קטגוריה: דת ופילוסופיה

במכתב למערכת שפורסם בגיליון שעבר הביע אחד מקוראי העיתון תרעומת על כך שמי שכותבת בעיתון בראשית את טור היהדות השבועי היא “רבה” שדוגלת בפלורליזם. המערכת היקרה בתגובתה גיבתה אותי והבהירה כי אני רבה, בלי מרכאות. זה חימם את לבי אבל מיד לאחר מכן נשטפתי גל קור פנימי מוכר ומלחש: “ואולי הוא צודק, אולי את סתם ולא באמת”. למדתי זה מכבר לזהות את מגע ידה המקפיא של “תסמונת המתחזה” המוגדרת בפורטל בריאות הנפש בטיפול-נט כ”חוויה של פקפוק עצמי ביכולות והישגים, לצד התחושה כי האדם מוליך שולל את הסביבה שלו.”

כמה מאמץ ואקרובטיקה מילולית השקיעו פרשנים כדי לעקוף מה שכל ילד יכול להבין מהפרק: הבריאה היא גם נקבית

פרשת וַיִּגַּשׁ היא אחת התיאטרליות והמרגשות בסיפורי בראשית ואולי בתורה כולה. היא כתובה כמחזה, היא מציגה את הסצינות הסוגרות את סיפורם של יוסף, אחיו ואביהם.

אינני יודעת אם שלומי ברכה קיבל השראה מפרשת השבוע כשכתב את הלהיט של להקת משינה, אבל חוטי משמעות כפולים מחברים בין השיר הנהדר הזה לבין פרשת מִקֵּץ. המשמעות הכפולה של קץ ויקיצה משחקת בין פסוקי הפרשה כבר בראשיתה: “וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם…

האם נוכל לדרוש תקווה בפרשת וַיֵּרָא? הרי מלכתחילה זה נשמע כמו אוקסימורון, ניגוד פנימי. תקווה היא רגש חיובי שקט ובוטח שמעורר תחושת חיבור ומסוגלות. יראה היא רגש עז, מהלך על תהום הפחד, חושף את קַטְנוּת האדם חסר האונים אל מול הגורל. פרשת וַיֵּרָא רצופה ברגעים של יראה גולמית. חרדות קיומיות שזורות בתוך שרשרת אירועי הסאגה המשפחתית המתוארת בה. גיבוריה – שהצמיחו את הקונסטלציה המשפחתית הסבוכה שהביאה את כולנו, בני ובנות עמי הארץ הזאת, עד הלום – היו הורים יראים והיראה, מסתבר, היא מדריכת הורים גרועה למדי.

אני נפרדת בעצב מסוים משנת השמיטה שהתמסרתי לה בשנת תשפ”ב. זו היתה שנה שבה הרפיתי מתוכניות, נתתי למה שצומח מעצמו להזין אותי, בלי לחרוש תלמים חדשים. עשיתי זאת בהודיה ומודעות לפריווילגיה שאפשרה לי את השמיטה – זוגיות מפרנסת ובטוחה, משפחה תומכת ובריאה. מתחת למטאפורות השמיטה שמתייחסת לתנובת היצירה והעשייה המקצועית שלי,