קטגוריה: דת ופילוסופיה

החוויה האהובה על התודעה הרבנית-רדיקלית שלי היא למצוא תימוכין לרעיונות ניו-אייג’יים בכתבים עתיקים. יותר מכל, עושה לי נעים לגלות שורשים של פמיניזם רוחני במקורות שנחשבים למעוזי הפטריארכיה. כשזה קורה בחפיפה לפרשת השבוע של יום ההולדת העברי שלי, פרשת “בשלח”, זה משמח אותי במיוחד.

למה פרעה לא נכנע למרות כל המכות שהוטחו בארצו? זו תודעת ההגמוניה השלטונית: ליבה כבד ונוקשה, מכורה לסיפור של עליונותה האלוהית ולכלכלת שפע המבוססת על שעבוד וניצול

במכתב למערכת שפורסם בגיליון שעבר הביע אחד מקוראי העיתון תרעומת על כך שמי שכותבת בעיתון בראשית את טור היהדות השבועי היא “רבה” שדוגלת בפלורליזם. המערכת היקרה בתגובתה גיבתה אותי והבהירה כי אני רבה, בלי מרכאות. זה חימם את לבי אבל מיד לאחר מכן נשטפתי גל קור פנימי מוכר ומלחש: “ואולי הוא צודק, אולי את סתם ולא באמת”. למדתי זה מכבר לזהות את מגע ידה המקפיא של “תסמונת המתחזה” המוגדרת בפורטל בריאות הנפש בטיפול-נט כ”חוויה של פקפוק עצמי ביכולות והישגים, לצד התחושה כי האדם מוליך שולל את הסביבה שלו.”

כמה מאמץ ואקרובטיקה מילולית השקיעו פרשנים כדי לעקוף מה שכל ילד יכול להבין מהפרק: הבריאה היא גם נקבית

פרשת וַיִּגַּשׁ היא אחת התיאטרליות והמרגשות בסיפורי בראשית ואולי בתורה כולה. היא כתובה כמחזה, היא מציגה את הסצינות הסוגרות את סיפורם של יוסף, אחיו ואביהם.

אינני יודעת אם שלומי ברכה קיבל השראה מפרשת השבוע כשכתב את הלהיט של להקת משינה, אבל חוטי משמעות כפולים מחברים בין השיר הנהדר הזה לבין פרשת מִקֵּץ. המשמעות הכפולה של קץ ויקיצה משחקת בין פסוקי הפרשה כבר בראשיתה: “וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם…