נכון, המוני המפגינים שברחובות היו ברובם אדישים לדיקטטורה הרפואית שננקטה כאן בשנים האחרונות; ונכון, איש אינו עוסק בדיקטטורה הגלובליסטית הדוהרת ברקע; אבל ההתעוררות הזו מבורכת, ואפילו היסטורית

תשעה חודשים חלפו מאז נפרדנו ואני לא מפסיקה לדבר איתך במחשבותיי. בימים האחרונים הפך המונולוג הזה כה אינטנסיבי, עד שהתיישבתי לכתוב לך. ואולי בעצם נשוחח? 

הימנעות מהצבעה בבחירות הקרובות היא התגובה הגיונית ביותר למה שעברנו בשנתיים וחצי האחרונות. אבל מה עושים כשהמציאות לא מצייתת לחוקי ההגיון?

האם כסף קונה אושר? לכאורה, התשובה ידועה לרובנו. אבל הרשו לי להרהר בה מעט, ומי יודע, אולי נגיע לתשובה מעניינת יותר מהקביעה הידועה שלפיה – לא, כסף אינו קונה אושר.

בעולם המערבי העסוק מדי, קל לשכוח מה שברור לכל עין בכפר היווני המנומנם שלי: אנחנו לא אותם אנשים בקיץ ובחורף

כבר למעלה מחודש שאני חיה בתוך גלויה. זוכרים שפעם היו בעולמנו גלויות צבעוניות שהציעו מבט תלת ממד אל הנוף הנשקף מהן? אז ככה זה מרגיש….

בעוד חודש, אולי קצת יותר, אחזור למדינה הקטנה והמאובקת שלנו, לאובך, להתלהמות, לעצבים על הכביש, לפקקים. לאנרגיית המתח הגבוה שבתוכה כולנו חיים. אבל אז כבר אבוא מחוזקת 

עצמאות אמיתית היא מבחן קשה מאוד בהליכה "על עיוור" אל הלא נודע, בלי המראה החברתית שמלווה את כל מעשינו מאז עמדנו על דעתנו ולמעשה מגדירה אותנו. וזו משימה קשה מאוד לכולם. אבל מעט קשה יותר למי שבחרה, כמוני, לעמוד ערב ערב מול מראה של מיליוני אנשים לאורך שלושים שנים כמעט. 

לאחרונה חזרו פרפורי הלב המפחידים שהחלו אחרי החיסון הראשון. אתמול זה קרה תוך כדי נהיגה, שלוש דפיקות מהירות, אחר כך דממה, מפחידה, שחור בעיניים קוצר נשימה, ועוד רגע עילפון. רק בנס לא גרמתי לתאונה. הצער חודר עמוק לתוך ליבי. לא אוכל לעמוד במשימת התיעוד