"כולם אומרים מחר יבוא שלום, אבל עלינו כבר הֵקִיץ הַקֵּץ…"
(שלומי ברכה, "בדרך אל הים")
אינני יודעת אם שלומי ברכה קיבל השראה מפרשת השבוע כשכתב את הלהיט של להקת משינה, אבל חוטי משמעות כפולים מחברים בין השיר הנהדר הזה לבין פרשת מִקֵּץ. המשמעות הכפולה של קץ ויקיצה משחקת בין פסוקי הפרשה כבר בראשיתה: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם… וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם״׃ (בראשית מ"א: א׳, ז׳). פרעה מֵקִיץ משנתו ובזיכרונו שני חלומות שאינם מרפים. יקיצתו מביאה לְקִצָּן את שתי השנים שבילה יוסף בבית האסורים. קשה אמנם לבלות בבית אסורים, אך סביר שיחסית לבור העמוק אליו השליכו אותו אחיו (ולבית השר פוטיפר שם סבל מהטרדה מינית ומהאשמת שווא מידי אשת השר), בית האסורים לא היה נורא כל כך. הקֵּץ והיקיצה שלובים זה בזה ומזכירים שכל יקיצה מביאה אל קִצָּהּ את תודעת השינה והחלום. בכל יקיצה חבוי אזור דמדומים שבו עולה לפעמים ביד המקיץ למשוך קצוות של זיכרון מעולם החלום אל עולם הָעֵרוּת.
שנית, ההפטרה לפרשת השבוע מתחילה ביקיצתו של מי שאת שמו נושא כותב השיר: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (מלכים א׳, ג': ט״ו). והנה, באותן מילים ממש מתאר התנ"ך את המלך פרעה ואת המלך שלמה. שני מלכים, שתי יקיצות, שני קצוות, כי על פניו מדובר בהפכים של ממש.