעה כסולנית, אבל גם תרמה ללהקה את אחד השירים הראשונים שהלחינה בחדר נעוריה בדרום, “סמבה ברגל שמאל”. רק בת 21, אחרי הלהקה הצבאית ואחרי ששרה אצל אריק איינשטיין והיתה בלהקת רוק מתקדם, רביץ הגיעה למופע “ארץ טרופית יפה”. שנת 1977, מכבי מנצחת את הרוסים, לוקחת את גביע אירופה בכדורסל, המהפך הפוליטי, תקופה אופטימית וכולם רוצים את הקצב הברזילאי.

ההפתעה חיכתה לה בסוף השנה העברית ההיא, כשהשיר מהפסטיבל, “סליחות”, שכשל לזכות באחד משלושת המקומות הראשונים (והגיע למקום השביעי בלבד) נבחר על–ידי מאזיני רשת גימל כשיר השנה תשל”ז. לפני יום הולדתה ה–22 רביץ כבר היתה זמרת אהובה, מוערכת, מוכרת. היא שיתפה פעולה עם דני ליטני בשני דואטים “בראש אחד” (מילים ולחן: דני ליטני) ו”לא טוב היות האדם לבדו” (נתן זך/מתי כספי). שניהם הפכו ללהיטי רדיו. בשנת 1978 שובצה שוב להופיע בפסטיבל הזמר והפזמון. אהוד מנור כתב לה את “מישהו”. מתי כספי הלחין. גם הפעם, כמו עם “סליחות”, השיר לא התחבב על שופטי הפסטיבל, הגיע רק למקום השישי, אבל זכה להצלחה אדירה ברדיו.

בסוף שנות ה–70, רביץ חוצבת את דרכה. עם יוני רכטר, דויד ברוזה וגידי גוב היא משתתפת בהקלטות “הכבש השישה עשר”, שהופך לאחד התקליטים המצליחים בכל הזמנים. לאלבום הבכורה של גידי גוב שמופיע לצדה היא נותנת שיר במתנה – “בבוקר” של יהודה עמיחי, שאותו הלחינה, ואז ממשיכה למופע משותף עם יוני רכטר “באופן קבוע וחד–פעמי”. שנת 79 היא שנת “הללויה”, האירוויזיון בירושלים, הסכם השלום עם מצרים ודיזנגוף 99, שיהודית רביץ תרמה לו שיר נהדר (“ליד הדלת”) ואז היא גם מוציאה את תקליט הסולו הראשון שלה.

אין לו שם. פשוט “יהודית רביץ”, והוא מלא בשירים יפהפיים, כאלה שנאגרו בשנתיים של פעילות והצליחו ברדיו, לצד החדשים שהפכו לקלאסיקות. “לקחת את ידי בידך”, למשל, שהחדיר לשיח הישראלי את המשפט “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”.

“היי, מלאך ושטן, התשוב לעצור את הזמן
דברים שרואים משם לא רואים מכאן”.

הזמן לא עוצר לרגע, אבל הדברים נראים אחרת עם הזמן, מתגלים, נעלמים, מזדהרים. עם החבר הטוב יעקב גלעד היא יוצאת למסע אל האלבום השני, שמגיע לחנויות בדצמבר 1980 – “גלוי ונעלם”, שבו כבר הלחינה את רוב השירים, בהפקה של גלעד, עם שירה מוחצנת יותר והפקת רוקנרול. גלעד כתב לאלבום את “ארבע לפנות בוקר” ו”עכשיו הכל בסדר” ושלום חנוך כתב והלחין ונתן לה את שיר ללא שם (“כי שירי הוא בת קול ברוח”). הצלחה גדולה.

בנקודת הזמן הזו, השם “יהודית רביץ” היה מעביר בי רטטים של התרגשות. אהבתי לראות אותה, לשמוע אותה, לגלות שהלחינה לאריק סיני את “שובי שובי לפרדס” (מילים של מאיר ויזלטיר) ולנורית גלרון את “ילדות נשכחת” (מילים: יעקב גלעד). התרגשתי לראות את השם שלה על עטיפת אלבום הבכורה של להקת בנזין. היא ניגנה שם קצת, עשתה הדרכה קולית לפוליקר ותרמה קולות רקע. כששואלים מה חשוב באמן גדול כזה או אחר אחת התשובות הקבועות שלי: הוא עשה הכל.

ניסה הרבה. הסקרנות והפתיחות של רביץ היו בכל פינה שבה חיפשה (ומצאה) אוצרות. ב–1983 זה היה האלבום עם שירים ברזילאיים מתורגמים (“בוא לריו”) ובאלבום שבא אחריו “דרך המשי” (1984) היו הלחנים שלה לנשים כותבות. צרויה להב, שכתבה את שיר הנושא. אסתר שמיר שחיברה את “עד קצה המסלול”. והמסלול שלה נבנה לאיטו לקראת ההמראה הגדולה. “באה מאהבה”, ביולי 1987, היה רוקנרול נשי עם טקסטים בוהקים של רוטבליט ויהודית רביץ במראה חדש. כבר לא הבת הטובה של השכן מהדלת ליד, אלא אישה עוצמתית, שיודעת גם לזעום ולשאוג, ולא רק לחכות ולתהות “מתי אתה חוזר” בארבע לפנות בוקר ליד המקרר. שיר הנושא, “באה מאהבה”, הפך ללהיט ענק וזכה בתואר “שיר השנה” ברשת ג’. גם “רחבת הריקודים”, “שבתות וחגים” ו”סוף לסיפור” הפכו לקלאסיקות”.

אל קו התפר של שנות ה–80 ושנות ה–90 הגיעה רביץ עם האלבום “שֵׁם” שהמבקרים אהבו והקהל הרחב לא. הכישלון היה כלכלי, אבל לא אמנותי. “משנה לשנה” (מלים שכתבה שמרית אור) הוא עדיין אחד השירים הכי יפים שיצאו בישראל בשנות התשעים.

“משנה לשנה אני הולכת ונחשפת
מעונה לעונה אני מתקלפת
מסירה את כסותי הישנה
מקפלת אותה בפינה ומסתכלת
מציצה בתהום שמעבר לדלת
כבר לא כל כך נבהלת
מביטה ברקיעים שמעלי
זו עדיין אותה התכלת”.

השנים שבאו אחר–כך היו שנותיה כמפיקת–על. היא הפיקה מוזיקלית גם את “השלישי” של אהוד בנאי וגם את “זן נדיר” של קורין אלאל, שחוגגים עכשיו 30 שנה, ושניהם עדיין נשמעים נפלא כמו אז, ולא איבדו מאומה מכוחם. ב–1993 רביץ הפציצה את השטח, שבער מלהקות חדשות ואנרגיה צעירה, עם “ומאוד לא פשוט לחכות”. רבין נבחר לראשות הממשלה, רדיוהד הופיעה בישראל והוציאה תקליט בכורה ורביץ הלחינה את דליה רביקוביץ (“תמונה”) ויהודה עמיחי (“באהבתנו”), צרויה להב (“נעמיד פני יתומים) וההצלחה הגדולה החזירה אותה להופעות אצטדיונים. בין איפה הילד, אבטיפוס, כרמלה גרוס ואגנר, ירמי קפלן והפרחים והמכשפות, גם ליהודית רביץ היה עדיין מקום טוב וחשוב.

רביץ תמיד מפתיעה, מגוונת, מסקרנת. ב–1994 הופיעה בפסטיבל ג’אז, סרטים ווידיאוטייפ ועדי רנרט הגיש לה עיבודים יפהפיים של ג’אז לשירים הישנים. ב–2000 הקליטה מופע ואלבום עם התזמורת הפילהרמונית בעיבודים קלאסיים. אז גם הוציאה את האלבום “יהודית ויעקב, שירים מהבית”, במשותף עם אחיה הגיטריסט יעקב רביץ. האלבום הורכב כולו מגרסאות כיסוי של השניים לשירים עבריים ישנים. תוך חודש הגיע האלבום למעמד אלבום זהב, עם מכירות של למעלה מ–20 אלף עותקים. באותה שנה הפיקה רביץ את אלבומה של קרן פלס “בין העיר לכפר”, ועיבדה את כל שיריו. בשנת 2012 החליטה רביץ שלא להוציא יותר אלבומים ומאז הקליטה רק שני שירים (שהלחין דודו טסה): “תאר לך” שכתבה דליה רביקוביץ’ ו”בלי אור הים” (דודו טסה וגלעד כהנא).

ב–2016 פרשה מהופעות, והודיעה שהיא מתכוונת להתמקד בכתיבה ובאמנות, בדגש על רישום. לאחרונה שבה אל אולפן ההקלטות. מה ייצא מזה, רק הזמן יאמר. בינתיים נדמה שהיא מתחממת מאהבת הקהל, מהגעגוע אליה, מילדים שמגלים את שיריה פתאום, מהעובדה שאף פעם לא חדלו להשמיע אותה ברדיו. בשעתה, סירבה לקבל פרס על מפעל חיים, בטענה ש”החיים עוד לפניי, ועוד תהיה לכם הזדמנות לתת לי את הפרס הזה”. השנה התרצתה והודתה למעניקי הפרס שכיבדו אותה. יהודית רביץ כאן. גם הסקרנות לשמוע ממנה אוצרות חדשים, ודווקא שיר שלה משנת 2000 נשמע אקטואלי מתמיד:

“יש מלחמה באמצע אירופה
הימים שחורים
שיירה בורחת בלי בית
מפני הרעים
יש חיידק משוגע שפוגע
חסר הבחנה
אבל החדר חמים ונעים
ואת ישֵנה”.