למעלה מחודשיים גרו חברי ניר יצחק במלון קיסר באילת וכעת הם בעיצומו של מעבר נוסף – הפעם לקיבוץ אילות. בחצי השנה הקרובה לפחות הם יגורו במלון יו ספלאש שממוקם בתוך הקיבוץ ולמעשה הם משלימים מהלך היסטורי: קיבוץ בתוך מלון בתוך קיבוץ.
"בבוקר של השביעי" מספרת אורטל חיימי, נשואה לניר ואם לארבעה ילדים, "התעוררנו לירי טילים חריג. היינו בבית עם בת ה-11 ואחיין שהגיע מארה"ב. התקשרתי לבן שלי בן ה-15 שהיה ברפת ובדיוק סיים חליבה. באיזשהו שלב כשכבר ידענו שיש מחבלים בקיבוץ, אחד החברים העלה אותו על קלאב קר עם אפוד וקסדה והביא לי אותו. כאילו ילדתי אותו מחדש. הגדולים היו בחדרים שלהם והבן התקשר וסיפר שהוא בהתקף חרדה, לא יכול לנשום ואני לא יכולה להגיע אליו".
ומה שלומך היום?
"תלוי באיזה יום. אני דואגת לעצמי לתעסוקה רציפה מאותו יום ועד היום… לא נותנת לעצמי להתפרק אבל יש ימים שאני רגישה יותר ואז מישהו יכול להגיד איזושהי מילה לא במקום והיא תפרק אותי".
אורטל עבדה כמחנכת בבית הספר שחר אשכול וגם למדה ניהול חירום ואסונות, מה שהוביל אותה להנהלת הקהילה כסגנית ראש צח"י. בלימודים, היא אומרת, עניין אותה בעיקר הנושא של חוסן קהילתי: "להבין שאני לא בודד ושיש גוף גדול שעוזר לי. כשהקהילה מגובשת וחזקה הנפילות הן הרבה יותר קטנות, לעומת אנשים שהם בודדים וחיים כל אחד בדלת אמותיו".
שלי חזן, חברת ניר יצחק בת 45, נשואה לתומר ולהם שלושה ילדים (16 13 9). "אחרי השבעה באוקטובר", היא אומרת, "משהו כמו שבועיים שלושה לא עשיתי כלום. הייתי במצב מאוד מאוד קשה. היינו באים ללובי ומדברים אחד עם השני. הרגשתי שרק הם מבינים את מה שעברתי. הביחד הזה עם אנשים שחוו את מה שאתה חווית היה לי מאוד מאוד חשוב. הדפתי אנשים מבחוץ.
"אחרי החודש הראשון הרגשתי צורך ליצור איזושהי שגרה. יצרנו מערכת חינוך חברתית בתוך המלון לילדים הקטנים ולגדולים. זה היה פתרון מאוד מאוד טוב גם בשבילנו וגם בשבילם. התחלתי לעבוד קצת מרחוק כדי לשמור על מקום העבודה וגם על השפיות".
18 שנה היא ותומר חיים בניר יצחק, עוד כשהיה קיבוץ שיתופי. "חיפשנו קהילתיות וירוק ומהרגע הראשון התחברנו לניר יצחק. הילדים נולדו שם והם ממש ילדי קיבוץ מחוברים לבחוץ, לאדמה לרוח ההתנדבות". שלי היא מהנדסת מזון ועובדת בקיבוץ להב ותומר עובד בלולים של ניר יצחק. "אני נוסעת ליומיים-שלושה וחוזרת ואז תומר נוסע. כל שבוע מתאמים מי נוסע מתי ולפעמים אנחנו מתחלפים בלי לראות אחד את השני. בשבוע שעבר נפגשנו בשישי שבת. זה סוג של הקרבה שאני חושבת אני עושה כי אני לא רוצה לעזוב את הקהילה, גם בשביל הילדים"
מצד אחד אתם קהילה וזה בוודאי עוזר לחוסן, השאלה איך עובדים עם הקהילה במצב שבו ההרס הוא אדיר ואין לאן לחזור?
"נכון" אומרת אורטל. "ועם זאת זו איזושהי אחווה משותפת… בניר יצחק יש נישואים בתוך אותה קבוצה והגלים הם כל כך רחוקים. אלו שגדלו בלינה המשותפת הם אחים".
"זה שהקהילה ביחד זה גם חלק מהחוסן. זה סוג אחר של אבל. איבדנו את האחיין שלנו טל חיימי ז"ל וישבנו שבעה במלון בקיסר, וזה שהקהילה הייתה קרובה ואנשים הגיעו ותמכו זה גם עזר. אני חושבת שההבדל האמיתי יתבהר ביום שנחזור הביתה ונראה את האנשים האלה חסרים".
"החוזק של הקהילה, התמיכה בילדים, בנו, הביחד" אומרת שלי. "יש צוות שבונה לכל הקהילה ארונות. התקינו את המכונות כביסה, יש מישהו שעוזר עם הטפסים של ביטוח לאומי. יש לנו אחות שמסדרת תורים, מרשמים והפניות. זה עוגן. מצד שני את לא מקבלת את ההחלטות. ביומיים הראשונים היה לי פה צמוד מכונת כביסה. הייתי בעננים. יום אחד אני מגיעה בשש בבוקר ורואה שהמכונה איננה. צעקתי 'מי לקח לי את המכונה!!' דברים קטנים שמחליטים בשבילך. גם המעבר לאילות היה החלטה משותפת ויש פה הקרבה שאנחנו עושים בשביל הקהילה"
אורטל, איך מנהלים קהילה במעבר כל כך מורכב ובשעת משבר?
"ברגע שעברנו לקיסר הוקמה הנהלת חירום מהירה… בהתחלה זה לא זרם. ניסינו לעשות את המיטב… לאט לאט אתה לומד איך אתה מפעיל קיבוץ בתוך מלון אבל הלאט הזה צריך להיות מהר".
"לא הבנו את סדר הגודל של הזמן שצריך להיות מחוץ לבית" היא נזכרת. "חשבנו שזה מה שהיה בעבר- שבוע שבועיים וחוזרים… זה משבר בתפיסה שלנו שאנחנו לא עוזבים את הבית".
אנחנו יושבות במשרד המאולתר של הנהלת הקיבוץ שפעם היה חדר במלון. במהלך השיחה נכנסת זיוה ליבני, מזכירת הנהלת הקיבוץ שבעבר הייתה ראשת צח"י.
"עד צוק איתן" היא מספרת, "אנשים יכלו לצאת אבל הקיבוץ לא נתן גב לזה. אחרי צוק איתן הבנו שצריך לשנות את המדיניות. שצריך לתת את הלגיטימציה לצאת להתרעננות בזמן שיש את האירוע".
אני מבינה שבתקופה שבה הייתם במלון חזרו יוזמות שיתופיות
"מתוך המקום הקשה והכואב תובל אש לקחה על עצמה לנהל את המערכת החינוכית, הצוות של הבית קפה, קבוצת הסורגות שישבה בערבים וסרגה כובעים לחיילים ולכיתת הכוננות והצוותים של השומר הצעיר והש"ש שהגיעו ונתנו יד לחינוך. עם זאת, ראיתי אנשים שלא יכלו. שאולי כן היו בתפקידים לפני זה ופתאום לקחו צעד אחורה, או אנשים שאיבדו את היקרים להם".
איך מייצרים שגרה בתוך חוסר שגרה?
"הכל מתחיל בחינוך… השעתיים ביום של מערכת החינוך פתאום נתנו הפוגה להורים. אנשים פתאום גילו את הים… לאט לאט הלובי הצטמצם".
"בקיסר יצרנו שגרה ועכשיו אנחנו מתחילים מהתחלה" אומרת שלי. "אנחנו לא ממשיכים. היה מול המלון סטודיו ליוגה והייתי הולכת לעשות יוגה בבוקר, אחה"צ מצאתי את עצמי בחוג גיטרה. התחלתי ללמוד לפני עם מורה מחולית שאשתו נרצחה ומצאתי באילת מורה. הבן שלי היה בבני אילת בקבוצת כדורגל". עכשיו שהגענו לפה אנחנו צריכים עוד קצת זמן להתאזן. יש ימים שאני קצת עצובה, מתוסכלת ולא מצליחה לתפקד ואני מאפשרת לעצמי את המקום הזה עוד להיות שם".
מה מעורר את העצב?
"המיפקד היה מאוד מרגש אבל היה בו המון געגועים הביתה, עצב על טל חיימי ז"ל שהיה אחראי עליו. זה קשה שזה נעשה במקום שהוא לא הבית, וגם שהוא לא נמצא. וגם," היא צוחקת, "אין בכל המלון שולחן רגיל לעבוד. רק בחדר אוכל… העצב יושב בעיקר על הגעגועים הביתה, על השכול שנוכח בקהילה ודאגות מה יהיה ביום שאחרי, למרות שבזה פחות אני מתעסקת. אני גם לא רואה חדשות כמעט. לא נותנת לזה לגעת בי".
"אני מוצאת בדברים רגילים קושי מאוד גדול. הכל נהיה טריגר. אני מסיימת השנה תואר שני במשאבי אנוש במכללת ספיר… באחת הסדנאות דיברנו על איך אנחנו מרגישים והיו שם בנות שמרגישות בסדר, מטפסות בסולם, רואות את הדרך קדימה. על מה אתן מדברות? אני שוכבת על הארץ מכסה את עצמי בשמיכה ולא רוצה להיות פה! אני באה מכוח האינרציה, לנסות להוציא את עצמי מהמצב. מאד קשה להיות מול אנשים רגילים"… נכון שזה נוגע בכולם אבל החוויה של בית שמתפרק, הפחד מוות הזה והחיים שלך שנעלמים זה משהו שאף אחד לא מבין".
ואיך נולד החיבור עם אילות?
"בשבוע השני מיכל מוזר, מנהלת בריאות ורווחה ואני באות עם הילדים לפארק מים ואנחנו מרגישות שאנחנו יכולות לנשום. זה הזכיר את הבית. הדשא הירוק. הקיבוץ שצמוד… זרקנו את הרעיון. חשבו שנפלנו מהעץ. במקביל עלתה אפשרות של בית אבות לשעבר בבאר שבע. זה אולי היה נותן יותר תחושה של בית, אבל זה היה לחזור לבניין של קומות".
"זה טראגי בעיני" אומרת שלי. "היתרון הגדול של באר שבע זה המיקום אבל מצד שני אין לך אדמה וזו עיר. ולא ידענו איזה מערכות חינוך יהיו וזה הדבר הכי חשוב".
איך הגיבה הקהילה לתהליך הזה?
"ההודעה הראשונה שבה רק בדקנו את הרעיון עוררה סערה איומה בתוך המלון: למה לא שיתפתם? למה רק אתם הלכתם לבדוק? "המלון הזה עטף אותנו ואין מילים על מה שקיבלנו שם", היא מסבירה, "ופתאום זה שוב להרעיד את האדמה: 'מה, נישאר כל כך רחוק מהבית? או 'נגור בבניין בתוך עיר?' ההבנה שהמושלם זה רק הבית שלנו כי שם אנחנו בחרנו להיות".
"הנושא של החינוך היה מאוד משמעותי, "אומרת אורטל, "וייאמר לזכותו של חנן (ד"ר חנן גינת ראש המועצה האזורית חבל אילות) שאמר 'אנחנו נעטוף אתכם ואנחנו נקבל אתכם לתוך הכיתות שלנו'."
"לי אין ילדים ואין לי נכדים במערכת הזו", מצטרפת זיוה שוב לשיחה "אבל הכי חשוב לי זה החינוך של הילדים כי זה העתיד של ניר יצחק. אז אפילו אם לי ברמה האישית פחות נוח להיות פה אני בוחרת שהקהילה תעבור לאילות כי רוב ההורים רוצים את זה. אם הם לא חוזרים לניר יצחק גם לי אין לאן לחזור".
"החיבוק החם של אילות הורגש" מוסיפה אורטל בחיוך "ואני חושבת שזה גם השפיע על האנשים להבין שאולי ברמה הפיזית אנחנו נשארים במלון אבל ברמה הרגשית יש קיבוץ שמאמץ אותנו ודואג לנו…"
מה קרה לקהילה מאז המעבר לפה?
"בקיסר היית יורדת ללובי ופוגשת את כולם" נזכרת שלי. "בהתחלה נאחזתי בזה אבל באיזשהו שלב זה הרגיש יותר מדי כי האבל סביבך כל הזמן… את רואה את כל המשפחות השכולות והעצב – את לא יכולה להתנתק מזה… מאז שעברנו לפה אין לובי יותר. זה קצת חסר לי אבל כשהייתי שם ייחלתי לאיזושהי פרטיות. אני מרגישה שעוד לא מצאנו את האיזון בין הפרטיות והמשפחתיות לבין הביחד"
ברמה המשפחתית היא מגדירה את זה כ"חזרה לאדמה, לבחוץ, לנשום אוויר. בקיסר היית יורדת למטה ומולך חנות AMPM ולקטנה לא היה שום מרחב חוץ מהלובי. היה לה המון התקפי זעם, התעצבנה על זה שחסרים לה הדברים מהבית, ישנה איתנו. הרגשתי שזה בגלל המצב וכשבאנו לפה משהו השתנה. היא ישנה עם האחים שלה ולא איתנו. עכשיו היא הלכה לשיעור גיטרה ואני לא אראה אותה עד שתגיד לי בשבע שהיא רעבה ללכת לחדר אוכל. פתאום יש להם מרחבים לצאת".
"לבן שלי יש הפרעת קשב ובמלון הוא היה הרבה יותר מסוגר עם עצמו… לא היה לו חשק לצאת ומאז שאנחנו פה זה השתנה… הוא הלך לבריכה עם חברים ואז הם עשו טיול אופניים".
"זו גם התחלה חדשה עבורנו" היא אומרת בהתרגשות. "אנחנו צריכים לנחות ולנשום את המעבר הזה. לחלק מהאנשים זה נתן התרגשות ופרפרים של התחלה ואולי גם זה שזה נעשה מתוך בחירה ולא עוד פעם שמישהו אחר שם אותי. היו כאלה שצללו פנימה שוב. זה יכול להיתפס בדברים מאוד מאוד קטנים וגם בדברים מהותיים שבזמנים רגילים יכולת לפתור הרבה יותר בקלות ועכשיו אתה עם הרבה פחות תעצומות נפש כדי להתמודד".
נשמע שיש מאמץ גדול להחזיק את היריעה מכמה קצוות
"הקיבוץ ממשיך להתנהל ברמת כיתת הכוננות ואז אתה צריך גם לאחוז שם, אתה צריך לאחוז את האנשים שכרגע נמצאים במקומות אחרים בארץ ואת הדברים החדשים שמתרחשים כאן ולא לשכוח אף אחד כי כל שכחה כזאת היא נזק לטווח הארוך".
ילדי היסודי והתיכון כבר נקלטו למערכת החינוך של חבל אילות ויש כבר עבודה משותפת של רכזות התרבות, משק החי והמערכת הבלתי פורמלית. מה חיבור כזה עם אילות ועם חבל אילות יכול לייצר?
"אנחנו יכולים להיות היום במצב של נתינה ולצאת מהמקום רק של ה'לקבל'. למשל המשק החי שלנו היה מאוד נוכח בחיים של הקהילה וכאן הוא הרבה יותר קטן. היום הם עובדים יחד ובונים תוכנית רחבה יותר שתיתן מענה ותישאר גם אחר כך לאילות. זה נותן לנו תחושה שאנחנו לוקחים שוב אחריות על החיים שלנו… אני רואה צמיחה מעצם העובדה שאנחנו קרובים ויכולים להיווצר קשרים חדשים בין משפחות, בעלי תפקידים ההפרייה ההדדית הזאת".
"הייתי מאוד שמחה שהילדים יכירו חברים חדשים" אומרת שלי. "שירגישו בבית… היה לי מאוד נחמד אתמול במפקד אש לשוחח עם אנשי הקיבוץ, להכיר, גם הגודל של אילות הוא משהו שאני לא הבנתי בהתחלה. כמות הנוער שלנו זה כמו כל קיבוץ אילות" היא אומרת בחיוך.
באיזו מידה יש חשש בהקשר של עתיד הקהילה?
"אף אחד לא יודע בוודאות להגיד מה יקרה בעוד חצי שנה" אומרת אורטל בשקט. "אני חושבת שאנחנו לא במקום של קבלת החלטות רציונליות. יש ישובים שאולי לא יחזרו כמו ניר עוז שרבע מהקיבוץ נמחק. זה משנה את התמונה של המועצה"
"אתמול היתה לנו פגישה של חלומות חזרה הביתה מה כל אחד היה רוצה" היא מספרת בהתרגשות. "אז גם לא לחזור לבית שהיינו בו בשישי באוקטובר כי זה בית מצולק. לנסות כן לצבוע אותו עם עתיד ורוד יותר ולמשוך עוד אנשים, כך שמי שיש לו את הדילמה הזאת אולי בזכות דברים חדשים שיהיו שם יחליט שהוא כן חוזר".
"הרבה מתנדנדים, ויש הרבה שאומרים שהם חד משמעית יחזרו. אני מאוד רוצה לחזור אבל זה תלוי במצב המדיני" אומרת שלי בכאב. "להיקרע מהקהילה זה משהו שאני ממש ממש לא רוצה אבל קצתי במצב ביניים, בטפטופים, ויש תחושה שיחזירו אותנו שוב פעם. הנה שמעתי עכשיו שהם בונים איזושהי גדר הסתרה".
"בהלוויה של האחיין שלנו אמרתי שאני לא מוכנה שהמוות שלו יהיה לשווא. לא יכול להיות לי ספק שנחזור הביתה. הרגשתי שהוא השאיר לנו צוואה" אומרת אורטל. לצד זה, היא מעירה שיש גם דברים טובים שייקחו מהתקופה הזו: "גמישות, לא להתקבע לא להיאחז ולראות שאנחנו חזקים הרבה יותר ממה שנדמה לנו עם כל האסון הנוראי הזה".
"הסתובבנו די הרבה, פתאום את מגלה… חיינו באינטנסיביות של בני 30 לא של בני 70", אומרת זיוה וצוחקת. "גרתי אצל אחותי איזה שבועיים ופתאום הכרנו אותם. את הילדים, הנכדים, את מגיעה לאירועים משפחתיים אבל לא חיה עם המשפחה".
ומה גיליתן על קהילת ניר יצחק שלא ידעת לפני?
"לא הופתעתי. ידעתי שאנחנו קהילה חזקה", אומרת אורטל בגאווה. "עם כל הקושי הקהילה לא לעומתית וזה כיף לעבוד ככה… יש מספיק את המלחמה בחוץ".
"את החוזק, את הביחד, את העזרה ההדדית" אומרת שלי. "יש חילוקי דעות ויש לפעמים פחות הכלה לדברים מסוימים ולפעמים אני נאחזת בשטויות שלא יזיזו לי את הגבינה ואני קולטת שזה יושב על משהו שאין לי. אז כל דבר שיש לי אני נאחזת בו".
מה נחוץ לכם כרגע?
"שהמלון יהיה יותר בתחושה של בית", אומרת אורטל בפנים מאירות. "התקשרה קודם אמא לילד שהגיע אליו חבר מהכיתה ולא נתנו לו להיכנס והיא אמרה 'אבל זה הבית שלנו. לא יבואו חברים? התפיסה צריכה להשתנות ממלון לבית, ברמה של להשמיע את המוזיקה הזאת שהייתה פה בשבילים של מלון או התאורה החשוכה או לפזר את הריח של הבשמים של מלונות".
"בחצי שנה הקרובה אני חושבת שמצאנו עוגן טוב אני מאוד רוצה שנמצא את האיזון בין הקהילה למשפחה" אומרת שלי. "אני מקווה שנצליח לעשות את השגרה, את המנהגים ואת הביחד שלנו ולחגוג את החגים לעשות קבלות שבת, ובהמשך אני מקווה שהמצב המדיני יאפשר חזרה הביתה למרות שאני ממש לא רואה את זה קורה… מצד שני אני לא רואה את עצמי מתחילה חיים בקהילה חדשה או חיה במקום שהוא לא קיבוץ".
"כנראה שעצב יישאר חלק מהחיים" היא אומרת בצער. "לשתי משפחות שכולות שהיו בקיבוץ התווספו עוד שמונה משפחות. וזה אחים ודודים, חמולות. זה אנשים שנגעו בכולנו וכל בן אדם הוא עולם ומלואו".
דורון קרן, מנהלת הקהילה של אילות סיפרה בגיליון 252 מינואר האחרון בעיתון קצה המדבר על ההחלטה לקלוט את ניר יצחק:
"הרעיון נולד בחיבורים האישיים. הייתה תחושה שיש די אן איי דומה ויכול להיות חיבור נכון וטוב. מזכיר הקיבוץ שלנו אלה (אלחנדרו) פוקס הוא מניר יצחק וכשהם הגיעו לאילת נוצרה איזושהי היכרות. יותר מזה, ניר יצחק הוא קיבוץ מספיק גדול כדי לתפוס את כל המלון וברגעים האלה מאוד חשוב לקהילות להיות עם עצמן …יש משהו נורא מרגש במפגש האנושי וזה גם רגע היסטורי. זה לא משהו שקורה שקיבוץ מארח קיבוץ כמעט מלא לאורך זמן כזה. מצד שני עלו גם חששות. זו קהילה שעברה ועוברת דברים מאוד קשים. האם הילדים שלנו ייחשפו לסיפורים מורכבים? לא מתוך התנגדות, אלא מההבנה שצריכים להיות ערים לזה, רגישים לזה ולראות איך עושים את החיבור בצורה נבונה. האם נאבד את הזהות שלנו? איך שומרים על הגבולות, שמצד אחד יש חיבור אבל מצד שני יש קהילה לצד קהילה?".
מוסד הקיבוץ הוא המצאה ישראלית, יש שיאמרו ניסוי חברתי. הנסיבות הקיצוניות של החודשים האחרונים הולידו ניסוי חדש: קיבוץ גדול שעובר בשלמותו לתוך קיבוץ חדש. למרבה הצער בניסוי הזה משתתפים אנשים שעברו טראומה בלתי נתפסת, ושכל שינוי קטן יכול להיתפס עבורם כרעידת אדמה. אבל הרצון הטוב והאחווה של כל הצדדים נותן מקום לתקווה שיום אחד גם זו תהיה הצלחה, קיבוץ בתוך קיבוץ.