לפני שמהים ישאר רק המוות
הסרט ״שומרי ים המוות״ אסף 3 שחיינים מישראל, ירדן ופלסטין לחצות את ים-המלח במשוה-מחאה למען הצלתו. הם נתקלו בלא מעט בולענים בדרך
מתי בפעם האחרונה העמסתם צידנית וילדים על הרכב, ונסעתם לפיקניק על חוף ים המלח לטיול של פעם, הכולל ציפה טובה וטבילה הגונה בבוץ? זה בטח היה מאוד מזמן, כי כבר שנים שאין ממש חוף בים המלח. חוף עין גדי נסגר לפני שבע שנים, ולפני שנתיים, בחסות עלטת הקורונה, נסגר גם חוף חמי עין גדי. בצד הדרומי של ים המלח, באזור המלונות, כרו חמש בריכות מלאכותיות עבור בתי המלון, כך שהנופשים יכולים לטבול ולהרגיש כאילו הכל כרגיל, אבל מדובר בבריכות מלאכותיות. רק מי שנוסע לאורך כביש 90 יכול לראות את עומק הנסיגה של הים. במרכז ים המלח כל החופים נסגרו, וכיום פעילים רק שני חופים ציבוריים בצפון, ביאנקיני וקליה. גם הם בסכנת סגירה, אם לא ישתנה המצב. כדי שהמצב ישתנה, מישהו צריך להתעורר ולעשות משהו, ומהר.
עידו גלס, 58, ויואב קליינמן,49, ניסו לחולל את ההתעוררות הזו בעזרת סרט דוקומנטרי, “שומרי ים המוות”, שהיה אמור לתאר מסע שחייה של ישראלי, פלשתיני וירדני בים המלח – מישראל לירדן…
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)
לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.
מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית
מנוי חודשי למגזין “בראשית” – חודש ניסיון
מתי בפעם האחרונה העמסתם צידנית וילדים על הרכב, ונסעתם לפיקניק על חוף ים המלח לטיול של פעם, הכולל ציפה טובה וטבילה הגונה בבוץ? זה בטח היה מאוד מזמן, כי כבר שנים שאין ממש חוף בים המלח. חוף עין גדי נסגר לפני שבע שנים, ולפני שנתיים, בחסות עלטת הקורונה, נסגר גם חוף חמי עין גדי. בצד הדרומי של ים המלח, באזור המלונות, כרו חמש בריכות מלאכותיות עבור בתי המלון, כך שהנופשים יכולים לטבול ולהרגיש כאילו הכל כרגיל, אבל מדובר בבריכות מלאכותיות. רק מי שנוסע לאורך כביש 90 יכול לראות את עומק הנסיגה של הים. במרכז ים המלח כל החופים נסגרו, וכיום פעילים רק שני חופים ציבוריים בצפון, ביאנקיני וקליה. גם הם בסכנת סגירה, אם לא ישתנה המצב. כדי שהמצב ישתנה, מישהו צריך להתעורר ולעשות משהו, ומהר.
עידו גלס, 58, ויואב קליינמן,49, ניסו לחולל את ההתעוררות הזו בעזרת סרט דוקומנטרי, “שומרי ים המוות”, שהיה אמור לתאר מסע שחייה של ישראלי, פלשתיני וירדני בים המלח – מישראל לירדן. בסופו של דבר, מהשלושה השתתפו רק שניים, כי הירדני, מונקאט מהאיר, טען שאינו מרגיש טוב וברגע האחרון פרש. ומנגד, הצטרפו למשחה 26 שחיינים שהגיעו מדרום אפריקה בכלל. הסרט פתח את פסטיבל חיפה, והוא זוכה להצלחה מרשימה בפסטיבלים ברחבי העולם (רשימה חלקית שמתארכת מדי יום: סנטה ברברה, קליפורניה; פסטיבל סלוניקי ביוון; הפסטיבל היהודי של בוסטון, שיקגו; דטרויט וושינגטון; ועוד). ביום כדור הארץ, ב-20 באפריל, הוקרן הסרט בסינמטק ת״א.
בצילומים מרהיבים, מסביב למשחה עצמו, מתעדים גלס וקליינמן את ים המלח מתייבשוגווע, מתעדים את בורות הענק שנפערים בחופיו, הבולעים לתוכם כבישים, אתרי תיירות ושדות חקלאות – ואין מושיע. הם מציגים את הממשלות הקפואות בתככים פוליטיים וביטחוניים, שאינן מסוגלות להניע תהליך חיובי בנושא. המסר של הסרט הוא שהים המתייבש הוא רק סימפטום לאזור שלנו כולו, שהולך ומתייבש, הולך ומכלה את עצמו.
המפגש עם שני הבמאים מתקיים בין פסטיבל לפסטיבל, שניהם במאים מנוסים. גלס, בוגר בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, מתמחה בסרטי תעודה בנושאים חברתיים, אנושיים והיסטוריים בחברה הישראלית. קליינמן, במאי וצלם עצמאי, בוגר החוג לקולנוע במכללת ספיר, בוחר להביא את שולי החברה למרכז השיח, והרצה במשך 14 שנים במגמת התקשורת במכללת עמק יזרעאל, שם לימד יצירה תיעודית וצילום. הם כבר שיתפו פעולה בעבר בסרטים תיעודיים כמו מחלקה פתוחה (2016), לוחם של אהבה (2007) וחולות נודדים (2016).
גלס אומר שעבורם ים המלח היה מאז ומתמיד מקום מלא השראה. “מעין פלנטה אחרת אליה אפשר להימלט מטרדות היום־יום ולהיטען מהטבע המפעים. בזיכרוננו חקוקים אין ספור אירועים שקשורים למקום הזה. היום, אל מול עינינו המשתאות, אנו רואים איך שדות בולענים תופסים את מקום חופי ילדותנו” (6600 בולענים נכון לכתיבת שורות אלו). מול הכוחות העצומים שיוצרים את המציאות הזאת – מפעלי ענק, כלכלה דורסנית, שיקולים פוליטיים ושינוי האקלים “אנו חשים חסרי אונים. עכשיו אולי זה הזמן האחרון שאפשר לעשות משהו להצלת המצב,” הוא אומר. קליינמן שותף מלא לתחושות הללו. “ברור לנו שכדי להציל את הים נדרשת פעולת חירום אזורית, שיתוף פעולה ירדני, ישראלי ופלשתיני, אירוע שבסביבתנו המסוכסכת נראה כמו פנטזיה בלתי אפשרית. בתוך המציאות הזו גילינו שלושה גיבורים שחושבים אחרת. למרות שהם באו מלאומים שונים הם משתפים פעולה ומתגבשים סביב האהבה והדאגה שלהם לים המוות.”
לפני כמה שנים פנה אל קליינמן עודד רהב, גיבור הסרט, והציע לו לצלם קמפיין לקראת המשחה. עודד רהב, 55, מהמושב מאור, יזם ואיש הייטק, מקדם פרויקטים מקוריים למען הסביבה והסובבים. יחד עם קבוצת השחייה שהקים, הוא מתגייס לפרויקטים שונים למען הסביבה. הם אף שברו את שיא העולם בשחייה במים פתוחים – מקפריסין לישראל. רהב ארגן את חציית ים המלח, המתועדת בסרט, שהפכה למפעל חייו להצלת הים. הוא לא סיים את פעילותו להצלת ים המלח עם סיום הסרט, מבחינתו המסע רק התחיל. “בכל יום ים המלח מאבד 600 בריכות אולימפיות, את מי זה מעניין?” הוא אומר. “מי יתקן את זה? אותי זה מעסיק. אני עובר ליד ברז דולף ולא אסגור אותו? זה כמו להפקיר פצוע בשטח. אדישות זו מחלה. אני אומר – אין מי שינקה אחרינו. אני מודע לתפקיד שלנו כישראלים. אין לנו פריווילגיה. התפקיד שלנו לעבוד, לייצר מציאות, והיא משתנה תוך כדי. לא לעשות עם המציאות חשבון. צריך להתנהל איתה, השאלה מה אתה עושה עם זה. אני מבין את העוול והאיוולת ולא מסכים לוותר.”
“עודד יודע לשכנע כל אחד,” מחייך קליינמן, “אבל היה גם קל לשכנע אותי. אהבתי את ים המלח כילד.” הוא חשב שיגיע ליום צילום אחד ויחזור לשגרה, ונסחף כליל. “אנשים לא יודעים איך הים הזה מתנהג, איך שוחים בו. השחיינים התחילו אימונים עם משקלות, התמודדו עם קשיים טכניים רבים, החליפו מסיכות. פגשתי את הטיפוסים (השחיינים) ומיד הבנתי שיש כאן חתיכת סיפור, ואז פניתי לעידו. עשינו כמה סרטים ביחד, הייתי זקוק לצוות תומך.”
לרהב ברור כשמש מה צריך לעשות הלכה למעשה כדי להציל את ים המלח: “להשיג כמות מים לכנרת, משם לנהר הירדן, ומשם המים יעשו כמה סיבובים עד לים המלח.” הוא סבור שאפשר להפוך את המקום לחי ושוקק. שתהיה תיירות לאורך כל כביש 90 אצלנו וגם מהעבר הירדני. שניתן ליצור שיתוף פעולה בינלאומי. לדעתו, חייבים ואפשר לעצור את הנסיגה של ים המלח. “אבל להחזיר את המים למקום שהם היו בו לפני כעשור, כבר בלתי אפשרי. כמויות המים שצריך להחזיר הן אסטרונומיות, זה כמו להנשים דינוזאור. רק איזה צונאמי או רעידת אדמה יוכלו להחזיר את המים לקו החוף, אבל אפשר לעצור את הירידה שלו. צריך להיות ריאלי, מספיק לשמר את הקיים.”
גלס מציין שאגן ים המלח מנקז את כל הנחלים, 20 מיליון איש חיים סביבו, האוכלוסייה גדלה, וכל אחד רוצה את המים רק לעצמו. “בסרט, רצינו להבין למה הוא מתייבש והאם יש פתרון.”
ארבע שנים הם ליוו את שלושת השחיינים החל משלב הרעיון והיוזמה ויצירת הקשר ביניהם, דרך האימונים המפרכים, המשבר בדקה התשעים עם פרישתו של הירדני, מאהיר, ועד לביצוע המשחה בפורמט אחר. במקום שלושה שוחים – ירדני, פלשתיני וישראלי, האירוע כאמור שינה את פניו: מאהיר פרש אבל 26 שחיינים נענו לפרסומים שלהם ובאו מדרום אפריקה לארץ, ולקחו חלק במשחה. הדבר היחיד שנותר על כנו מן התכנון המקורי היה רציונלי הקיום של הפרויקט: ניסיון לעורר את העולם למצבו הקריטי של הים ולשלוח קריאה לפעולה להצלתו. לאורך כל התקופה שבה עבדו על הסרט, הים מצדו רק המשיך להתייבש – גיבור נוסף בסרט, ללא קול. חופיו נסדקים והופכים לאבק. סרטי ארכיון נדירים ממחישים את הקטסטרופה המתרחשת ומחברים את הגיבורים לים האהוב שלהם מפעם.
כשלעודד רהב עלה הרעיון לארגן את המשחה הוא קיווה שהמיזם יעורר את דעת הקהל ואת הממשלות לעשייה. שותפיו הטבעיים למהלך היו כאמור חברי קבוצת השחייה שלו שכבר חצו יחד אוקיינוסים ושברו שיאים. הם התלהבו, התחילו להתאמן ולהסתגל למי הים המיוחדים. רהב פנה אל ארגון אקופיס המתמחה בפתרון לבעיות אקולוגיות באזור. זה הארגון היחידי שעובד בשיתוף פעולה אזורי – ירדני, פלשתיני, ישראלי. גדעון ברומברג, המנכ״ל הישראלי של הארגון, חוקר כבר עשרים שנה את ההתייבשות של ים המלח והוא העלה לא מעט רעיונות איך לפתור את הבעיה ולעצור את התייבשות הים. יחד, הם הגיעו למסקנה שכדאי מאוד לערב את השכנים מירדן וגם פלשתינים. כך גויס יוסוף מטארי, המציל הוותיק מחוף קליה, פלשתיני מהכפר בית ענאן, שקיבל עליו להיות נציג פלסטין במשחה. אחריו גויס גם מונקאט מאהיר, המנכ״ל הירדני של הארגון.
מאהיר מתמודד כבר 25 שנים מתמודד באקופיס עם בעיית המים של האזור. הוא חשב שהמשחה יהיה דרך מצוינת להעלות את המודעות לבעיה של ים המלח בכל העולם. ההכנות למשחה היו יסודיות וקפדניות על ידי כל המשתתפים. האימונים כללו ניסיונות לשחייה עם משקולות, בדיקת סוגי מסיכות. דברים שמיוחדים לים המיוחד הזה. היו כמה נעלמים כמו התנהגות הים או איך ירגיש שחיין לאחר שחייה ממושכת במי מלח מרוכזים כאלה שצורבים את העור והעיניים. כי לשחות בים המלח זה ממש לא פשוט. לכל הפרטים הטכניים לשחייה נמצא פתרון. בשלב מסוים, רצו להרחיב את כמות המשתתפים ולהפוך את המשחה להמוני. הם פרסמו שוב ושוב בחוגים הרלוונטיים, אך האתגר הגדול שעמד בפניהם של מטארי ומאהיר, לגייס עוד שחיינים מירדן ומפלסטין, לא צלח. התברר שאף שחיין מירדן או מהרשות הפלשתינית לא שש להכניס ראש בריא למיזם ים המלח שלהם. מחו”ל, מרחבי אירופה, היתה דווקא היענות, 26 איש נענו לפנייה של עודד רהב, הגיעו לארץ וחברו להרפתקה.
ערב המשחה, הודיע מאהיר שלא יוכל להשתתף, וכי הוא עושה מאמצים רבים לגייס שחיין ירדני מחליף. “בשבילי זה היה החלק הכי קשה בפרוייקט”, הוא מודה. כשנולד קראו לו הוריו מֻנְקֶד’ – “מציל, מושיע” כדי שיציל את הירדנים מידי הישראלים. לאורך השנים בעבודתו באקופיס הוא מצדו בחר להציל את הטבע ועל הדרך להציל את האזור ממלחמה. “הבעיה היא תמיד היחסים בין ישראל לפלשתינים. הרבה אנשים מקשרים את הכיבוש לכל מה שקורה על הקרקע. וזה גם היה החלק הכי קשה של הפרויקט. אין מה לעשות. הפוליטיקה משפיעה על כל רעיון באזור. אם זה היה תלוי בי בעודד וביוסוף דברים היו נראים אחרת. אבל אני לא יכול לצפות מאנשים שיפעלו בניגוד למה שהם מרגישים”.
רהב, מלבד היותו היזם של הפרויקט, שחה בעצמו את כל המסלול. מבחינתו לא לעזור לים המלח זה כמו להפקיר פצוע בשטח. אנשים, הוא אומר, באים מכל העולם וחושבים שהם מבריאים בים המלח, זה קסם. כדי לחולל את הקסם של המשחה הוא קרא לשחיינים מכל העולם לבא לישראל ולהצטרף.
ערב המשחה כל המשתתפים התארחו בקיבוץ עין גב וקיבלו סיוע מחברי הקיבוץ. “הם באו למחרת לעודד. זה פעם ראשונה שמישהו שחה אל הגדה הירדנית בצורה רשמית. פיזית המשחה לא היה קשה, כי שחינו לאט, אבל בנקודה מסוימת, היינו צריכים להאיץ בגלל שכלי התקשורת והאח”מים היו אמורים להגיע בשעה מסוימת לנקודת הסיום. אבל ששחינו מהר, המים הגיבו אחרת לגמרי מהבריכה. זה היה בעיקר קשה מנטלית כי היה נדמה שזה לעולם לא ייגמר.” המשחה ארך שבע שעות. “כשהגענו החוויה היתה כל כך מרגשת שאין לי מילים לתאר אותה. הים והאנשים נכנסו לי ללב”. השחיינים שומרים על קשר בקבוצת וואטסאפ, והם מאמינים ומקווים שבסוף ימצאו פתרון להציל את הים.
הסרט מתעד את ארבע שנות ההכנות למשחה ואת הקונפליקטים האישיים והפוליטיים שהתעוררו תוך כדי. לסרט שני קווי עלילה ראשיים ־ ארגון אירוע השחייה במים פתוחים בתנאים קיצוניים, והתפתחות הקשר בין השלושה שתוכננו בתחילה להיות השוחים היחידים.
כמו בכל פרויקט, בהתחלה היה צורך לגייס מימון. התקבלה תרומה נאה מפרויקט סנדס, שבכל שנה תומך בארבעה פרויקטים המשלבים בין מיזמים אקולוגיים לאנשי קולנוע. תמיכה נוספת הגיעה מקרן סקול, ובנוסף, נערכה פנייה לציבור באמצעות הדסטארט. כך גויס התקציב. “העשייה הייתה כיפית, תהליך יצירתי נפלא. כשניסינו למכור את הסרט, קיבלנו אינספור תשובות שליליות מכל ערוצי השידור. הגשנו הצעות בכל ההגשות האפשריות – רעיון לפיתוח, להפקה, לפוסט פרודקשן, ולא הצלחנו.” מספר קליינמן. “תגובות הלקטורים היו טובות אבל כסף לא קיבלנו. או שהיו טובים מאיתנו או שהיה חסם, פחד. לא חשוב מה הסיבה – העובדות אומרות שלא קיבלנו.”
“זה גרם לנו לעבוד בלי לקבל כסף. לעבוד בעוד עבודות כמו סרטי תדמית לצורך לפרנסה. הדבר הטוב היה שלא הגבלנו ימי צילום, צילמנו כמה שהיה צריך, לא לפי תקציב. עבדנו עם העורך גל קציר, שותף לדרך. בשלבים מתקדמים של העריכה הוא חלה, וגייסנו עורכת חדשה ונפלאה, ציפי רז.”
במהלך העבודה על הסרט, הם התמודדו עם קשיים הפקתיים מורכבים ובלתי צפויים. בין השאר, התברר שמול המצלמות, הירדני והפלשתיני מדקלמים אמירות פלקטיות ולא מדברים באופן חופשי ומשכנע, מהלב. גלס: “צילמנו בישראל, ירדן ופלסטין. בירדן ובפלסטין בחרנו כבמאים לא להיות נוכחים, כדי לא לקבל תשובות פוליטיקלי קורקט. אז לקחנו צוותים מקומיים כדי להרוויח את האותנטיות. רצינו לקבל את הדבר עצמו.”
קליינמן: “הכנסנו את הצוות המקומי לעובי הקורה מבחינת הסיפור. הסברנו מה המסגרת הסיפורית, מה רוצים לראות, את העומק. הפכנו את הצלמים לשותפים בתהליך. חיפשנו אנשי מקצוע שיש להם אוריינטציה בימויית, איך לספר את הסיפור. הם מאוד נהנו.” גלס: “דוגמה קטנה אחת – כשיוסוף גמר את המשחה הוא יצא מהמים ולחץ את היד לאיוב קרא, שהיה אז סגן שר לשיתוף פעולה אזורי, ועל רקע זה הוא נקרא לחקירה במודיעין הפלשתיני. הוא אמר לחוקר, אני הפלשתיני היחידי שהניף אי פעם דגל בים המלח. החוקר הצדיע לו ושחרר אותו.”.
הסרט נתמך ע״י קרן סקול ומכון סאנדנס וע”י המוני תומכים ישראלים בהדסטארט.
עד עכשיו נרכש ע״י ערוצי שידור:
BBc news, Arte, EO (הולנד), DW (גרמניה).
פתח את התחרות הדוקומנטרית בפסטיבל חיפה ואחכ הוקרן בפסטיבלים התיעודיים היוקרתיים סנטה ברברה, סלוניקי ו-Doc edge ניו זילנד, והשתתף בפסטיבלים היהודיים של בוסטון, שיקגו, דטרויט וושינגטון, והתקבל לפסטיבלים נוספים באיטליה, סאן דייגו, הפסטיבל הישראלי של לוס אנג׳לס ועוד.
קליינמן: “אני הזדהיתי עם הגישה של עודד, הגיבור הישראלי, שאומר בסרט – ‘אני מצליח לצוף מעבר כל הקונפליקטים.'”
הם אומרים שהסרט הוא לא חד ערכי ־ לא ימני שמאלני, לא יהודי וערבי. כל אחד בא עם המורכבויות שלו למיזם. שלושת הגיבורים משתפים פעולה ביחד ויוצרים עתיד משותף. ולראיה, הם הפכו להיות חברים טובים, מקיימים קשר אישי שוטף. לפעמים, האקטואליה חדרה להם לסט הצילומים.
כשצילמו למשל בוועידה של אקופיס בירדן בענייני מים, תוך כדי הוועידה נחתו מאה רקטות מעזה לישראל. הוועידה לא התפזרה המשיכו לדבר. קליינמן אומר ש “מספיק אידיוט אחד עם אקדח שיהפוך כאן את המציאות. האחריות שלנו כיוצרי סרטים זה לייצר צליל אחר, לא צליל מכוון. לתת לאותה אהבה להיות צליל עיקרי. לא לתת לחיות אדם להכתיב. הסרט הזה קורה בתוך מציאות – היו הפגזות ומתיחויות, ועם זאת מצליחים לשתף פעולה, להתגבר על העוינות הסביבתית.”
הם מעידים שעברו גם תהליך אישי חזק מאוד כיוצרים. גלס: “נכנסנו כי הבנו שיש סיפור טוב, האזור מצטלם מדהים, הגיבורים נפלאים. אבל עם הזמן התברר שזה לא עוד סיפור שאנחנו מספרים, עם התחלה אמצע וסוף, אלא מסע, הווה מתמשך. אנחנו מרגישים כשאנחנו מקרינים את הסרט ברחבי הארץ שאנשים מאוד בעניין. אני לא חוויתי את זה עם אף סרט אחר לפני. לסרט הזה יש חיים משלו אחרי ההקרנה. זה גדול מאיתנו, ואנחנו הופכים להיות איזה כלי.”
קליינמן: “התחלתי את הסרט כיוצר תיעודי שמסתכל על הדברים מהצד והפכתי להיות מעורב במה שקורה עכשיו, מעבר לסרט. בעצם הפכתי להיות פעיל סביבתי בלי שתכננתי. זה דרש מחיר מאוד גדול עבורי, ליצור סרט בלי שאני מכניס פרנסה לביתי. דווקא בגלל זה נהייתי טוטלי. זה ללא ספק הפרויקט הכי גדול שהייתי מעורב בו כל חיי. ללכת בשדה של אי ודאות ואמונה כל כך גדולה.
מלווה אותם קהילה שלמה, עוד מימי ההדסטארט, קבוצה של אנשים שאכפת להם מים המלח שפונים כל הזמן ומציעים עזרה. הם מסייעים בהפצת הסרט, בעיצובים גרפיים ועוד. אחרי סיום המשחה, התגבשה מתוכם קבוצת מומחים שעובדת על תוכנית סדורה איך אפשר להציל את הים. כמו שהם אומרים: הסרט ממשיך לעבוד.
המשחה הכי ארוך בעולם
ב-2012 יזם עודד רהב את המשחה הכי ארוך בעולם מקפריסין לישראל כמחאה על חוק השקיות. “כשפניתי לגייס נותני חסויות, הרבה חברות לא התגייסו כי לא חשבו שזה יקרה. ב-2013 יצאנו לדרך, הייתה סערה ואחרי יומיים נאלצנו לחזור. מי שסירבו לנו היו הראשונים לבוא להגיד ‘אמרנו לכם.’ אמרתי להם – חכו. ב- 2014 יצאנו שוב לדרך ואז הצטרפו גם הסקפטיים – זה הכיף הכי גדול.”
הוא נפגש עם כל שרי הסביבה במדינת ישראל, כל פעם בנושאים אחרים. בא כאדם פרטי שהיה לו אכפת. “ראיתי שכשאתה בא כאזרח אליהם זה לא מזיז להם, צריך לבוא אחרת. לכן לקחתי יותר דברים על עצמי, ואני עדיין מקיים אחרי המשחה והסרט חמש־שש פגישות בשבוע. הקמנו את המטה להצלת ים המלח ונהר הירדן.” המטה כולל אקולוגים, כלכלנים, אסטרטגים, אנשים מתחום הגאופוליטיקה, עם רזומה של עשייה והבנה דיפלומטית, אנשים שנרתמו בעקבות הסרט.
רהב, גלס וקליינמן מדגישים שזה לא מאבק מקומי. “זה דיון מהותי על עצם הקיום שלנו במרחב הזה. זה לא לבנות עוד קניון במקום כזה או אחר.” הם מתכננים להציג את התוכנית להצלת הים בחודשים הקרובים. רהב שואף להשיג 500 אלף חתימות מהארץ ומהעולם שיעזרו למקבלי ההחלטות להירתם להצלת הים. הוא מקווה לגייס גם את מפעלי ים המלח שיהיו חלק מהתיקון.
תגובות