קטגוריה: דת ופילוסופיה

האם נוכל לדרוש תקווה בפרשת וַיֵּרָא? הרי מלכתחילה זה נשמע כמו אוקסימורון, ניגוד פנימי. תקווה היא רגש חיובי שקט ובוטח שמעורר תחושת חיבור ומסוגלות. יראה היא רגש עז, מהלך על תהום הפחד, חושף את קַטְנוּת האדם חסר האונים אל מול הגורל. פרשת וַיֵּרָא רצופה ברגעים של יראה גולמית. חרדות קיומיות שזורות בתוך שרשרת אירועי הסאגה המשפחתית המתוארת בה. גיבוריה – שהצמיחו את הקונסטלציה המשפחתית הסבוכה שהביאה את כולנו, בני ובנות עמי הארץ הזאת, עד הלום – היו הורים יראים והיראה, מסתבר, היא מדריכת הורים גרועה למדי.

אני נפרדת בעצב מסוים משנת השמיטה שהתמסרתי לה בשנת תשפ”ב. זו היתה שנה שבה הרפיתי מתוכניות, נתתי למה שצומח מעצמו להזין אותי, בלי לחרוש תלמים חדשים. עשיתי זאת בהודיה ומודעות לפריווילגיה שאפשרה לי את השמיטה – זוגיות מפרנסת ובטוחה, משפחה תומכת ובריאה. מתחת למטאפורות השמיטה שמתייחסת לתנובת היצירה והעשייה המקצועית שלי,

פרשת השבוע – פרשת “וזאת הברכה”

תארו לכם שמיטת חובות. פעם בשבע שנים כל שירותי הגבייה, הריבית, ההוצאה לפועל הציבוריים, הפרטיים או האפורים, יוצאים לפגרה. לא נוגשׂים ולא נושׁים. למשך שנה שלמה תיעלם העננה האפורה–שחורה מעל ראשיהם של הלווים והחייבים.

חג האהבה עוסק בהרבה יותר מדייט רומנטי לאור נרות: הוא הזדמנות לשינוי דפוסים הרסניים