המכשפות חוזרות, תודה לאלה

בעבר, העלו אותן על המוקד. היום אלות החוכמה והידע העתיק, מביאות רוח חדשה של ריפוי ויצירה. העידן המודרני, הרשתות החברתיות ופירות הפמיניזם מאפשרים שיח גלוי ופתוח על כישוף ועל עוצמה נשית, ודברים קורים בקצב: בארץ ישנה קבוצת פייסבוק המונה יותר מ–12 אלף נשים שמזדהות כמכשפות. סדרת דוקו חדשה בשם “ירח חדש” שעוסקת בכוח הנשי הפלאי הגיחה לעולם. ובסוף החודש, יתקיים “פסטיבל מכשפות” בדיזנגוף סנטר.

אז מי הן המכשפות המודרניות? למה המילה “מכשפה” מעוררת עד היום כל כך הרבה פחד והתנגדות? נראה שארכיטיפ המכשפה מבקש להתנקות מההקשרים השליליים שדבקו בו בעבר החשוך ולשוב לתודעה שלנו בתפקידו המקורי. חמש המכשפות שתיכף תכירו הן מרפאות ויוצרות שמביאות איכות נשית ייחודית, שהעולם המוטרף שלנו מאוד צריך היום.

שירלי נוה
כששירלי נווה היתה ילדה, הבן שהיא הכי אהבה קרא לה מכשפה. היא זוכרת איך זה כאב וכמה זה סגר לה את הלב. במשך כל שנות הבגרות היא התכחשה לחלקים בעצמה וניסתה להתרחק מהדמות הזאת ששכנה בתוכה.
נווה ובן זוגה אמוץ הם בעלי חברת הפקות בשם “הגג הכחול” ויחד הם יוצרים סרטים. היא גם מגדלת גינת ירק מפוארת על הגג ומחוברת מאוד לצמחים ולרפואה שלהם. את ארבעת ילדיהם ילדה בלידת–בית, אבל בלידה הראשונה משהו יוצא דופן קרה. ” המיילדת לא הספיקה להגיע והלידה התנהלה ללא שום ליווי. מבחינתי, זו היתה התגלות של כוח גדול אדיר ולא מוכר בתוכי”. אולי אותו כוח שנאלצה לא להיות איתו במגע בצעירותה. יצירתה הנוכחית, “ירח חדש”, סדרת דוקו על נשיות, כוח נשי, יצירה וריפוי, עוסקת בכוח הזה ומעוררת ענין ותהודה. היא עבדה על הסדרה במשך שמונה שנים, קיבלה (כצפוי) המון תשובות שליליות מכל ערוץ וקרן תמיכה שפנתה אליהם, ולבסוף הפרק הראשון הופק וראה אור באופן עצמאי.

שירלי נווה

“המיילדת לא הספיקה להגיע והלידה התנהלה ללא שום ליווי. מבחינתי, זו היתה התגלות של כוח גדול אדיר ולא מוכר בתוכי”

הסדרה נוגעת במקורות הכאב הנשי האוניברסלי ובהיסטוריה של הנשיות. היא מפרקת שאלות כמו: האם ילדה, נערה, אישה, במאה ה–21 יכולה להביא את עצמה במלואה, כמות שהיא? לבטא את כל צדדיה – הילדותי, הפראי, הלוחמני, הפרוע, המיני, הזועם, הגברי–או שהיא עדיין מתובנתת לתוך שבלונה חברתית רצה ולוחצת? האם המחזור החודשי הוא קללה או ברכה? טומאה או קודש? למה לידה היא חוויה טראומטית עבור נשים (ותינוקות) רבות? מהם המקורות לפערים המכאיבים והמתסכלים במיניות ובאינטימיות בין בני זוג, גם כשהם אוהבים זה את זו/זה? אילו סודות של ידע נשי קדום נשכחו ומתחילים לבצבץ ולהתגלות מחדש? האם אנחנו מסוגלים ומסוגלות בכלל לדמיין חברה שהיא אינה פטריארכלית, והאם בשחר ההיסטוריה, חברה כזאת באמת התקיימה? מי היא ומהי “מכשפה מודרנית”?

נוה מעידה על עצמה שהיא לא מיסטיקנית. “אני פשוט מתעקשת לראות את היופי והקסם מסביב, וכשאני מצליחה להתחבר לתדר הספציפי הזה, דברים עובדים יותר טוב מכל בחינה”. הסדרה בשמה המלא “ירח חדש – בראשית” עלתה ליוטיוב ובמקביל מתקיימות הקרנות עם מעגלי שיח ברחבי הארץ. ב–28 ביולי יוקרן הפרק הראשון במסגרת “פסטיבל המכשפות” בדיזינגוף סנטר.

נונה לילה מגד
נונה לילה מגד היא מכשפה ותיקה. מהחלוצות שהביאו לתודעה בישראל את פולחן האלה הנשית. אם, נניח, תסיימו לקרוא את הכתבה הזאת ותרוצו מהר לצפות ב”ירח חדש” אז תוכלו לראות אותה שם, כי היא בין המשתתפות בסדרה. אישה מלאת יופי ועוצמה, אמנית שמקדישה את האומנות שלה לאלה מאז שנת 1990, וגם מטפלת ומורה לאמנות.

“לפני קצת יותר משלושים שנים, חייתי עם משפחתי כאמנית אורחת בטירה באירלנד שבה מתארחים אמנים מכל העולם. שם פיניתי את עצמי להתמקדות בחזרה בציור, אחרי שלא הייתי פנויה לכך מאז נולדו ילדיי. הייתי סגורה בסטודיו בזמן המקודש ההוא, יום יום, רק לעצמי ולמה שרצה לנבוע מתוכי. היתה אוירה מסתורית באירלנד הישנה. זה היה באזור מאוד מרוחק ומנותק מהעולם הגדול. ראיתי מהחלון ערפילים, מרבדי דשא נרחבים ואגם עצום. מזג האויר היה לח באופן תמידי. הדברים האלה הולידו מתוכי את האלה. לא שמעתי עליה מעולם דבר. בחינוך שלי כיהודיה זאת בכלל לא היתה מילה קיימת אלא התחבר, אם בכלל, ל”עבודת אלילים”. ומי רצה להיות מעורב בזה או להבין מה זה בכלל?”

נונה לילה מגד

---

“ראיתי מהחלון ערפילים, מרבדי דשא נרחבים ואגם עצום. מזג האויר היה לח באופן תמידי. הדברים האלה הולידו מתוכי את האלה. לא שמעתי עליה מעולם דבר. בחינוך שלי כיהודיה זאת בכלל לא היתה מילה קיימת אלא התחבר, אם בכלל, ל”עבודת אלילים”. ומי רצה להיות מעורב בזה או להבין מה זה בכלל?”

במשך כמה חודשים ציירה וציירה והאלה הופיעה לה יש מאין לדבריה בציור גדול מימדים. היא לא שמעה עליה ולא הכירה את הדימויים הפרה היסטוריים שלה. לא היה לה מושג. מחזאית ניו יורקית שהתארחה באותו מקום מיד זיהתה! “את לא מכירה את וינוס מווילנדורף”? היא שאלה אותה בתמיהה.הזמינה אותה אל חדרה והשאירה לה ספר למזכרת כדי שתוכל לקרוא עליה. “בספר היה הדימוי של האלה העגלגלה. כולה כדורים וחמוקיים. היא התגלתה במערות קבורה פרה היסטוריים בווילנדורף שבאוסטריה. ממצא מלפני 25 אלף שנה. היא החיים, המוות והלידה מחדש. היא הדרך שבה נתפסה האלוהות בזמן העתיק כמזינה, מכילה. זו שאליה כולנו שבים–אמא אדמה, האמא של כל מה שחי פה על פני הפלנטה. מאירלנד המשכתי לחקור ולקרוא על האלה ומאז כל היצירה שלי, כפסלת וכציירת מוקדשים לביטוייה השונים. ציירתי אותה בלי שידעתי… התמסרתי או אולי התמכרתי לה”.

כשמגד שבה לישראל, חומרי ההשראה האלה הובילו אותה. היא התחילה להנחות מעגלי נשים, טקסים בליווי עבודה קולית, שירת מזמורים, נגינה בכלי נגינה, תנועה ויצירת אמנות. השלב הבא היה חיבור לעולם הכישוף. זה התחיל דרך הסופרת האקו–פמניסטית סטארהוק. האקו–פמינזם מדבר על חיבור בין נשיות לבין מצב האדמה. מסטארהוק למדה מגד גם את הבסיס לעבודה במעגלים, והתחושות שליוו אותה מיד היו של חזרה לבסיס ולידע עתיק. היא התחברה לסמל הספירלה כאיכות של תנועה נשית שמסמלת את תודעת האלה: היכולת להיכנס אל הלא נודע, לשהות שם בחשיכה ולחזור עם ידיעה חדשה ותשובות. אלא שאז, המילה ספירלה בישראל לא היתה מוכרת כל כך. מגד נהגה לדבר על ספירלות בשיעורי האמנות והאנשים לא ידעו למה היא מתכוונת. היום המונח שגור הרבה יותר וזה משמח.

בתחילת דרכה, כמו חברות נוספות למסע, היא חוותה התנגדות חברתית סוערת לנוכח עצם העלאת השיח על פולחן האלה. היום הקשב נפתח. היא מחפשת מקום אחר להגיב ממנו, היא אומרת. היא בוחרת לצקת את האנרגיה שלה בתוך הדבר שהיא מעוניינת לחזק. “הדבר שאנחנו מתנגדות לו ונלחמות בו, הוא הדבר שנקבל. נשים במובנים רבים מחזיקות את האנרגיה של החיים. הן שומרות החיים. מי שרואה את החזון צריכה גם להחזיק אותו – החזון של חיים בהרמוניה”. בשנות ה–90 היא היתה מאוד עסוקה בפמיניזם משום שהאופן שבו נשים נדחקו אל הפינה היה כל כך דרמטי שהיה ברור שזה המקום לפעול. היום היא עסוקה במשהו אחר: לראות את הפוטנציאל של הגברים. איך אנחנו עובדים יחד בשיתוף פעולה איתם? לאפשר את האיזון. לדעתה, במובנים מסוימים זה גם העניין של הכישוף – “ליצור שינוי בעולם האנרגטי ואז למשוך אותו אלינו לכאן, לאדמה”.

שניני שרון
כששרון היתה בת 20, חתולה אהובה שלה מתה בפתאומיות. משהו במוות שלה השאיר חותם ופתח צוהר. “בימים שאחרי, הסתכלתי על ציורים ושרבוטים שלי מהשבועות האחרונים לחייה ויכולתי לראות שם בצורה מפורשת סימנים למוות המתקרב שלה ולמעבר שלה לעולם הרוחות. כולל ממש את הדרך שבה היא מתה. זה פתח לי שביל גישה לראיית הנסתר דרך האמנות ולברית עמוקה עם הטבע ועם חיות. זאת עוצמה שמלווה אותי ואת היצירה שלי”. עם השנים, היא אומרת, הברית הזו העמיקה. היא גילתה בתוכה יכולות של תקשורת עם חלקי נפש נסתרים שלה ותקשור עם ערוצים גבוהים של מידע דרך היצירה.

מדובר בבת–אדם רבת פעלים; ציירת, פסלת, מעצבת, בונה אלטרים (בעברית–מזבח) ומנחת סדנאות של התפתחות אישית, הריון ולידה. היא רואה יצירה ולידה כתהליכים מקבילים. כישוף בעיניה היא היכולת לראות את הנסתר. היא אומרת בפשטות שנשים מחוברות שעובדות במרחבים האלה רואות שהעולם עשוי מקסם והדבר מאפשר להן להשפיע על המציאות. היא עובדת עם טקסים, אך לא בהכרח טקסים גדולים אלא קשב וכוונה בתוך פעולות יומיומיות.

שניני שרון

“אני תמיד יכולה לקרוא לתנשמת להגנה והדרכה ולבקש ממנה עצה. והיא תמיד נגלית אלי ברגעים הכי נכונים. ברור שלעיתים חברים מתבדחים איתי על ה’אובססיה’ שלי לתנשמות ובכלל המבט בעיניים אל תוך הצללים מגיע עם אחריות גדולה שלא תמיד קל לשאת אותה. אבל עבורי זה חלק משמעותי בריפוי אמיתי”

כשהיא נשאלת על האופן שבו התדר המכשפי הזה פעול בחיי היום יום שלה היא אומרת חד משמעית שכל העשייה שלה בעולם מתחילה ונגמרת בזה. לילה אחד, הגיעה אליה, לדבריה, רוחה של התנשמת הלבנה. היא חנכה אותה, לימדה אותה את האיכויות המיוחדות שלה, והבטיחה לה שאם תלך בדרכיה, ייפתח לה נתיב חדש שיעמיק את הוויתה ויפתח את לבה לאפשרויות חדשות. “התנשמת נושאת עבורי איכות של מפגש עם החשיכה דרך רכות מלטפת. היא מאפשרת הסתכלות צחה ובהירה על האזורים האפלים ומתהדרת במעוף שקט ומלכותי. הטוטם של התנשמת התחיל לקבל מקום בכל היצירות שלי. ביקשתי מחבר אמן שיקעקע את דמותה על גבי כדי להעמיק את החיבור בינינו, ותוך שבועות קצרים היא כבר הופיעה לי בכמה ציורים, אלטרים ופסלים ואפילו התנוססה על במה גדולה שעיצבתי, עם מוטת כנפיים של שישה מטרים”.

“אני תמיד יכולה לקרוא לה להגנה והדרכה ולבקש ממנה עצה. והיא תמיד נגלית אלי ברגעים הכי נכונים. ברור שלעיתים חברים מתבדחים איתי על ה’אובססיה’ שלי לתנשמות ובכלל המבט בעיניים אל תוך הצללים מגיע עם אחריות גדולה שלא תמיד קל לשאת אותה. אבל עבורי זה חלק משמעותי בריפוי אמיתי”.

לדעתה, נשים מכשפות היו ועדיין הן פשוט נשים עם כוח. מכשפות שהועלו על המוקד לאורך ההיסטוריה, היו נשים שהביאו תודעה ועוצמות אחרות. השמיעו קול שהחברה עדיין לא היתה מוכנה לשמוע. לחיות עם כוח זה דבר שמשנה מציאות ושינוי זה עניין מפחיד גם כשמשהו משתנה לטובה. לכן, יש למכשפות המודרניות אחריות, להישאר מחוברות לכוונה גבוהה ונקייה שמיטיבה עם עצמן, עם האחרים ועם הטבע. הצניעות חשובה מאוד. “היכולת לחיות עם הידיעה שיש לי כוח אבל יחד עם ההבנה שכולנו תמיד תלמידות. הקריאה היא להיות ביחד בתוך הדברים ועם החשיבות של השבט. אנחנו לא צריכות להיות יותר לבד”.

מורסאן
כמה יופי מתחולל בעולם כשנשים חזקות וחכמות יושבות יחד. קחו לדוגמה את ההסכת (פודקאסט) “פותות”. הוא בא לעולם כתוצאה מהחזון של ריקי אלקיים שפנתה אל מורסאן והציעה לה לחבור אליה. מורסאן היא אמנית ואסטרולוגית שעוסקת בריפוי דרך צליל, דיבור, מחקר ושפה חזותית. היא גם מלמדת, כותבת ויוצרת. ההסכת, לדבריה, “חוקר את הקשר הייחודי בין אמניות מקומיות שיוצרות וחיות כאן בישראל לבין אמניות מופלאות שכבר חלפו מעולמנו”. “פותות” מפנה מבט אל מפת הלידה והמוות האסטרולוגית של הנשים שבהן מדובר, מה שמאפשר כניסה אחרת אל תוך הסיפור שלהן. השיחה עם מורסאן התנהלה בלילה והלילה התאים לה מאוד. היא מעט מסויגת מהמונח “מכשפה” משום שזה השם שניתן לנשים שעסקו בריפוי וכנראה לא האופן שבו אותן נשים היו בוחרות להזדהות בעצמן. את מה שהיא עושה בעולם היא מתארת כך: נתינת תוקף לאינטואיציה וליכולת להרגיש כאב עמוק ולעזור לאחר/ת להיות קרוב/ה לכאב שלו/ה. מסע שכולל “ירידה לשְׁאוֹל, לצורך עליה חזרה עם לפיד מואר”.

מורסאן

“לפעמים זה מקשה עלי, כי ישנם מקומות שהיכולת לרפא או לראות לא צריכה להישמע או להיראות – אלא אם כן האדם מבקש זאת במפורש״

“מה שחיבר אותי לתדר המיוחד הזה היה הרגע שבו שהסכמתי לקחת חלק מלא ולהיכנס יחד עם עוד אדם לתוך מרחב ולתווך עבורו שם יצירת הווה. גם אם ליבת ההווה הזה, היא מדגישה, לפעמים מאד מטלטלת ולא נעימה”. היא מספרת שהאיכות הזו באה לידי ביטוי בכל דבר שהיא עושה. “זה תמיד רגע של יצירה, ריפוי, לימוד, כתיבה. גם כשאני מלמדת אסטרולוגיה דרך השפה החזותית שיצרתי: זה פרי של האיכות הזו”.

חיי מכשפה, מסתבר, אינם תמיד קלים ופשוטים. “לפעמים זה מקשה עלי, כי ישנם מקומות שהיכולת לרפא או לראות לא צריכה להישמע או להיראות–אלא אם כן האדם מבקש זאת במפורש.” מורסאן דיברה על ענווה. “חלילה להתיימר לחשוב שאני יודעת טוב יותר על דבר מה. אני צריכה לזכור תמיד שזו רק זווית אחת מאד מסוימת, היא חלק מהאמת, אך אינה כל האמת. אירוע מאוד חזק שעברתי בעקבות חוויה כזו, גרם לי להבין את מקומי היחסי בתוך הרשות ובתוך הענווה ובתוך הפיכחון. זוהי עבודה שכולה קשורה למרחב של הלב, עבודה שחייבת להיות בה גם שמחה וסקרנות, אחרת נוצרת תְּקִיעוּת. והחוכמה היא אף פעם לא לקחת מהאחרים את הכאב שלהם, אלא רק לעזור לאנשים להיזכר”.

איריס יוטבת
איריס יוטבת בחרה במילה “מכשפת” על פני “מכשפה”. המכשפת היא לטעמה אישה שעוסקת ביצירה ובשינוי מציאות לאור העיקרון הבא: “לא להזיק, ושכל פעולה תהיה לטובתי ולטובת כולם בעת ובעונה אחת”. לדעתה, אלה עקרונות שעוזרים לכישוף לעבוד משום שהם מדברים על סנכרון בינינו לבין כוחות הטבע. כישוף לדעתה הוא עניין שקשור בידע, בצמחי מרפא, בעונות השנה ובמחזוריות.

את עצמה היא מגדירה כ”מלווה נשים וזוגות בנושאי זוגיות ומיניות ברוח הטנטרה”. אבל אפשר ורצוי להוסיף עוד כמה פרטים ביוגרפיים על האישה המדהימה הזאת. יוטבת גם היא מכשפת ותיקה ומהחלוצות שהביאו לישראל את בשורת ההריון והלידה טבעית. היא מהמקימות של מרכז “דרך–אם”, מהראשונות שהביאו לכאן את מעגלי הנשים בשיתוף עם נונה לילה מגד, חברתה הטובה, את סדנאות הטנטרה הראשונות ואפילו מוצרים פורצי דרך כמו מנשא לתינוק.

היא מטפלת בעלת השכלה רחבה ופיתחה בעצמה שיטת טיפול שנקראת “מגע קולי”. יוטבת חיתה שנים בקרב שבטים אינדיאניים בשמורות בארה”ב ועד היום משתמשת בידע הנשי המרפא הקדום שרכשה שם. בזמנים שבהם “העצמה נשית” עוד לא היה מונח קיים בישראל, יוטבת חנכה מאות ואלפי נשים שעלו אליה לרגל, אל ביתה בפרדס חנה. היא שימשה להם חיק. אמא אדמה מנחמת, מחבקת, מלמדת ומחזקת. בלילות ירח מלא, הן היו יושבות בחצר סביב מדורה. שופכות את הלב, מתרגלות חמלה, מבקשות ומקבלות עזרה. הן נהגו לשיר שירי ערש אינדיאניים שהאימהות בשמורות שרו לתינוקות שלהן ( שהיא עצמה תרגמה את מילותיהם), ולימדה את יושבות המעגל.

איריס יודפת

---

“בתקופת האלה הקדומה, היה שיווי משקל דינמי בינה לבין האל. הזיווג היה מקודש. עם המעבר מחיי הנוודות לתחילת עידן החקלאות, העניינים החלו לצאת מאיזון. האלה טוב לה בחופש התנועה של חיים דינמיים בעוד שהאנרגיה הגברית חיפשה קניין והתיישבות. הפערים בין האנרגיה הנשית לגברית, החלו לצוץ ואיתם המאבק בין המינים”

“בעבר, המיילדות היו המכשפות של השבט. מיילדת הוא תפקיד מקודש שנטוע עמוק בזמן, כי הרי בלידה מתקיים הרגע שבו התינוק עובר בין המקום החשוך והחבוי שהוא הרחם אל תוך האור שקיים מחוץ לו. לא פלא שלרגע הזה היה צורך בכל הניסיון ובכל הידע המצטבר כדי לתמוך במעשה הזה”. היא מניחה שמכיוון שהדברים נעשו מאחורי דלתות סגורות, כשרק נשים מנהלות ומשתתפות באירוע, הסתר מעיניהן של הגברים, התעוררו אצלם פחדים ורתיעה בהקשר לפועלן של מכשפות. מה שהוביל לרדיפתן הנוראה.

“בתקופת האלה הקדומה, היה שיווי משקל דינמי בינה לבין האל. הזיווג היה מקודש. עם המעבר מחיי הנוודות לתחילת עידן החקלאות, העניינים החלו לצאת מאיזון. האלה טוב לה בחופש התנועה של חיים דינמיים בעוד שהאנרגיה הגברית חיפשה קניין והתיישבות. הפערים בין האנרגיה הנשית לגברית, החלו לצוץ ואיתם המאבק בין המינים”.

במאה האחרונה חלה התעוררות עם בוא הפמיניזם והמקום המחודש שנשים תופסות לעצמן בעולם. נדמה שאנחנו כאנושות מתחילים לחוש מחדש את ההזדקקות לאנרגיה הנשית. במובן הזה, יוטבת מסבירה, תפקידן של מכשפות ומרפאות הוא להזכיר את החלקים הנשכחים ולעורר אותם. במקום גבר אחד (לבן) בראש הפירמידה וכל השאר תחתיו–מעגל שבו לכולן ולכולם יש מקום שווה ומקום להיתמך בו ולחלוק ידע. כמו נונה לילה מגד, גם היא התמקדה בנושאים נשיים פמינסטיים בשנות ה- 90, אבל היום מוקד העשייה שלה קשור באקולוגיה ובטיפוח המקום הפרטי שלה – הגוף, התודעה, האהבה שמופנית פנימה והחוצה. כחלוצה בתחום, היא מתרגשת לראות את המספר ההולך וגדל של נשים (וגם גברים) שהעולם הזה נפתח בפניהם. ואיפה היא היום עם התדר המכשפי שלה?

“כיום אני חיה חלק מהשנה (בעיקר בקיץ), בבית נעים בקפריסין, שכישפתי לנו כמקום מקלט מפלט מרחיב נפש. למשפחתי ולמעגלי אחיותיי ואחי. גם הזוגיות שלי קיבלה מימד נוסף של קסם במקום הזה. כל בוקר אני קמה מלאת תודה לרצון ולכוח הרצון שחיים בי ולהרמוניה המתרחבת ומתעמקת בתוכי עם הטבע שמסביבי. אמן, & א–וומן!”.