פרשת שופטים – הספר האבוד

?How long shall they kill our prophets while we stand aside and look
Some say it’s just a part of it, we got to fulfill the book

Bob Marley, Redemption Song

לאיזה ספר התכוון בוב מארלי, שיש שאומרים שצריך פשוט לקיים אותו, זה שבעטיו הורגים נביאים? הניחוש שלי הוא ספר דברים. החֻמָּשׁ (ספר התורה) האחרון, הנסתר. זה שכמעט לא קורה בו דבר.

חז”ל קראו לו “משנה תורה” משום שהוא כמו מסכם את ארבעת החומשים הראשונים. מיכה גודמן מכנה אותו “הנאום האחרון של משה” כי הוא בנוי כמונולוג מתמשך של משה או האל הדובר מפיו. אך במעגלי חקר התנ”ך קיימת הסכמה רחבה שספר דברים לא נוצר או נמסר יחד עם ספרי התורה האחרים, אלא הופיע לראשונה בתקופה מאוחרת בהרבה, בממלכת יהודה לאחר חורבן ממלכת ישראל, במאה ה-7 לפני הספירה, בזמן שלטון המלך יאשיהו.

יאשיהו בן השמונה ירש את כס המלכות לאחר שסבו, המלך מנשה, הנהיג את הממלכה במשך יותר מ-50 שנה תוך התעלמות גורפת מאיסורי התורה השונים, בעיקר בכל הנוגע לעבודת אלילים ואלות, ולאחר שאביו, המלך אמון שרד על כס המלוכה שנתיים לפני שנרצח. יאשיהו גדל כמלך-ילד בחסות כוהני החצר וכעבור 10 שנים, כמלך בוגר, הורה על עשיית בדק בית, במשמעותו המקורית–הקצאת כספי המסים לשיפוץ כולל בבית המקדש. לאחר שהתיכו את כל הכסף למימון הפרויקט, הגיעה בְּשׂוֹרָה מחלקיהו הכהן: “סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה’ ” (מלכים ב כב:ח). לפי התיאוריה הרווחת בחקר המקרא, אותו ספר מהמרתפים היה ספר דברים.

סופר המלך, ששמו שפן, מקריא למלך את הספר, “וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו׃” (כב:יא). יאשיהו נבהל כי הבין את הפער העצום בין חזון הממלכה היהודית שמתאר הספר לבין המציאות. המלך הצעיר חי עד אז בעולם קוסמופוליטי למדי, מוקף מגוון של במות מזבחות ופולחנים. הספר שהתגלה אסר על פולחן שאינו לאל המסוים שהוציא את העברים ממצרים, ציווה לנתץ לאבד להשמיד ולהחיל עוד שלל פעלים מפחידים על כל ביטוי אחר של אמונה דתית, וגם את הפולחן היהודי הורה לרכז במקום אחד, מקום שיבחר אותו אל קנאי אשר אין לנקוב בשמו.

התשובה של ספר דברים לכל מה שמריח ממגוון דתי או לאומי היא הרג והרס מוחלט. אלה חלקים כואבים כל כך שמעלים בי תשוקת כפירה לעקור אותם מהתורה. כמה סבל ואכזריות מתארים הפסוקים האלה – בטיהור אתני, בהרס אקולוגי, ברדיפות ובדיכוי שמתארים בעקבותיהם דברי ימי המלך יאשיהו, ודברי ימי מלכים וממלכות על פני האדמה הזו וכדור הארץ כולו מאז ועד היום. כואב יותר לראות מה נותר היום על פני האדמה, מאותה ממלכת יהודה המנסה לשמר עליונות אתנית ודתית

המלך שולח את שפן וחבריו לברר מה המחיר שהממלכה עתידה לשלם על חטאי הדורות הקודמים, והם חוזרים אליו עם תשובה ברורה מנביאה בשם חֻלְדָּה: הממלכה הזאת גמורה. אבל לך יש עוד סיכוי למות בשלום אם תביע חרטה.

יאשיהו הצעיר והַיָּרֵא מגדיל ראש, ברפורמה מהירה משמיד את כל מרכזי הפולחן מחוץ לירושלים ואת כל פולחן האלה האשרה ואמא אדמה שסביב המקדש, ומעל ירושלים מותיר יחיד את עמוד העשן המתנשא מעל מזבח הבשר והדם. התנ”ך מבסוט ממנו: וְכָמֹהוּ לֹא־הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר־שָׁב אֶל־יְהֹוָה בְּכָל־לְבָבוֹ וּבְכָל־נַפְשׁוֹ וּבְכָל־מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא־קָם כָּמֹהוּ׃ (שם, כג:כה). אבל, כידוע, כל זה לא עזר. בניו הודחו מהשלטון בידי ממלכות זרות, ו-23 שנים לאחר מותו חרב בית המקדש. צדקה חולדה הנביאה. חולדות ידועות בכשרונן לחוש מראש ערים קורסות וספינות טובעות.

לי עצמי יש יחסים מורכבים עם ספר דברים. אני לא יכולה בלעדיו; יש בו כמה מהפסוקים החשובים ביותר במורשת היהודית, “שמע ישראל” הגדול, כמה צִווּיֵי “ואהבת” אהובים ומִצְווֹת צדק וצדקה חשובות ונבונות.

אני גם לא יכולה איתו; יש בו חלקים שמצווים על רצחנות פונדמנטליסטית, למשל פרק י”ג מפרשת השבוע שעבר, מורה להרוג ולאבד את כל מי שעוסק/ת בפולחן אחר, בין אם מדובר בזקן או בילד, אפילו בילד שלך או באחותך, אפילו אם מדובר בעיר שלמה – התשובה של ספר דברים לכל מה שמריח ממגוון דתי או לאומי היא הרג והרס מוחלט. אלה חלקים כואבים כל כך שמעלים בי תשוקת כפירה לעקור אותם מהתורה. כמה סבל ואכזריות מתארים הפסוקים האלה – בטיהור אתני, בהרס אקולוגי, ברדיפות ובדיכוי שמתארים בעקבותיהם דברי ימי המלך יאשיהו, ודברי ימי מלכים וממלכות על פני האדמה הזו וכדור הארץ כולו מאז ועד היום.

כואב יותר לראות מה נותר היום על פני האדמה, מאותה ממלכת יהודה המנסה לשמר עליונות אתנית ודתית. מתחתיה כאילו מבעבעת התשוקה העתיקה לאיזו רפורמה חסרת-תוחלת לאבד את כל מי שלא נחשב “משלנו” ולקדש מחדש את האבנים בדם. במקום להרוס במות ומזבחים המשטר הצבאי היהודי תחת הכינוי האורווליאני “המינהל האזרחי” הורס בתים, אוהלים ומערות, וכולא עם שלם במבוך של מחסומים ובתי אסורים. במקום לשרוף ולנתץ אשרות (שהן עצים עתיקים וחורשות מקודשות), צבא ממלכת יהודה מגבה היום חוליות חבלנים שיורדים מן הגבעות לשרוף מטעים ולעקור עצים עתיקים.

וכואב עוד יותר להיווכח כמה קשה לדבר על המדיניות האתנו-דמוגרפית, כמה מצומצם חופש הביטוי, כמה ארסי השיח הציבורי על מציאות הכיבוש והסכסוך, כמה מנגנוני השתקה והדחקה פועלים על הציבור, ואילו מערכות שכר ועונש חלות על מי שנושאים קולם, מי שאוזן הציבור כרויה להם.

בשפה המקראית, האנשים האלה, שמדברים אל הציבור מתוך תחושת שליחות או תשוקת השפעה, נקראים נביאים. והיחס של ספר דברים אליהם שוב אמביוולנטי. מצד אחד, מכיר הספר בקיומה של מנהיגות פוליטית “מהשטח”, אנשים פשוטים שאומרים דברי אלהים: “נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ׃” (דברים יח:יח). אבל הספר מזהיר, שימו לב, יהיו גם כאלה שיתחזו לנביאים או יאמרו דברים בלי הרשאה אלוהית. נביאים אלה, דינם מוות. “וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא־דִבְּרוֹ יְהֹוָה?” (שם, כא), ומשיב שבדיעבד, אם לא יתקיימו דברי הנביא, נדע שהוא לא היה אמין מלכתחילה.

ואני חוזרת פה לשאלה של בוב מארלי: עד מתי ימשיכו להרוג את הנביאים שלנו? על פי ספר דברים: כל עוד יהיו נביאים שדינם מוות כי הם סוטים מדרך המלך וקוראים לקיים אמונות אחרות, או שדינם מוות כי בדיעבד הסתבר שטעו. גם אם הקוד הפלילי שלנו כבר לא מורה על הוצאה להורג של נביאי שקר, למערכות המשפט והתקשורת שלנו יש כבר כלים מגוונים ומתוחכמים יותר להשתיק נבואות שסוטות מהמיינסטרים, ולהגחיך נבואות שלא ניתן להוכיח בזמן אמת.

אבל מהו זמן אמת? הרי במבחן הזמן, גם הצייתנות המוחלטת של יאשיהו והמילוי הדקדקני אחר כל הוראות הספר הגנוז, לא הצליחו להציל את הממלכה מחורבן. במבחן הזמן, כל מערכות השלטון משתנות וחולפות, ונבואת האמת נשארת. לא מדובר בנבואה שמנסה לחזות מה יקרה בסבבי הבחירות, או בנבואה שמנסה להיות נכונה או צודקת במבחן המציאות קצר המועד. נבואת אמת היא חידה שנתקעת בראש כמו שורה של שיר, והניסיון לפתור את החידה מנחה אותנו במעגלי צדק, מגרה אותנו להנהיג את חיינו לכיוון שמרגיש לנו נכון – לא לפי אמת מידה שלטונית, לא לפי ניצחון של צד זה או אחר. נבואת אמת היא נבואה תמימה ופשוטה כמו מים. כמו שאמר הרב קוק: “אל מעין הנבואה הננו נקראים, צְחִיֵי צָמָא אנחנו, אבל מעין גנים מקור מים חיים לפנינו הוא.” (אורות התחייה ס”ו).

התמימות אינה פשוטה לעיכול, היא אפילו מאיימת, תראו מה קרה לביטוי “יפה נפש”. הנבואה התמימה מזכירה לנו שמתחת לכל זרם החדשות שעוסקות במבני שררה, במדדי אהדה ושנאה לקבוצות וליחידים שנדמים לנו שונים או חשובים, כולנו עירומים מתחת לבגדים ולסמלים. כולנו בני חלוף ממש כמו המילים. הנבואה התמימה לא מוכיחה את עצמה במבחן המציאות, אבל שורדת את מבחן הזמן. כמו הנבואה בהפטרה לפרשת השבוע: “עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן … הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלַיִם,” קרא הנביא ישעיהו (נב:א-ב). הנבואה התמימה מאמינה שהשלום בדרך, היא שומעת אותו מגיע: ” מַה־נָּאווּ עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה” (שם: ז). לפי כללי ספר דברים, ישעיהו היה צריך למות. הוא אמר שיהיה בסדר, אך ירושלים חרבה. אמר שיגיע המשיח, אך זה לא קרה בימי חייו, ואולי מעולם לא. ובכל זאת, הנבואה ממשיכה לחיות, להבטיח. גם אם לא במילים העתיקות, כל מי שמגיעה צמאה אל מעיין התודעה ומוצאת בו מילים מתוקות ומרוות שמעוררות בה תקווה, טועמת מן הנבואה.