להאיר לתוכנו בפנס של תקווה

כבר הרבה שנים, וביתר שאת בשנים האחרונות, אני מרגישה שהמורות החשובות בחיי הן אלדריות (Elders) – נשים חכמות (wise women) שכאלה. אז בחרתי לכתוב על שתיים חכמות וידועות, שמביאות את הקול העמוק והמשמעותי שאני מקבלת מנשים: קולם של החמלה העצמית, הקבלה, הפגיעות, הכוח והרוך.

טארה בראך (Tara Brach) וברנה בראון (Brene Brown) – שתיהן משמעותיות, הן עבורי והן למיליוני הקוראים והעוקבים שלהן – פרסמו הרבה טקסטים חשובים ומכל אחת מהן יש לנו מה ללמוד. ברור שלכל אחת מן המורות המופלאות הללו מגיע מקום מכובד משלה, אבל החלטתי לכתוב עליהן במשותף, כי זה לא עניין של אגו וגם – כי נשים אוהבות להיות יחד.

שתיהן אמריקאיות, שתיהן כותבות ומדברות הרבה, שתיהן עם רקע משמעותי בפסיכולוגיה, אבל כל אחת מהן מגיעה מרקע שונה; טארה מעולם המדיטציה והרוחניות ואילו ברנה היא אקדמאית וחוקרת. את ברנה שמעתי לפני כעשור, במסגרת ההרצאות הכי פופולריות ומומלצות של TED. ההרצאה שלה על פגיעות זכתה ל-64 מיליון צפיות בטד ועוד לפחות 20 מיליון ביוטיוב. נדהמתי אז לשמוע מישהי מהאקדמיה, אשר מדברת בכזאת פתיחות על משבר אישי שעברה ועל האופן שבו הוא עיצב את המחקר שלה. הרגשתי שהיא מביאה קול נשי אמיץ ומרגש מול החשיבה הפאלוצנטרית של האקדמיה. כאשר שלחתי את ההרצאה לכמה פרופסורים שהיו אז דומיננטיים בחיי, נאמר לי כי קודם עליי לסיים את הדוקטורט ואחר כך אולי אוכל להרשות לעצמי לדבר ככה.

את טארה פגשתי לראשונה שנים רבות אחר כך בהרצאה מוקלטת, באפליקציית Dharma Seeds, בעקבות המלצה של חברה שתמכה בי בזמן משבר. הייתי אז בגל של אשמה ובושה עקב בחירה גורלית שעשיתי, והנפש מיאנה להתנחם. היא שלחה אליי בווטסאפ קישור לשיחה של טארה אודות קבלה עצמית רדיקלית. אני זוכרת את עצמי הולכת בשביל מוקף ירוק ואת הקול של טארה באוזניות ממיס את הכאב שלי.

כאן אולי המקום להוסיף נקודת דמיון נוספת בין השתיים; הפגישה איתן כוללת מבטא אמריקאי ומניירות של חביבות אמריקאית, שלא תמיד מחליקות לי טוב באוזן (נמסטה למשל נשמע מלאכותי במבטא קליפורני). עם שתיהן הייתי צריכה להתגבר על סלידה ראשונית קלה ועד היום אני לוקחת רגע נשימה, כדי להתגבר על הנוכחות הווקאלית האמריקאית. אולי זו שריטה שלי ממורות מעצבנות בבית הספר היסודי בארה”ב, ואולי “טבעי” לי יותר לשמוע קול של מורה גברי ובטוח בעצמו, כדי לחוות אותו כחכם וכידען. ואולי זה חלק מהדרך שאני צריכה לעבור כדי לקבל את הרכות.

חמלה עצמית

טארה בראך נולדה בשנת 1953 בניו יורק, בת בכורה לאב עורך דין ואם עקרת בית. אמה התמודדה עם דיכאון והתמכרות לאלכוהול, אלמנט שלדבריה דחף אותה ללמוד פסיכולוגיה, מתוך רצון להציל את האם לצד שיפוט עצמי ותחושת חוסר ערך. כשהיתה במכללה החלה לתרגל קונדליני יוגה ומשם נשאבה במשך עשור לאשרם עם גורו. אחרי שעזבה אותו למדה טארה בודהיזם במקביל ללימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה. לימודי הבודהיזם ותרגולי המדיטציה הובילו אותה בהדרגה להקמה של אחד ממרכזי המדיטציה החשובים בארה”ב.

הכתיבה וההרצאות הרבות של טארה תרמו רבות לפופולריות של המדיטציה בעולם המערבי – שילוב של חשיבה בודהיסטית ומדיטציה עם תובנות פסיכולוגיות ועזרה עצמית. אחת התרומות החשובות שלה היא הגדרת המודל של – RIN מעין פירוק ויישום של מדיטציית תובנה, שבה שמים לב לרגשות המציפים אותנו ומאפשרים להם “להיות”, כאשר הדגש הוא על חמלה עצמית וטיפוח טוב-לב כלפי עצמנו. למעשה, זהו כלי עבודה המאפשר תרגול אופרטיבי של חמלה עצמית.

ראשי התיבות של RIN הן Recognize (הכרה); כאשר מופיע רגש קשה יש לתת לו מקום ולהבין מה קורה בתוכי, Allow / Accept (קבלה); לאפשר לרגש להיות ולקבל את המציאות כפי שהיא מתוך חמלה והכרה באנושיות שלי, Investigate (חקירה); מתוך סקרנות וטוב-לב לחקור מדוע הרגש הופיע ומה הוא מבקש ממני, Nourish (הזנה); מתוך עמדה של אכפתיות וחמלה, לשאול ולחפש מה יזין אותי עכשיו ומה ייטיב עמי.

התפיסה של טארה מדגישה את החשיבות של החמלה העצמית; איך להפסיק את המלחמה והתוקפנות נגד עצמנו בשיפוט ובביקורת על מה שנתפס בעינינו כפגום. היא מתארת את זה כחלק אחד באישיות, ששופט חלק אחר שלה ובכך שוכח את חווית השייכות ואת השלם (wholeness).

התרבות שלנו מדגישה את הקונפליקט הזה על ידי כוחות גנטיים, שיטות חינוך, סטנדרטים של מראה חיצוני, הצלחה, היררכיות חברתיות ואינספור כוחות, שמשפיעים על המחשבה – האם אנחנו בסדר? לרוב כולנו שופטים את עצמנו בחומרה רבה. הדבר הזה מאפיין את המין האנושי וכאשר אנחנו מרגישים, שמשהו לא בסדר, התגובה האוטומטית כדי לתקן או לצמצם את הבעיה, היא להטיל אשמה. לעיתים קרובות אנחנו מאשימים אחרים, שהרי אם יש בעיה – מישהו אשם. זו בעיני טארה הסיבה לרוב הסבל בעולם שלנו; ברגע שאנחנו מפחדים אנחנו מאשימים מישהו ותוקפים, והרבה פעמים המישהו הזה הוא חלק מעצמנו. בגלל הצורך ההישרדותי בשליטה, שטמון עמוק בנפשנו, אנחנו מעדיפים “לדעת” משהו שלילי אודות עצמנו ולשפוט את עצמנו לחומרה, מאשר לחיות בחוסר וודאות וללא תווית.

אם בתחילת דרכה כפסיכולוגית ניסתה טארה “לתקן” אנשים, הרי שבמשך השנים היא יותר ויותר עוזרת להם למצוא את הריפוי הפנימי בתוכם, ומדגישה את הצורך בקבלה רדיקלית של עצמם. לשיטתה, סליחה עצמית היא דרך להוריד מעצמך את השריון מהלב, להימנע מעוינות כלפי עצמך ולהפסיק לתקוף את עצמך. כמטפלים וככלל, המתנה הגדולה שאנחנו יכולים להעניק לזולת הוא שיקוף של הטוב הקיים בו, של החלקים האהובים והראויים לאמון.

 את טארה ניתן לשמוע באתר הבית שלה, בפודקאסטים רבים, באפליקציות של מדיטציה וכמובן לקרוא את ספריה החשובים, שטרם תורגמו לעברית:

Radical Acceptance: Embracing Your Life with the Heart of a Buddha, True Refuge: Finding Peace and Freedom in Your Own Awakened Heart וגם Trusting the Gold, המדבר על מציאת הטוב שבתוכנו

חשיפת פגיעות

הנושאים הללו, של קבלה עצמית רדיקלית, מתחברים לעבודתה של ברנה בראון, שהגיעה לתפישות דומות דרך מחקרים איכותיים אודות בושה ופגיעות. היא מספרת, שכאשר חקרה את נושא הבושה, החלה לשים לב לדפוסים חוזרים ולקיומם של אנשים אשר “חייהם מלאים בהשראה”, כהגדרתה. ברנה מספרת, שהיא לקחה תיקייה וכתבה עליה “בלב שלם” (whole hearted), נתחה את הסיפורים של אותם אנשים וגילתה את הרעיונות הבסיסיים שלהם.

הנקודות שחזרו על עצמן קשורות למושגים כמו אינטואיציה, תקווה, אותנטיות, שייכות, אושר והכרת תודה. המוקד שגילתה היה קשור לאהבה עצמית, ליכולת לקבל ולכוח הטרנספורמטיבי של חשיפת פגיעות. לדבריה היא עברה משבר וחוותה ייאוש, כי גילתה שהתכונות החזקות המאפיינות אותה שייכות לרשימת ה”אל תעשה”; שיפוטיות, פרפקציוניזם, השוואתיות, עבודה קשה, כוח סבל והיצמדות לכללים. לדעתה יש ערך לחריצות ולידע, אבל רק כאשר אנחנו מיטיבים עם עצמנו, נותנים מקום למשחק ולמרגוע, ובעיקר מקבלים את הרכות והפגיעות שלנו.

באחד הראיונות אומרת ברנה, כי “הכאב הגדול ביותר שראיתי בעבודה שלי היה מצד אנשים, שבילו את חייהם “‘מחוץ לזירה’, תוהים מה היה קורה אם היו באמת מעזים להיות שם”. רובנו חוששים כי אחרים יגלו שאנחנו בעלי מגרעות, פגומים ואנושיים, כאשר זהו למעשה השער לחיים שאנו רוצים לחיות. לדבריה, בעלות על הסיפור שלנו היא בעלות על החיים שלנו ויש כוח עצום במוכנות להיראות, וביכולת להכיל חוסר ודאות, חשיפה רגשית ופגיעות. כל אלה מאפשרים קשר וחיבור אמיתי עם קהילה.

גידלו אותנו להאמין שלומר “אני לא יודעת” זו חולשה, מקום מפחיד של חוסר ודאות. כולנו מפחדים משיפוט ומכאב, כולנו רוצים אהבה וקבלה, ומתוך הצורך העמוק הזה אנחנו לעיתים קרובות מנסים להציג את עצמנו כמושלמים, כל יכולים וכל יודעים. ברנה מצביעה על תרבות שבה קיים פחד להיות רגיל, לצד בעיית ה”אף פעם לא מספיק” טובה/רזה/מצליחה/חכמה/מוגנת ותחושה תמידית שלא הספקנו, או לא השגנו מספיק; אין ספור אפשרויות שמולן אנו חשים החמצה וחוסר ערך, תוך השוואה מול ייצוגים לא סבירים של שלמות באינסטגרם.

מול התרבות הזו אנחנו נקראים להעז, להיות אמיצים, להרפות ממי שנדמה לנו שאנחנו אמורים להיות ולקבל את מי שאנחנו. לאפשר לעצמנו אותנטיות, חמלה עצמית, הכרת תודה ואמונה באמונה. ברנה מתייחסת לכל המרכיבים הללו כאל אופן פעולה, ולא כאל תכונות. אותנטיות, לשיטתה, היא הבחירה להופיע במלואנו, לפתח את האומץ להיות לא מושלמים, להיאבק בבושה ובפחד שמא אנו לא טובים דיינו. הבחירה באותנטיות אינה קלה ויכולה לעורר ביקורת בקרב הסובבים אותנו, כמו למשל כאשר מצפים מאיתנו להיות נחמדים, להשתלב, לטפל בכולם, או להביע דעות מקובלות. ברנה מזמינה אותנו לעשות את המסע הארוך מ”מה חושבים עליי” אל “אני מספיק מוצלחת כמו שאני”.

אין פירוש הדבר שלא אכפת לנו מה חושבים עלינו, או שאנו חסינים מבושה, אבל היכולת להיפגע היא סיכון שצריך לקחת כדי ליצור תקשורת. ברנה מסבירה כי הצורך בהשתייכות הוא כה גדול, עד שלעיתים קרובות משביעים אותו דרך חיפוש אחרי אישורו של הזולת – תחליף חלול לקשר ואף מחסום המונע אותו. השתייכות אמיתית יכולה להתקיים רק כאשר מציגים בפני הזולת את העצמי האותנטי והלא מושלם. לכן, מידת ההשתייכות לא תוכל לעלות על מידת הקבלה העצמית שלנו.

התקווה ככלי מעשי

כל אחת מן ההוגות הללו מתייחסת לאספקטים שונים של החוויה האנושית ומגיעות אליה מזווית שונה, אך קיים חוט משותף בגישתן לחיפוש אחרי קיום אותנטי. הפגיעות, שעומדת בלב עבודתה של ברנה, היא אלמנט מרכזי ביצירת חיים משמעותיים וקשרים מספקים. טארה לעומתה מעודדת אותנו לתת תשומת לב ולקבל כל מה שצף, כולל חווית הפגיעות. שתיהן מדגישות את הצורך בחמלה עצמית ובחוסר שיפוטיות כלפי עצמנו וכלפי הזולת, כדרך להתמודד עם קשיים.

מרכיב מרכזי נוסף בתפיסה של שתיהן, שרלוונטי יותר מתמיד בחיינו, הוא חשיבותה של התקווה. שתיהן מדגישות את היקף המחקר, ההולך ומתרחב, לגבי חשיבותה של התקווה בתהליכי התפתחות אישיים ובהתמודדות עם קשיים.

טארה פותחת את ההרצאה שלה על חשיבותה של התקווה, בסיפור על לוחם סמוראי גדול וחזק, שניגש לנזיר קטן ודורש ממנו בקול סמכותי: “למד אותי על הגיהנום ועל גן העדן”. הנזיר מסתכל עליו בזלזול ואומר לו: “איני יכול ללמד אותך דבר. אתה מלוכלך ומסריח, אתה מביך את מעמד הסמוראי, תסתלק מכאן”. הסמוראי זועם ושולף את חרבו כדי לשחוט את הנזיר הקטן, שאומר לו: “זה הגיהנום”. הסמוראי המום ומעריך את החמלה והכניעה של הנזיר, שהיה מוכן להקריב את חייו כדי ללמד אותו את השיעור. הוא נמלא בהכרת תודה, שומט את חרבו ונעשה שלו ורגוע. “וזה גן עדן”, אומר הנזיר. ברגע אחד מגיע הסמוראי לתובנה, שיש טוב וחיבור – משהו שאפשר לבטוח בו. הגיהנום הוא חוויה של נפרדות, שנאה, אמונה שהכל בעולם לא בסדר, רע ואומלל. כאשר יש אמון בתקווה, אפשר לנוע בעולם פתוחים ופנויים, עם תחושות של פוטנציאל לחיים טובים ולשייכות.

ברנה מתארת את הדיכאון כהיעדר תקווה, מחשבה שאין דבר טוב באופק. התקווה היא מצב מנטלי בעל ערך במצבי מצוקה. כך למשל, כאשר יש תקווה להחלים, משתחררים אנדורפינים שמחלישים את הכאב, עוזרים למערכת החיסונית ואכן משפרים את תהליך ההחלמה. ללא תקווה אנחנו מאבדים את הרצון לחיות וזה משפיע על הגוף. ברמת ההתנהגות, התקווה מקדמת אורך חיים בריא יותר, כמו תזונה ושיפור הרגלים. כאשר מרגישים תקווה באינטימיות, נותנים יותר מקום לפגיעות, לפתיחות ולנוכחות; התקווה מחזירה אותנו למסלול ומעודדת אותנו להמשיך ולהשקיע.

טארה מפרידה בין תקווה ככוח רוחני מפותח לבין הצל של התקווה – “תקוות שווא”, התקווה של האגו. זהו מצב של צמצום, שבו מקווים כי משהו ספציפי יקרה מתוך מקום של מסכנות ומעין-תקווה, אשר גוזלת את חווית ההווה. כאשר אנחנו אופטימיים שמשהו טוב יקרה ואז מאבדים את התקווה בגלל ביקורת, או שמשהו לא מסתדר כמו שרצינו – מעין רכבת הרים של תקווה וייאוש שנשענים על תנאים חיצוניים – אנחנו במצב של תקוות שווא. זו שונה באופן מהותי מתקווה אמיתית, הנובעת מקבלה של הקיים כרגע מתוך פתיחות.

ברנה לדבריה תמיד חשבה שתקווה היא רגש – מין תחושה חמימה של היתכנות ואופטימיות ­- אבל גילתה שתקווה אינה רגש כי אם דרך מחשבה, תהליך קוגניטיבי. היא מסבירה שתקווה קשורה ביכולת שלנו להציב יעדים מציאותיים ולהשיג אותם בנחישות ובהתמדה, תוך אמונה ביכולות שלנו. “אנחנו מפתחים הלך רוח מכוון תקווה”, היא מסבירה, “כאשר אנו מבינים, שלעיתים ניקח על עצמנו משימות קשות, אשר יתבעו זמן רב וכלל לא יהיו מהנות. כדי לפתח יכולת לתקווה עלינו לפתח בעצמנו גמישות ונחישות. אמונה בעצמנו והיכולת לעמוד באכזבה הן לב ליבה של התקווה”.

אני מסיימת את המאמר עם צורך ממשי להתחבר מחדש להלך רוח של תקווה, בתוך גלים מאתגרים של פחד ויאוש. היכולת ללמוד ממורות חכמות אלו מאפשרת לנו ללוש את המקומות הללו בתוכנו, להיעזר בפנס שהן מציעות ולחפש את האור הזה בתוכנו.