צב שמונה עבר דירה

בין חמישי לשישי, כשהשעון כבר הראה 6 באוקטובר, חזרתי ממסיבה בגליל. באותו לילה חלמתי חלום: אני בלובי של מבנה יפהפה, עתיק וחדש בו זמנית, שכל החזית שלו עשויה חלונות זכוכית המשקיפים לאוקיינוס גדול.. הייתי שם בכינוס עם עוד הרבה אנשים, חלקם מפורסמים. אני מביטה מחלון גדול לחוף היפה שמהלכים בו אנשים וילדים וכלבים, מעיפים עפיפונים. הכל פסטרולי ונעים, ולפתע אני רואה גל עצום מתרומם באוויר. “צונאמי מגיע!”, אני צועקת לכל האנשים בלובי, “צונאמי…” מסתכלת החוצה על האנשים בחוף הרצים בבהלה לכל עבר….”צונאמי!” אני צועקת שוב ומצביעה על החלון… אבל אף אחד מהנוכחים בחדר לא רואה אותי או מגיב אלי… והתעוררתי. למחרת הגיע הצונאמי.

ביום שני, תשעה באוקטובר, קיבלתי ווטסאפ עם קריאה לעזרה: יכולה לקלוט פינת חי שלמה מהעוטף?

כן, אני עונה בכלל בלי לחשוב, ברור לי שזו התרומה שלנו, ואנחנו צריכים לעשות הכל להציל את החיות שהושארו בלית ברירה בטראומה קשה מאחור. אין לי מושג כמה ואיזה חיות עתידות להגיע וכמה פיות נצטרך להאכיל בנוסף לחיות שאצלנו ומאיפה נממן את זה. אבל כל זה לא באמת חשוב. אני לא מרבה בשאלות לצד השני, גם ככה התחושה היא שאף אחד לא באמת יודע כלום.

“מה שתצליחו להציל תביאו. נסתדר, נמצא להם מקום”, אני מסיימת את השיחה עם האחראי על החיות מטעם רשות הטבע והגנים. הוא מודה לי ואומר שהם לא יודעים מתי זה יקרה. צריך אישור כניסה מגורמי הביטחון. “כשנדע גם את תדעי”.

אי ודאות, זה שם המשחק עכשיו. לחבוק את הלא נודע. יום ביומו, צעד אחר צעד מה שברור הוא שאנחנו במלחמה. אין מבקרים ביער, ותזרים המזומנים שלנו מידלדל בקצב מהיר, עוד לפני שקלטנו אפילו חיה אחת נוספת מהעוטף. בינתיים אנחנו מודים על המתנה של להיות בטבע עם החיות וזה עם זה בצוות יער הקופים: מוסלמים ויהודים, יד ביד, מחזיקים פה ביחד את הקיים למען החיות ולמעננו.

אני מפרסמת פוסטים ברשת בבקשה לתרומות מזון עבור בעלי החיים שעתידים להגיע. בתקופה הזו כולם מתנדבים לבשל לחיילי צה״ל ולקנות להם ציוד ואני מחליטה להתלבש על הזנב של הגל הזה ומבקשת שישמרו לנו שאריות של ירקות, חסות, כרובים, עלים ירוקים, פירות ולחמים. ההיענות נחמדה גם אם לא מספיקה ואני נאחזת בה, בנדיבות הזו של אנשים טובים שאכפת להם ובאים לעזרתנו. מתחילה זרימה קלה של מזון שמגיע ברכבי מתנדבים ליער, כשלוש ארבע פעמים בשבוע.

במקביל אני בהתכתבויות עם הרט”ג על אפשרות של קליטת החיות. אף אחד לא יודע כלום, מתי וכמה חיות נשארו בחיים… ואיזה חיות יש בכלל? השאלה הגדולה היא מתי יינתן אישור של גורמי הביטחון להיכנס לאזור כדי לחלץ את החיות שנותרו שם בחיים.

הימים עוברים, המתח גובר, ואין חדש בענין, הנה מגיע כבר יום שישי. עבר שבוע. מי יודע מה מצב החיות?

ערב שישי, אני מבשלת למשפחתי ולחברים. כשאנחנו מתיישבים לשולחן ומוזגים את היין הטלפון שלי מצלצל: “נורה שלום מדבר ניר, פקח של הרט”ג. אנחנו מעמיסים עכשיו את כל החיות שאפשר מפינת החי של ניר יצחק ויוצאים אליך. עוד שעתיים אצלך”. ברקע השיחה יש אצלו אזעקה.

בסדר, אני אומרת לו ברוגע, מתארגנת על זה, נסיעה בטוחה. אבל יש בי רעד. אני חושבת לעצמי וואי וואי טראומה על טראומה על טראומה: מה שהתחיל עבור החיות ברעשי המלחמה, טילים, אזעקות ירי, צעקות, זעקות שריפה, אחר כך הנטישה והרעב, כל הזמן פיצוצים באזור – ועכשיו ההעמסה הלילית לכלובים בחיפזון בהול, נסיעה ונחיתה במקום זר בלילה.

אני כותבת הודעה לצוות שלי שזה קורה ומי שיכול שיבוא. רובם כמובן נענים מיד לאתגר. אנחנו נפגשים בתשע בערב נרגשים, ומחכים. כעבור כשעה הטנדר הראשון מגיע, ואנחנו עם פנסי ראש מתחילים לבדוק – מי הגיע אלינו? מייצרים מעין חדר מיון חירום מאולתר, מבינים מי שוכן בכל כלוב ומה נדרש למי שהגיע. עננים בשמים, חושך כבד ופינת חי שלמה הגיעה אלינו. “צריך לפרוק את כולם ברוגע”, אני אומרת בקול רם, וקצת כמו בחלום שלי, אף אחד לא באמת שומע אותי. כל החיות שהגיעו בכלובים מניר יצחק צועקות ומקרקרות ובתשובה חיות היער עונות להם. ההמולה גדולה מאד.

הראשונים לרדת ליבשה שלנו הם 6 זוגות פסיונים מפוארים, לא נראים במיטבם אמנם, אבל ברור לנו שהם יחזרו לאיתנם מהר. אנחנו מארגנים לכל זוג כלוב לחוד עם מים וקצת אוכל. ברוח הימים האלה, אי אפשר לשים את הפסיונים ביחד כי הם עלולים להרוג אחד את השני.

אחרי הפסיונים אנחנו מחלצים מהכלובים משפחה בת 3 נפשות של ברבורים שחורים מרהיבים. אמא ברבורה, אבא ברבור וברבור ג’וניור. את משפחת הניצולים הזו אנחנו משחררים היישר לאחת מבריכות הברווזים שלנו.

ב-5 כלובים יש להקה של ברווזי ראנר קולניים ונמרצים. הם סקרנים ומאוגדים יחד כשבט של צעירים, אותם אנחנו משחררים לאותה בריכה עם משפחת הברבורים. אני שומעת את געגוע הסיפוק שלהם מלהיות במים ולגלות את האוכל המפוזר בצידי הבריכה. משפחת הברבורים ולהקת הברווזים מרגשים אותי, הם עדות לחיים.

אחריהם אנחנו מורידים עוד ועוד כלובים בהם המוני ארנבונים וחזירוני ים שעוברים מיד לכלוב טיפולי מרופד בחציר יבש וחמים עם עלי חסה וכרוב.

בכלוב קטן בפינה יש שמונה ציפורי אהבה שאנחנו מצרפים לציפורי האהבה שלנו. יש מספיק מקום לכל האהבה שבעולם.

בשאר הכלובים יש עוד הרבה מאד בעלי כנף למיניהם. תרנגולות ותרנגולים מיוחדים, יאללה תסתדרו במרחב הפתוח שלנו, אני מחליטה עבורם, והם משוחררים ל-35 הדונם של יער הקופים.

סיימנו לפרוק את הטנדר הראשון. בחצות מגיע הרכב השני. בתוכו יש זוג אמו, זכר ונקבה. יחד איתם בפינה צב סודני ענק. ארבעה אנשים הרימו אותו, והוא מייד זכה בשם ההולם צב 8.

האתגר הגדול הוא להוביל את זוג האמו שהיו בבהלה מוחלטת ועצבנות גדולה לחלקת האמו שלנו. כל הנסיונות להוביל אותם בניחותא באישון לילה לא צלחו. הם נאבקו בנו ובעטו, אחד מהם הראה סימני פוסט טראומה מובהקים בתנועות ראש מעגליות. נאלצנו לטשטש אותם, אבל הפחד שלהם היה גדול יותר מחומר הטשטוש וכך כבר הרבה אחרי חצות ד”ר רועי לפיד, הוטרינר שלנו, הרדים אותם והרמנו אותם לתוך החלקה. עכשיו היה צריך לתת לכל אחד מהם אינפוזיה כדי לשטוף את חומר ההרדמה ולחכות איתם עד שיתעוררו. השעה כבר מתקרבת לשלוש לפנות בוקר. הצוות מתפזר הביתה לאט לאט ורק רועי ואני נשארים עם זוג האמו. הזכר עם תסמיני הפוסט טראומה מתעורר. לצערנו הנקבה, שהגיעה מאד מוחלשת מכל ארועי השבוע האחרון ומהנסיעה, לא מתאוששת והיא נפרדת מהעולם הזה בשינה עמוקה.

בבוקר מוקדם אני שבה ליער ומביטה לאט לאט בכל אחת ואחד מהחיות שהגיעו אלינו. אני ממש חשה שהופקד בידינו אוצר. אוצר שהיה שייך לילדי קיבוץ ניר יצחק, הם טיפלו ואהבו את החיות האלה שהגיעו אלינו. מעבר להתחייבות שלנו לטפל בחיות כמיטב יכולתנו נוסף האלמנט של לכבד ולשמור את אהבתם של ילדי קיבוץ ניר יצחק. ברוח הזו אני אומרת לדיירים החדשים שלנו שלום, ומבטיחה שנטפל בהם טוב.

מאז עברו כבר שלושה שבועות וכל החיות שהגיעו אלינו מרגישות כבר ממש ממש טוב. כל החיות האלה הן עדות לחיים והמשכיות:

משפחת הברבורים שבשבוע הראשון כלל לא זזה מהבריכה, כבר טיילה וחקרה את רחבי היער, גילתה את הבריכה השניה ובעצם בחרה לחיות בה. האמו שאני קוראת לו חי, התאושש לגמרי ונקשר מאד למטפל שלו חמזה.

צב 8 עבר גם הוא שכונה ביער ועכשיו הוא מתגורר בחלקה מרווחת מאוד, יחד עם הארנבים והשרקנים. תלינו שם שלט: “חלקת ניר יצחק”.

הפסיונים שוכנו ברוב כבוד בכלובים רחבי ידיים והם יפהפיים, נראים נהדר. שלל התרנגולות המיוחדות מטיילות ברחבי היער (שזה עבורן, ביחס למה שהכירו, כמו לצאת לטיול הגדול בחו”ל).

אנחנו עדיין מחפשים בת זוג לאווז הסיני החברותי שנראה בודד.

והאיגואנה (כן, יש גם איגואנה, ברור) כבר הורידה את ההגנה הדרקונית שלה, נותנת בנו אמון.

מה שיפה במיוחד הוא שכמו בטבע – אם מגיע זמנו של תהליך, נבנית סביבו מערכת אקולוגית תומכת. השמועה שצירפנו לחיות היער כ-80 פיות נוספים מניר יצחק עשתה לה כנפיים, ואנשים רבים עוזרים לנו גם באספקת מזון וגם בתרומות כספיות. כך צומח לו מעגל תמיכה לא רק סביבנו אלא גם סביב ילדי ניר יצחק הקטנים והבוגרים, שאנחנו הולכים ולומדים עד כמה אהבו את החיות שלהם, ושעבורם פינת החי היתה היהלום שבכתר.

כאשר יגיע הרגע אנחנו ניסע בשמחה ובאהבה לניר יצחק, ונעזור להם לשקם את פינת החי שלהם מחדש. אבל עד אז, בואו אלינו. הביקור שלכם מאפשר לנו להתקיים ולטפל בתשומת לב ובכבוד הראוי לחיות הניצולות, ולהמשיך לקיים את הברית העמוקה שבינינו לבין אחינו בעלי החיים.