באר התקווה הטובה

פרשת וַיֵּרָא

האם נוכל לדרוש תקווה בפרשת וַיֵּרָא? הרי מלכתחילה זה נשמע כמו אוקסימורון, ניגוד פנימי. תקווה היא רגש חיובי שקט ובוטח שמעורר תחושת חיבור ומסוגלות. יראה היא רגש עז, מהלך על תהום הפחד, חושף את קַטְנוּת האדם חסר האונים אל מול הגורל. פרשת וַיֵּרָא רצופה ברגעים של יראה גולמית. חרדות קיומיות שזורות בתוך שרשרת אירועי הסאגה המשפחתית המתוארת בה. גיבוריה – שהצמיחו את הקונסטלציה המשפחתית הסבוכה שהביאה את כולנו, בני ובנות עמי הארץ הזאת, עד הלום – היו הורים יראים והיראה, מסתבר, היא מדריכת הורים גרועה למדי. 

שרה מגיבה בצחוק מבוהל וביראה לבשורה האלוהית על הריון הַזִּקְנָה המוזר הצפוי לה (בראשית י”ח:יג). יראתה של שרה מולידה את חרדת האיום הדמוגרפי, הפחד שאין בארץ הזאת מספיק ליוצאי כל הרחמים – “כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק׃” (כ”א:י). שרה היראה מנשלת את הגר רעותה ואת ישמעאל אחיו של בנה ממחייתם, ומכריזה על מלחמת ירושה שמלווה אותנו עד ימינו. אחריה מגיע לוט, עוד הורה ירא, פליט סדום ועמורה, אלמן הלום גופרית. הוא נמנע מלבטוח שוב באנשים, “כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו׃” (י”ט:ל). מתוך יראה הוא גוזר על עצמו ועל בנותיו בידוד, שמעוות את תפיסת עולמן ומביאן למוצא נואש ואיום של גילוי עריות. 

אבל פרס הַהוֹרֶה הַיָּרֵא של הפרשה שמור ללא ספק לאברהם. עוד לפני הולדת יצחק, הוא יורד לנגב ומפלס דרכו בין ישובי הפלישתים בטריטוריה של אבימלך. אברהם פוחד כי “רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי׃” (כ’:יא). חישובי הייראה מובילים אותו לסרסר באשתו ולהונות את המלך. ניסיון החיים יכול היה ללמד את אברהם שאין ממה לפחוד. אבימלך מבין את טעותו, סולח לו ואף כורת איתו ברית המבטיחה את מחיית משפחתו בשלום בין הפלישתים. ובכל זאת, גם לאחר הדברים האלה, הייראה מובילה את אברהם במעלה הר המוריה עם בנו, ועם מספיק עצים כדי להעלותו לקורבן. רק לאחר שהוא מקים את המזבח, מסדר את עצי המערכה ועוקד את בנו, מקבל אברהם הכרה מפורשת בייראתו: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי׃” (כ”ב:יב), אבל עכשיו אולי כדאי שתניח לייראה, וגם למאכלת, ושחרר את הילד. 

היראה, אם כך, לא הובילה את הורינו המיתולוגיים למקומות טובים ועדיין, מנקודת המבט העכשווית נראה שלאורך הדורות התעקשנו ללמוד דווקא ממנה. סכסוך הדמים הניתש עד היום בין צאצאי אברהם, אבימלך, הגר ושרה, מבוסס על אותן הנחות מוצא חרדתיות שמגולמות בפרשה. כמה מאיתנו ממשיכות להאמין כמו שרה שמשאבי המחייה בארץ הזאת מוגבלים וכי יוצאי רחמיהן של נשים שנראות מתלבשות ומדברות אחרת מסוכנים לילדינו. האמהות האלה סבורות שתמיד תהיה תחרות על ירושה ומאמינות שבמשחק הדמוגרפי הזה כל האמצעים כשרים – נישול, כיבוש, רדיפה ושקרים. כמה עוד מתנהלים כמו לוט – מנחילים לדור שאחריהם את התפיסה שמסוכן לבטוח בשכנים או בני דודים, ושאין ברירה אלא להסתגר תרבותית וגנטית בתוך אותה קבוצה אתנית. וכמה עוד מעלים את בנינו אל ראשי ההרים, בעיניים פקוחות קושרים אותם לאבנים, מגייסים אותם למערכות מתלקחות, מייחלים ברעדה ששוב יבוא מלאך גואל, ששוב יימצא איזה איל אחר לקורבן.  

מזה 27 שנים, פרשת וירא גם מחוברת בסמיכות מצמררת לביטוי הגשמי וההיסטורי של חרדות כאלה. יצחק רבין נרצח בערב י”ב בחשוון, בפתח שבוע פרשת וירא, ומאז יצחק העקוד הוא גם יצחק הנרצח. ומאז בריתו של אברהם אבינו עם מלך הפלישתים נדמית אבודה ומדומיינת כמו תהליך השלום עם הפלסטינים. 

אבל קשה זה לא אבוד. וגם אם קשה, עדיין מתבקש ואפילו אפשרי אם רק נכיר באבסורד: שהתקווה, למרות הכל, פשוט נמצאת שם, לעיני כל, לא מתאמצת. כדי למצוא אותה כל שצריך לעשות הוא לראות. אותה המילה – וַיֵּרָא – מכוונת באותה מידה גם לראיה. אם רק נפקח את עינינו, בלי יראה, כמו הגר האבודה במדבר, יושבת בוכיה הרחק מבנה הגוסס מצמא: “וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים  אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה־לָּךְ הָגָר? אַל־תִּירְאִי” (כ”א:יז), כלומר, אל תפחדי, פשוט תראי, כלומר הביטי: “וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר׃” (שם:יט).

הבאר היא סמל התקווה של התורה. ההוכחה הפשוטה לכך שאלוהים לא מפזרת הבטחות שווא: יש מקום ומחיה על פני האדמה הטובה הזו לכל היילודים המיועדים להפוך כולם לעמים גדולים. הבארות מזרימות מים חיים מבטן האדמה, מתהום בראשית, אותה תהום של לפני כל ההפרדות בין שמים לארץ, בין עמים, בין יבשות, בין רחמים ובין דתות. וגדולה מכולן היא באר אחת, באר שְׁבוּעָה שעליה כרתו אברהם ויצחק את בריתות השלום עם הפלישתים. זוהי באר של שׂוֹבַע וברכה שמימיה הירוו את צאצאיהן של כל שבע האמהות, לא ארבע אלא שֶׁבַע: הגר, שרה, רבקה, לאה, רחל, בלהה וזלפה, ו”עַל־כֵּן שֵׁם־הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃” (כ”ו:לג).

פרשת וירא קודדה אל תוך התודעה הקולקטיבית שלנו את חרדת האיום הדמוגרפי. הטמיעה את התפיסה שהרחם הוא כלי קיבול פוליטי וששיעורי ילודה חשובים במאבק על משאבי האדמה לא פחות מכלי נשק. אבל אם נפקח את עינינו נבין שבסוף כל משפט על איום דמוגרפי עומדת אישה בהריון, שהעובר ברחמה יכול היה באותה מידה להיות אני, את, או אתה, ושבקצה השרשרת הגנטית נמצא אותו אבא בדיוק. 

אם נוסיף ונקרא עוד כמה עמודים נראה שהטראומות של האמהות לא חלחלו אל הבנים, וכשאותו אב משותף מת בשיבה טובה והותיר אחריו עוד בנים ובנות, לא נגררו הבנים לריבי ירושה מיותרים: “וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה” (כ”ה:ט). ואם נמשיך להתחקות אחר העקבות נראה שגם הניסיון להפחיד ולהפריד בין האחים ובני הדודים, בין שושלות ועמים לא צלח. עשיו, בנו של יצחק, נושא לאישה את בשמת, בתו של ישמעאל. אחת מצאצאיהם תהיה ציפורה, אשתו של משה רבנו. אפילו לוט המסכן מוצא את דרכו חזרה אל חיק המשפחה במרוצת הדורות, כשאחת מצאצאות בנותיו, רות המואביה, נישאת לבועז והופכת עם השנים לסבתא רבה של לא אחר מאשר דוד המלך. אותו דוד שמכל נשותיו ובניו, מי שירש אותו היה דווקא בנה של בת שבע החתית, כלומר הכנענית. 

התקווה משקיפה על פרשת וירא ואומרת בחמלה לאותם הורים יראים, לשרה, לוט ואברהם: אתם רואים? כל החששות, ההפרדות, הבריחות והעקידות היו לשווא. הסיפור האמיתי של האדמה הזאת ושל משפחותיה הוא סיפור של בארות מים חיים, של רחמים שלובים. מי שממשיך להטיף לאיזה טוהר אתני כנראה לא קרא את התורה, או שהוא עדיין תקוע עם לוט ובנותיו במערה.