עטוף ברחמים

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׃ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם׃ (בראשית א’:א-ב). כך מתחיל סיפור הבריאה המוכר כל כך, הנראטיב העברי הקדום שהפך אוניברסלי לכמה שנות אלף לפני שהחלה לרדת קרנו המיתית והחלה לעלות קרנן המדעית של תורות אחרות על מפץ גדול, על מרק קדום, על אבולוציה. עד שגֵּן התורשה תפס את מקומו של גַּן העדן. ועדיין. הוא שם, צרוב בתודעתנו ובכל נימי תפקודינו כיצורים אנושיים. זה הסיפור שיצר את יחידת הזמן השבועית, שהאנושות כולה מתנהלת בתיאום על פיה, כאילו זו דרך הטבע, על אף שאין עוד יצור שבמצבו הטבעי, הפראי, יודע מה זה “שבוע”. 

זה הסיפור המובן לנו מאליו כל כך בעודנו מסתובבים בעולם, רודים בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ, (א’:כו), מדברים, ממציאים מילים וקוראים שמות לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה (ב’:יט) ולכל שאר מיני היצורים, הצמחים, הסלעים והחלקיקים ביקום. אך מה שהיום כה מובן מאליו, היה בזמנו, כלומר בראשית הזמן, מהפכני. בניגוד לתפיסה המקובלת, החידוש הגדול בסיפור הבריאה העברי אינו המונותיאיזם. הכוח הבורא מבראשית אינו אל אחד ויחיד אלא אֱלֹהִים, אֱלוֹהַּ בלשון רבים. הפעלים אמנם מופיעים בלשון יחיד, אך יתכן שזו סוגיה תחבירית גרידא. בערבית ספרותית למשל, הפועל המתייחס לשם עצם מרובה שאינו אנושי מופיע ביחיד. ובעיקר, על אף כל הפעלים בגוף יחיד המיוחסים למלאכת הבריאה (ברא, ויאמר, וירא) כאשר האלהים מעידים על עצמם הם עושים זאת ברבים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א’:כו). ואותו אדם הנברא ב”בצלמם כדמותם” אינו ישות יחידנית, אלא דואלית: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (שם, כז). 

המהפיכה הגדולה בסיפור הבריאה המוכר לנו אינה טמונה ביחידותו של הבורא, אלא באמצעי הבריאה: הדיבור, השפה. בסיפורי הבריאה שקדמו לבראשית, אמצעי הבריאה היה משגל, חיבור בין-מיני כלשהו. בסיפורים אלה כוחות יוצרים הגיחו מתוך מים קדומים כמו מתוך רחם. במיתולוגיה המסופוטמית, שהיתה רווחת בזמן ובאזור בו נברא סיפור בראשית, היתה תִּיהָמַת, אלת הים הקדומה, ראשית הכל, אם כל האלים.

סיפור בראשית הפך את תיהמת לתהום וכיסה את פניה בחושך. את מקום הבורא תפס קול האלוהים המדבר ואומר: יהי אור. המילה המדוברת הפכה לאמצעי היצירה והבריאה. הדיבור האנושי ושאר שפות הסימנים שהומצאו בעקבותיו הבדילו את האדם מן הטבע, המילה הכתובה הפכה למקודשת והשאר היסטוריה. ולא במקרה נברא העולם מחדש דווקא בשפה העברית, “הסקס-מניאקית” כדברי יונה וולך. כי המילה תפסה את מקומה של הלידה כאמצעי הבריאה. וכפי שהחושך מסתיר את תיהמת ורוח אלוהים מסתירה את המים, כך מי שלהם ניתנת רשות הדיבור מסתירים את הרחם הקדום. פרשת בראשית מסתיימת (פרק ה’) ברשימת שמותיהם של זכרים מולידים: כי אדם הוליד את שֵת, ושת הוליד את אנוש, ואנוש הוליד את קינן וכן הלאה וכן הלאה, ושמותיהן של היולדות עצמן לא נודעו. וכך, במרווח שבין ראשית פרשת בראשית לבין סופה נבראה הפטריארכיה. 

בתרבות הפמיניזם הרוחני הצומחת בעולמנו בימינו יש רבות העוסקות בחשיפה מחודשת של תפיסות אלוהות שקדמו לסיפור בראשית. כמו הרצון לשוב אל תודעה שקדמה לזו שבה “אֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָל־בָּךְ”. מבחינה זו יש דמיון מסוים לניסיון המדעי להפריך את סיפור הבריאה האלוהי ולמצוא את ההסברים החומריים למציאות הקיימת. והנה, גם שפת המדע השכלתני העובדתי, מגיעה בסוף אל מושגים של “חומר אפל” או “ניצוץ אלוהי” כדי לתאר את מה שהיה כאן לפנינו ואשר אין בלתו והוא מעבר להגדרה או לכימות. אותו סוג של פרדוקס פנימי מצוי כבר בשני הפסוקים הראשונים של בראשית. כי הרי מאיפה באו התהום והמים שמעליהם מרחפת רוח האלהים הדובר?

בשבוע שעבר נפלה בחלקי זכות גדולה ומפתיעה ללוות חברה יקרה בעת לידה. זו היתה חוויה מפחידה, היא אירעה מחוץ לארץ, במרחב דובר שפה זרה ובמערכת רפואית הרבה פחות מתקדמת מזו שאנו רגילות לה. זו היתה לידת חירום מוקדמת וכל הסיפור יכול היה לקבל כל מיני תפניות מסוכנות. ובכל זאת, בא לעולם תינוק, אמנם קטן אך בריא. בריאותו טמונה בכך שהוא נברא, בכך שכמו הבריאה כולה הוא נוצר עטוף ברחמים בתוך מים קדומים וקסומים. זו היתה תזכורת גדולה וחשובה לעליונותה של הבריאה עצמה על כל סיפור הסבר או הצדקה שננסה ליצור לה. זו היתה תזכורת מרגשת לקדושתה של הלידה, של הרחם הגדולה, ממנה יצא כל עולם ועולם, כל אדם ואדם. היראה והאהבה שעוררה האם היולדת והזרה בבית חולים נידח היו עדות לאחדות ההוויה, האנושיות, על כל שפותיה, סיפוריה ושתיקותיה.

עם כל הכבוד למילה (המדוברת או הכתובה) ויכולותיה לברוא ולמחוק מציאות בהינף לשון – אין צליל גדול מוכר ומרגש בעולם מיבבת בכיו הראשון של תינוק היוצא מרחם אמו. ועם כל הכבוד לפלפולים והפולמוסים שאפשר לפתח לגבי סוגיית ריבויו או ייחודו של אלוהים, האמת הפשוטה המחברת בין כולנו היא אותם מים ראשונים, הם מים חיים שהם רוב העולם ורוב גופנו והם עוברים וזורמים דרכנו ומחברים את כל עולם החי והצומח עידני עידנים. 

ואם כבר מילה, אז זו שאני בוחרת היא בכלל בארמית: רחמנא היא אחד מכינויי האל, הקדושה או התורה במסורת התלמוד, הפיוט והתחינה. רַחֲמָנָא מלמדת, מקשיבה, עונה. המשמעות המילולית של המילה היא “הרחם שלנו”, אותה תהום חשוכה ופלאית ממנה הגענו. כמה טוב יהיה אם נוכל להתחיל השנה מבראשית עם רחמנא, מתוך ידיעת אחדות בריאתנו. הבה נשתמש בשפות ובמילים שבפינו במתינות, בענווה, בפליאה גדולה לנוכח פלא הבריאה.