זכרונות בשמי ברלין

הפעם הראשונה שלי היתה פגישה עם ברלין של השטאזי, ברלין מספרי ג’ון לה–קארה, מ”מלאכים בשמי ברלין”, ברלין של המלחמה הקרה, של סדרות ביון אנגליות כמו “המובחרים”, זאת שלו ריד הקדיש לה אלבום שלם, שדיוויד בואי גר ויצר בה טרילוגיית תקליטים, בסוף שנות ה–70.

הגעתי אליה אחרי הצבא בסוף שנות ה–80 והיא עוד היתה החצי–ברלין ההיא שבלבה חומה שחוצה אותה לשתיים: מזרח ומערב. במערב היתה אווירה של מסיבה קטנה וסודית, ובצד השני היתה ברלין האחרת, האפורה, הענייה. היו בה נשים יפות אבל מושפלות מבט, עם בירה קרה ומצוינת, מבטים חשדניים, אבל גם אוצר של זיכרונות היסטוריים שהלכו עד תחילת המאה ה–20.

בברלין ההיא היו טובים ורעים. העולם היה ברור ומסודר. המערב – טוב, חופשי, מואר, ליברלי. המזרח – קומוניסטי, סגור, אפלולי, פרנואידי. שמרני. כשעברתי דרך שער צ’ק פוינט צ’רלי, השוטרים עשו עלי חיפושים שוב ושוב, וגם דרשו שאתפשט, כי אולי אני מבריח תעמולה מערבית, או סתם נושא עלי מכשיר הקלטה

בפעם הראשונה שלי בברלין, בחור בן 23, הסתובבתי בשכונות המגורים של מעמד הפועלים ברחובות הסובבים את אלכסנדרפלאץ וניסיתי להיזכר בשורות מהספר מהמם החושים של אלפרד דבלין, “ברלין, אלכסנדרפלאץ” ובסדרה של פאסבינדר (עם אותו שם) שנעשתה לפי הספר. הסדרה הוקרנה במכון גתה בתל אביב ב–1980, ואנחנו, תלמידי תיכון מקיף יהוד, ברחנו מבית הספר כדי להגיע לבית אסיה, לתפוס מקומות ולצפות אותה במלואה.

בברלין ההיא היו טובים ורעים. העולם היה ברור ומסודר. המערב – טוב, חופשי, מואר, ליברלי. המזרח – קומוניסטי, סגור, אפלולי, פרנואידי. שמרני. כשעברתי דרך שער צ’ק פוינט צ’רלי, השוטרים עשו עלי חיפושים שוב ושוב, וגם דרשו שאתפשט, כי אולי אני מבריח תעמולה מערבית, או סתם נושא עלי מכשיר הקלטה.
עברתי חזרה אל המערב השפוי המוכר, שם שקק יקום אחר. הלכתי להופעה של “קלאנאד”, להקה אירית שלא הכרתי, באירופה סנטר, ברחוב הראשי.

במזרח ברלין של שנות ה–80, יכולתי לחוות את התחושה המצמיתה של חיים תמידיים בתוך עולם שהוא כלא, שאין בו רגע אחד של פרטיות. “1984” של ארוול התממש לנגד עיניי בכל פונדק שבו נעצרתי לאכול, בזול, נקניקיות וצ’יפס במחיר מועט. עינו של האח הגדול צפתה בי ובכל האחרים. העולם עמד בסימן של שינוי והתהוות מחדש, הכל נע וזז. חברים נסעו למזרח, אני נסעתי למזרח גרמניה. אותה משיכה מוזרה לתרבות סובייטית גרמה לי לבחון על עצמי את תחושת העיר שהיא כמו בסיס צבאי. ככה אני מדמיין לי היום את צפון קוריאה. ככה אני חושב על מדינת העתיד שמנוטרת, מואזנת ומצולמת ללא הרף. חוויתי את העתיד כבר אז ב–1986. מאהבת החופש וחירות הפרט הגעתי אל מזרח גרמניה, כדי להתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלי: אובדן החירות האישית וההחלטות האישיות בנוגע לעצמי.

עשור חלף. ושוב מצאתי את עצמי בברלין. 1996. הפעם היתה זו עיר אחרת לגמרי. החומה כבר נפלה. רוג’ר ווטרס אירגן קונצרט. משפחות התאחדו. ברלין נהייתה מאוחדת והחומה הפכה למעין מוצג מוזיאוני. העיר גדלה לפתע, התרחבה. מתחה את מוטת זרועותיה אל המרחבים העצומים שמעבר לגנים, הטירגארטן. מרצדס וסוני שילבו זרועות והקימו מתחם הופעות. נסעתי לשם כעיתונאי, לסקר ביקור ומסע ההופעות של להקת בת שבע עם אוהד נהרין. שבוע של שכרון חושים בברלין החדשה, הנבנית, המשתפצת, המתאחדת, הנפתחת לקהל מחדש. עם “אנאפזה” ועם “יאג” ועם “מבול”, ורכיבה באופניים, עם מכנסיים קצרים וטישירט של ניק קייב והזרעים הרעים. זו היתה חוויית ברלין שונה לגמרי – אפשר היה לראות את ההווה היפה, את העבר הקודר וגם כנראה את העתיד הצפוי למטרופולין הגרמני המשתקם ומתעצם.

26 שנים חלפו.
והנה ברלין 2022. באולם O2 הארי סטיילס מופיע מול אלפי נערות, בחורות, ילדות שמעריצות אותו בטירוף. סטיילס של היום הוא אולי אלטון ג’ון של 1972. כוכב ענק שחשבון הבנק שלו התמלא מחודש ינואר ועד היום ב- 35 מיליון דולר, מה שהוכתר כבר כסיבוב ההופעות הרווחי ביותר של השנה. מי שהיה אחד מחברי וואן דיירקשן הולך והופך לנאמבר וואן. בסוף השנה ייצאו שני סרטים בכיכובו. עכשיו הוא חורש את העולם בעקבות אלבום שלישי בחמש שנים. סטיילס מוביל אופנה, לוחם מגדר, מטשטש במכוון את הזהות המינית שלו, קורא לאנשים לנהוג זה בזה בנחמדות. המסרים שלו מוארים ומאירים. הוא שופע מתיקות. יפה תואר, לובש שמלה, או מכנסיים, או גולף – זה לא משנה, הוא נראה מצוין גם ברשת דייגים. הוא מקועקע, הוא מחייך, הוא מגיב לקריאות וצרחות של הבנות בקהל, ויש הרבה כאלה. הוא כמו גיבור מודרני חיובי מרומן עב כרס, שמכיל משפטי העצמה, ציטוטים מכתבי הקודש, תיאור של רגשות ליריים, התייחסויות תרבותיות נקודתיות (למשל, ל”מטילדה” של רואלד דאל, הילדה הדחויה והגאונה, שהוריה נהגו בה בהשפלה ובכאב). סטיילס כותב עכשיו את ההיסטוריה הפרטית שלו, זו שמושפעת מפול מקרטני, אבל נמתחת עד ליזו (זמרת R&B, ראפרית שחורה ומצליחה מאוד) ובילי אייליש של היום, עם המון איזכורים ומחוות לשנות ה–70, לפליטווד מק ופול סיימון, ולשנות ה–80 של סופט סל ושל יוריתמיקס גם יחד.

יש המון ישראלים בהופעה, רובם באו בגלל שהבנות ביקשו לראות את הארי, ולהפתעם נלכדו בקסם של סטיילס, שמתגלה כאמן פולק–רוק מיומן וחכם, שיודע לעשות שימוש בכל העושר התרבותי שעומד לרשותו. הוא עושה במוזיקה הפופולרית את מה שקוונטין טרנטינו עושה בקולנוע: מצטט, מנער ומערבב, ויוצר את הכל מחדש, בדמותו.

בימים הבאים היו הופעות אחרות. רוברט פלנט עם אליסון קראוס, השניים האלה לא מפסיקים לתור את העולם ולהביא את הקולות היפים שלהם ביחד לקהל שרוצה את הדואטים שלהם. קול גברי – קול נשי, עם רכות וחיספוס. דמיינו את פלנט האנגלי, מי שהיה סולן לד זפלין, אחת הלהקות האגדיות בהיסטוריה, עם קראוס האמריקאית, מנהיגת להקת “יוניון סטיישן”. פלנט, שהיה מנביאי ההבי–מטאל, וקראוס עם קול הסופרן, שמייצגת בכבוד את הבלוגראס (מוזיקת עם אמריקאית משנות ה–40) והקאנטרי, התחברו כבר לפני 15 שנה לאלבום שזיכה אותם בגראמי. היום יש ביקוש למוזיקה הזאת, למפגשים תרבותיים מרתקים משני עברי האוקיינוס. וההופעה יפה.

יש המון ישראלים בהופעה, רובם באו בגלל שהבנות ביקשו לראות את הארי, ולהפתעם נלכדו בקסם של סטיילס, שמתגלה כאמן פולק–רוק מיומן וחכם, שיודע לעשות שימוש בכל העושר התרבותי שעומד לרשותו. הוא עושה במוזיקה הפופולרית את מה שקוונטין טרנטינו עושה בקולנוע: מצטט, מנער ומערבב, ויוצר את הכל מחדש, בדמותו

הופעה נוספת שהצלחתי להגיע אליה היתה של ג’ו ג’קסון, הזמר הבריטי הנפלא שהופעתו בישראל השנה בוטלה, כי לא נמכרו מספיק כרטיסים. ג’קסון ממשיך בחייו איזשהו סיבוב הופעות נצחי מ–1979, שלא חדל לעולם. הוא נראה לי האנגלי הכי אמריקאי שיש, פסנתרן ברים שגם למד באקדמיה המלכותית, וניגן גם בסקסופון, וטבל ידיו בגל חדש, בג’אז, פאנק ופופ. כוכב גדול, תמיד מסוגנן, גם בלבושו, ייחודי. ג’ו ג’קסון, בהשראת והשפעת סטילי דן, ידע לנווט את דרכו אל המיינסטרים בלי לוותר על אישיות ואיכות. היה ועודנו פסנתרן נהדר.

גל חום אדיר פקד את אירופה. וגם לנו היה חם רוב השבוע. הטמפרטורות גבוהות, והמזגנים הם עדיין בגדר שמועה ברוב המקומות. לפני 25 שנה להטתי פה בקיץ נורא, והנה אני מוצא את עצמי שוב, מנסה נואשות לצנן את הגוף במקלחות שלוש פעמים ביום, לישון עם חלונות פתוחים ודלת פעורה אל המסדרון.

אבל האמנות פיצתה על הכול. ברלין היא כל מה שחובב אמנות חדשה יכול לבקש, לחלום, לייחל, ולאחל לעצמו לראות ולחוש. לא צריך אותי בעידן שיש בו אינטרנט, כדי לדעת מה לראות ולאן ללכת, אבל במוזיאון המבורגר באנהוף נמצא מוזיאון ההווה, המוזיאון לאמנות מודרנית. הוא ממוקם בתחנת רכבת במרכז ברלין, תחנה ששימשה בעבר את קו הרכבות להמבורג. העבודות מאתגרות, מסקרנות, מבקשות להתפצח. סדרה של משפטים על הקירות לצד עבודות של יוצרים כגון אנסלם קיפר, יצירות פופ ארט של רוי ליכטנשטיין, אנדי וורהול, ריצ’רד לונג, וידיאו ארט, סרטי אוונגרד בשחור–לבן משנות ה–50 ומי ומה לא. יש שם עבודות בד ופלסטיק, אורות וצללים ורשתות פרושות ותעתועים אופטיים. חללים עם מוזיקה מודרנית, פסקול תמידי של המופשט האינסופי.

ברלין בשבילי היא בליל עצום של זיכרונות מחוויות אישיות וספרים, מתקליטים ומסרטים. באופן אישי, אני עדיין מעדיף את פריז ומדריד ולונדון על פניה, אבל הכרך ענק והעיר רבת–פנים ומציעה את עצמה בשלל צורות וגוונים. ואני לקחתי. אמנות. חוויות. התרגשויות. מוזיקה, ספרים, מכל הבא ליד.