"אני אוהב לישון במדבר. באותו לילה ישנתי במדבר לבד, בבוקר פתחתי טלפון וראיתי שאביב ואשתו נעדרים ושהמשפחה מגיעה להתפנות למלון ים סוף באילת. עוד חבר, טל בר כוכבא שהיה בדרך לעוטף עם אופנוע התקשר אליי ואמר שהחזירו אותו לאילת. אמרתי לו 'בוא נלך לבקר את המשפחה'. התיישבנו במלון עם האמא תלמה, שלושת הילדים עופרי נטע ואיה. לאנשים עדיין היה ריח של עשן מהבגדים. הם לא הסכימו לקרוא לעצמם ניצולים. אף אחד לא הציל אותם. מצד אחד היה סיפור הגבורה של היד שהחזיקה את הממ"ד ומצד שני 'התחבאנו בממ"ד כמו עכברים'. היה הרבה בלבול. הרגשת פחד. ריח של פחד ותחושת חוסר אונים ומידי פעם כעס.
"כשראיתי סרטונים עלה גם בי כעס… הסתכלתי על עצמי נכנס לעזה ויורה בכולם. ואז התפכחתי והבנתי שנקמה זה לא הפתרון. אבל כולם סביבי רצו נקמה ומי שדיבר אחרת היה קצת עוף מוזר. הבנתי שעצוב לי ושצריך לתת מקום לעצב. כל המדינה הייתה אוהל אבלים קולקטיבי אבל אני נכנסתי ללב ליבו של ההוריקן. כל ערב נתתי לעצמי המון מקום לאבל ולבכי ועפתי על זה שאני בוכה. אני לא בכיין באופיי. במעגלים הסכמתי לבכות מול אנשים ולא החבאתי את זה כי ידעתי שזה אומר לאנשים פאק איט מה חושבים עליכם. מותר לכם לבכות.
"בתור חבר של אביב אוטומטית אתה חלק ממשפחת ניר עוז, והתחלתי לשמוע סיפורים. הם רצו לשפוך, הם בעצמם לא הבינו מה קורה איתם. אז אני יושב איתם בלובי, שומע סיפורים עד אחת בלילה. שמתי לעצמי מטרה שאני נותן להם לדבר כי אני יודע שלדבר זה טוב זה משחרר וגם דרבנתי אותם לדבר בינם לבין עצמם.
"ביום הראשון הלכתי לישון במדבר ובכיתי כל הלילה על החבר שלי אביב ועל כל סיפורי הזוועה ששמעתי. בבוקר סיבוב הליכה יחף במדבר, אחרי זה הולך לים צולל שעה-שעה וחצי, מגיע חזרה למלון חדש ומוכן לעוד יום של סיפורים. ביום השני הבאתי גיטרה ואורגן. ממשיך לשמוע סיפורים ומתחיל לנגן בגיטרה… ככה שלושה ימים. ביום השלישי התחיל להגיע חוסן אז כל פעם שראיתי מישהו מוצף שבא אליי הייתי אומר לו 'רגע' לוקח אותו ביד ומוביל אותו לאיש מקצוע.
"הגעתי להבנה שאני לא יכול לשמוע את סיפורים של כולם ושאני חייב עזרה מגורם יותר גדול – הים. כמו שאני טיפלתי בעצמי בים גם הם יכולים לטפל בעצמם בים. אחרי 3 ימים אמרתי אוקיי, אני הולך לשנרקל. מי בא איתי?
"כל הילדים באו. הילדים הגיעו לאילת לחגיגה. מאטרקציה לאטרקציה. היו ילדים בהלם שלא יצאו מהחדר והיו ילדים שמהר מאוד המשיכו הלאה. כל ילד לקח את זה אחרת… 'סיאם דייברס' נתנו לנו ציוד ועוד מדריך ולימדתי אותם לשנרקל.
"כתבתי פוסט, וסיפרתי שלקחתי 13 נערים מניר עוז לשנרקל ושהצלחתי לשמוע סיפורים של שניים מהילדים, ושאם היו איתי עוד מדריכים היינו מצליחים לשמוע את הסיפורים של כולם. בחור בשם שי שהיה בחופשה בפיליפינים קרא את הפוסט והגיע עם טנדר עם ארגז מלא ציוד שנירקול, עוד מישהו מהצפון הגיע והיה את עידני סעדה שהגיע עם זנבות של בנות ים ואת רן אשל חבר של האח של אביב יפתח, שהגיע מאוסטרליה. כולם התארחו בדירות הנופש שאני מנהל באילת, בחינם. הגענו לבריכה, שמנו ציוד, וכל הבריכה התמלאה בילדים משנרקלים. המבוגרים לא העזו להגיע לבריכה. איך אני אגיע לבריכה כשחברים שלי נטבחו?
"קבענו עם הילדים קורס צלילה. הגיע אלון ריבקינד אלוף הארץ ללמד אותם והם לא הגיעו. אי אפשר היה לקבוע כלום עם אף אחד. הם היו בהפרעת קשב וריכוז אחת גדולה. אנחנו עובדים על נשימות לצלילה חופשית, פתאום מישהו צועק 'נינטנדו' – הם עוזבים את הנשימות ונעלמים לחדר. מה הקשר נינטנדו? בן אדם עבר טראומה. גם הלובי לא היה מרחב בטוח. אני יושב עם אנשים ואנחנו בשיחה טעונה ופתאום נכנסת מישהי ומזמינה למסאז', ואז מגיעה מישהי שמחלקת שקיות ממתקים.
"מישהי אמרה לי באחד השיתופים שביום הראשון היא לא הרגישה בנוח להיכנס למיטה לסדינים הנקיים, כי המשפחה שלה נמצאת במנהרות והיא לא יודעת אם יש להם מים ואוכל… היה דיסוננס בין השפע במלונות ובין המצב שאנשים היו בו.
"בצלילות עשינו תרגיל. אמרנו שילדים נכנסים למים רק בליווי מבוגר וככה הבאנו את המבוגרים. הם לא היו מגיעים אחרת. מה שכן, במים יש סכנה לחוות הצפה רגשית כי המים מעוררים את החושים. חוץ מזה יש גם אלמנט של כניסה למרחב חדש ולא מוכר. ראיתי אנשים שיוצאים בהצפה רגשית. גם אצלי זה קרה, רק שהיה לי ניסיון עם מצבים כאלו.
"אז חוזרים לנשימות, לקרקע, לגוף, לכאן ולעכשיו. מישהי שחוותה הצפה למשל, השכבתי אותה על החוף, שמתי לה אבנים בידיים והתיישבתי לידה. היא שוכבת על האדמה ורואים שמשהו עובר בה ואחרי איזה שעה שהיא שוכבת ככה הייתה לנו שיחה של עוד שעה. היא החזיקה הכל. היא מאלה שהיו מחוייכים, ואז המים הציפו הכל.
"הצפה רגשית יכלה לקרות גם בתור לאוכל בחדר אוכל או במחסן תרומות כשמחפשים בגדים. זה כל הזמן היה שם. במים, המיכל הרגשי יותר גדול וזה מאפשר לתת מקום לרגשות שעולים. נניח שאתה חווה הצפה בחדר אוכל ויש סביבך אנשים – אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. במים לעומת זאת, אתה נושם דרך השנורקל, אתה במקום בטוח ואין סביבך המולה. וזה שיש איתך מישהו שצמוד אלייך זה גם עוזר.
"הבנו שאנחנו חייבים להתאים את עצמנו אליהם. מתחילים בבריכה ולומדים לשנרקל. עצם זה שנכנסת למים – הצלחה. שמת מסכה – הצלחה. מעשר בבוקר היינו שם ואחד מאיתנו קיבל אותם, לימד אותם שנורקל, ככה שאם הם פספסו את היציאה לים היום – שידעו שאפשר לבוא מחר. הילדים היו מגיעים והיו מביאים את ההורים והיינו מסבירים להם על היתרונות של הכניסה למים. הסברנו שזה לא אטרקציה, שזה לא שייט בסירת זכוכית."
סוכת ההצלה
"כל בוקר היה מעגל שיתוף שכל אחד מספר מה שלומו בלי אבחנה בין תומך או נתמך, כולנו עברנו משבר וכולנו נתמכים. אנשים איבדו את הבית, שזו צ'אקרת הבסיס. וזה עלה בשיחות הרבה. חוסר מוגנות, חוסר ביטחון, היעדר קרקע. קבוצה שיושבת ביחד ועושה משהו ביחד זו תחושת הגנה. קבוצה שנפגשת כל יום זו תחושת ביטחון. קבוצה שבכל רגע אפשר לבוא ולשבת לשיחה זו תחושת שייכות. הבנו שחוץ מהשנורקל אנחנו מספקים קהילה. לאט לאט הקבוצה גדלה, הגיעו איזה עשרים איש כל יום. החלטנו להעביר את הבסיס לים כדי לא לבזבז זמן על הלוך חזור מהבריכה לים. הלוגיסטיקה פשוטה; עוברים את הכביש ואתה בים.
"חודש אחרי, גילינו שעדיין יש אנשים שמגיעים פעם ראשונה לים. אותם הוצאנו לחוף מוקדם יחסית, למקומות אחרים, ורק בדיעבד הבנתי שעשינו משהו מהפכני. היה מדהים לראות את אלו שהסתכלו עלינו ולא הצטרפו. הם היו עם גוף כפוף. הם הפכו להיות בהמשך הגרעין הכי חזק כי להם זה עשה את השינוי. זה היה העוגן שלהם. זה הציל אותם. הם הבינו את זה רק אחר כך.
"באיזשהו שלב הגיעה מהצפון מוזיקאית בשם הדר לייגר, נגנית בוזוקי. היא עשתה שם עבודה טיפולית מטורפת ומוזיקאים מהקיבוץ גם הצטרפו. יובל מאקווה ספורט השאיל לנו בהתחלה ציוד בחינם. לאחר מכן הוא נתן לנו מחסן בחוף כדי לאחסן ציוד שקיבלנו בתרומה.
"לקחנו סוכה נטושה שהיתה על החוף וסידרנו אותה, מאוחר יותר גילינו שהיא שייכת ליובל מאקווה ספורט שנתן לנו להשתמש בה חופשי. צללנו כל היום, ובלילה ניגנו שם. ובכינו. המדריכים והמוזיקאים. אני זוכר אותי בוכה כל הערב ומתענג על הבכי. בכי של מפגש עם אביב, זו הייתה המנוחה הראשונה שלי בצוותא… זוכר את עצמי יושב ושר ומנגן ובוכה ולא אכפת לי שמסתכלים עליי. יום אחרי שמעתי בן אדם שמבושה חנק את הבכי, והבנתי שחייבים לייצר מרחב שאפשר לבכות בו. ואז הבנתי שהסוכה הזו תהפוך להיות המקום של האבל. זה הילינג ספייס… מרחב שמיועד לאנשים אבלים עם מוסיקה ושיח מתאימים. הרי במשך חודשיים אנשים נוסעים וחוזרים מלוויות. איפה הם יכולים בכלל לנשום?"
"ואז הגיעה ההבנה שהדרך מהמלון לים היא טריקית.. הם היו נורא מבולבלים. הבנו שאנחנו צריכים לייצר מסדרון בטוח. זה אומר מעבר ישיר לסוכה שבה יש קבלת פנים. הגעתם הביתה, אנחנו מחכים לכם. הם הרגישו שהסיפורים שלהם הם לא לכל אוזן רגילה, והם צדקו. זו הייתה חבית חומר נפץ. הם נורא רצו לספר והסוכה הייתה פתרון. זה היה מקום שבו אפשר לדבר על הכל.
"יום אחד הגיע מישהו מנובה. יושב איתנו במעגל ומשתף שסוף כל סוף הוא מרגיש שהוא יכול להיות עם אנשים כמוהו. בכל מקום ריחמו עליו, לא הבינו אותו, פתאום מדברים פתוח על הכל. היה לנו מעגל שיתוף: שתי דקות ו-22 שניות לכל אחד. לכל אחד יש את הזמן הזה לדבר. ואם אין לך מה להגיד, מחכים שיסתיים הזמן שלך… בזמן שמישהו מדבר אסור לדבר ולשאול שאלות. אנחנו כקבוצה מחזיקים מרחב טיפולי ואז כשעולים חומרים קשים כולם מחזיקים את זה ביחד, כי הסיפורים חייבים לצאת. אנשים לא יכולים להחזיק את זה בבטן.
"נתתי הנחיה למדריכים להקשיב לסיפורים רק במעגלי שיתוף. היינו אומרים 'אני ממש שמח שאתה משתף אותי, הסיפור שלך חשוב, אני מוצף כרגע, בלובי יש פסיכולוגים שיכולים להקשיב לך וחשוב שהם ישמעו את הסיפור שלך'. הם קיבלו את זה בהבנה. זה נותן כבוד לסיפור.
"במעגל כל אחד בחר על מה לדבר. מישהו משתף על הקושי עם הילד, או אחד המדריכים מספר על הפוסט טראומה מצוק איתן, והוא מקבל ריפוי. זה מחבר ויוצר אמון, ההבנה שכולנו אוכלים סרטים.
"אחרי הסוכה לא רצים למים אלא עובדים על הקרקע. נותנים לאנשים אוריינטציה. הדבר הראשון הוא הליכה על החוף, מתעסקים באדמה. שמים לב על מה דורכים. עובדים על ה'כאן ועכשיו' דרך החושים. מרגישים את האלמוגים, הצדפים, האבנים… מסתכלים על האופק, על ההרים. אחרי התקרקעות מגיעים למים ונותנים להם זמן לעמוד עם כפות הרגליים במים. אם עולה משהו אני מקשיב, אבל לא מוביל לשיחה. רק להרגיש. נכנסים עוד קצת למים ורק זה כבר מפעיל את החושים. זאת עבודה על הצ'אקרה הראשונה. אני שואל שאלות על יציבות – שים לב איך אתה עומד פה. תגשש עם הרגליים. הכל מכוון לרגליים ולהחזיר חווית שליטה בתוך המים. הסיפור היחיד זה על מה אני עומד כרגע. האם חלק או מחוספס, נעים או רך. זה כרגע הדבר היחידי בראש, ואני ממש משתהה כי זה שלב של התבססות והתקרקעות".
לתת מקום לאבל
"אחד המסרים הכי חשובים זה שאנחנו כעם חייבים ללמוד לתת מקום לאבל. בסוכה הבנתי שאני מייצר מרחב ריפוי עבור עצמי. אני מייצר מקום לאבל הפרטי שלי כי ידעתי שמתישהו אני הולך להתאבל ורציתי לעשות את זה עם הקהילה הזו. עם המשפחה של אביב… על הדרך גם קשת (קשת קסרוטי ז"ל) וטלסקי (טל אילון ז"ל). כל ערב הייתי פוגש אותם… מדבר איתם… אתמול כשפרסמתי פוסט על בית הספר למוזיקה שאני פותח וחיפשתי ציוד, הבנתי שהפרויקט צלילה חופשית הוא לזכרו של טל, פרויקט המוזיקה לזכרו של קשת והפרויקט של אביב עוד ממתין, אבל זה יהיה משהו של יצירה ואמנות.
"לגבי ההמשך שלי – עד עכשיו היה חוסר ידיעה, ומחר אני נוסע לשבת עם משפחת אצילי, וכשהם יוצאים מהשבעה גם אני יוצא מהאבל. אני סוגר מעגל ומסתכל קדימה. זה סוף תקופת ניר עוז. המתנדבים שלי חיים כרגע במלון. קיבלו חדרים מהקיבוץ במלון והם חלק מהקהילה. שתביני עד כמה הם קשורים.
"אני נשרטתי בכל האירוע הזה. שמתי את עצמי בסיכון. אבל מצד שני כשאני רואה איזה מערך הקמנו בכלום כסף ואני סופר כמה אנשים הורדנו למים וכמה תרמנו, כשפרויקטים אחרים בתקציבי ענק עשו הרבה פחות, אני אומר לעצמי 'אתה טוב במה שאתה עושה'… קלטתי את היכולת הארגונית שלי, יכולת ניהול, יכולת לחבר בין אנשים, לראות דברים מלמעלה, להבין צרכים, לזהות אותם ולתת מקום לדברים לגדול… מתנדבים שהגיעו קיבלו ממני תפקידים שיאפשרו להם להנהיג. מתנדבת שהגיעה יום אחד לקחה על עצמה את הקבוצה של 06:00 בבוקר של צלילה עם דולפינים בחוף קצא"א, והיום זה פרויקט עצמאי שצועד בפני עצמו בכל יום. טל לקח את מחסן התרומות במלון וסידר אותו ממש כמו 'סופרמרקט'.
"אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו ועל הקהילה שלנו. ה'בחוץ' מאוד לא ברור ולא ידוע. המטרה היא לייצר קרקע בטוחה שתגיע מקהילה יציבה סביבי. כל אחד צריך להסתכל ימינה ושמאלה ולבדוק מי האנשים סביבו ולאסוף אותם למעגל שיח ולבדוק מה שלום כולם, וביחד לצעוד ולייצר מציאות. לחזור לחיה שיודעת לברוח ולהתאושש מהאיום ולחזור ללחך עשב.. להרגיש ביחד ומתוך זה תגיע הצמיחה.
"אני עכשיו בתקופה של הכי הרבה שפע בחיים שלי. זה לא שפע חומרי ואני בלחץ מהשכר דירה, אבל אני בשפע. בימים הראשונים עוד לא היו תרומות אז הוצאתי מלא כסף ואני אומר 'הכל טוב, זה עניין של אמונה שיש שפע והוא קיים ואלוהים דואג לי'. יש רגעים שאני מתחיל לדאוג, ואז אני אומר לעצמי 'תתאפס בן אדם אתה בשפע. הכל טוב. תגור באוהל ותמשיך להיות מלך."