מיומנה של בלתי מפונה

לפני ארבעה ימים חגגנו בת מצווה לקטנה בחצר שלנו. בטוטל, רק פחות מעשרה אנשים לא הגיעו בגלל המצב – כל השאר חגגו עם מוזיקה, אוכל ודגלונים מתנפנפים. לערב אחד החצר שלנו היתה איטליה, אפילו ששכחנו לציין, שיש מקלט 40 מ’ מהבית ולאיזה כיוון צריך לרוץ במקרה של סכנה. גיסי נזף בנו אבל אני, שמאמינה בהתכוונות, שמחתי ששכחנו. ככה יכולנו ליהנות מערב אחד ממש שמח.

4 ביוני: מה הפואנטה?

בשעה 6:00 בבוקר נודע לי שאתמול בלילה (בזמן שישנתי כמו דובה) השתוללו שריפות בקרן נפתלי, ליד קריית שמונה ובהרים ליד צומת עמיעד.

ב-6:30 הבריכה היתה מלאה שחיינים, שמה שהטריד אותם היה מתי יתפנה מסלול, או אם שוחים עכשיו 200 או 300 מ’.

ב-8:30 הקטנה כבר היתה על הסעה לבית הספר בקיבוץ עמיר בצפון העמק, והגדולה הלכה לעבוד כי בזמן המלחמה הלימודים מתחילים בצהרים, ת’נק גוד.

ב-7:00 בבוקר קיבלתי הודעה מחברה מתוקה, שהזמינה אותי להקליט שיר של נתן יונתן שהלחנתי בקורס שלה. “שמע להמיית הרוח הנושבת, איך הגולן דלק באש לוהבת”, כתב יונתן. אז גם הרי נפתלי. וגם ההרים בכניסה לגליל העליון, לא יודעת איך קוראים להם. שמחתי מאוד להצעה שלה ואני לא יודעת אם לזה התכוונה, אבל הרגשתי שזו פעם ראשונה שאני מקבלת איזשהו פיצוי על זה שאני גרה באזור מלחמה. כי אנחנו לא מפונים. אנחנו סתם שומעים פצצות ושולחים את הילדה לבית ספר שפעם ביום נכנסים בו לממ”ד. איך אנחנו לא דואגים? רק אלוהימה יודעת.

אבל ארבעה ימים אחרי בת המצווה, לא היינו מזמינים לכאן אף אחד. יש לנו כבר שיחות על “יחסינו לאן” – יחסינו עם הצפון, יחסינו עם הארץ בכלל. הטווח נע ביני, שלא ממש רואה סיבה לחיות במדינה הזו בשנים הקרובות, לבין הגדולה שחושבת שזו ממש בושה לדבר ככה. לעת עתה אין לנו אף תוכנית תזוזה.

יש לי חבר שטוען, שהצפון הוא שטח בשליטת חיזבאללה. יש מצב שהוא צודק. מבחינתי אני חיה בבית שלי, שוחה כל בוקר בבריכה ממול, קונה אוכל במחירים שמדהימים אותי כל פעם מחדש ודי מבולבלת. הבוקר טעיתי פעמיים בדרך, בתוך הקיבוץ.

אני מחפשת את הפואנטה ברשימה הזאת ולא מוצאת. הכל כרגיל, וזה רק יותר מבלבל. אין לי פחדים טפו טפו, אני לא בחרדות, רק לא ממש מבינה. כל זה לא מסתדר לי במערכת הפרטית שלי. אני עצובה. נורא עצובה. חבר התקשר לספר שהוא נוסע עכשיו ליד קרן נפתלי, ושלמרות השריפה רוב העצים נשארו ירוקים. אולי זו הפואנטה.

11 ביוני, ערב שבועות: בינג’ בנטפליקס

מה יותר קיבוצניקי משבועות? באנו לחגוג כאן עוד לפני שעברנו לגור בקיבוץ. התמונה של נשים בשמלות לבנות ופרחים בשיער המתנופף ברוח, בשדה הפתוח, נחרתה בי כל כך עמוק שהיא נכנסה לספר שכתבתי – סצנה בעיר עתיקה באירופה במאה השניה לספירה. הכל נראה לי כמו חג שפע פגאני יפהפה.

כשעברנו לגור כאן גיליתי שהחג הזה היה ספקטקל; הדשא ליד השער היה מתמלא בדליים עם פרחים, ואנשי ונשות הקיבוץ היו נוהרים אליו בבגדים לבנים כדי להכין זרים לשיער. משם יצאה תהלוכה של טרקטורים ועגלות של ענפי המשק, מקושטות באפרוחי ענק (העגלה של הלול), דבורי ענק (של המכוורת) וגולת הכותרת – העגלה של המדגה שהיתה מלאה מים עם קצף, וילדים מכיתה ו’ שצוהלים ושופכים ממנה מים לכל עבר. התהלוכה היתה מגיעה לוואדי ושם הסב הקהל לארוחה גדולה ולטקס החג, כולל ריקוד הטרקטורים והקטרפילרים המפורסם.

אחרי אסון במדגה, שבו נהרגו שלושה עובדים מהתחשמלות במים, בוטלה עגלת הקצף לאכזבתם של תלמידי שכבה ו’ שחיכו לה כל ילדותם. בתקופת הקורונה בוטלה התהלוכה כולה, והשנה נשאר רק הטקס בוואדי, שכוסה בסרטים צהובים.

אבל השנה חגגו אצלנו גם פליטי קיבוץ שניר, שנמצא במורדות החרמון. בבוקר החג הורגשה תכונה בוואדי ובבריכת השחיה, שם הכינו השנירניקים את התפאורה הקבועה (באלות של חציר). על הבוקר, בתוך כל התכונה הזו היו ארבע אזעקות, אחת אחרי השניה, ומטח של יירוטים.

אני אישית לא נכנסת למקלט, ובתוך הבלבול יצאתי בדיוק לזרוק את הפח. ראיתי אנשים מבולבלים לא פחות עומדים חצי גוף בתוך המיגונית ובחצי השני מסתכלים על העננים הקטנים, שעושים היירוטים בשמים. הם נבהלו כי המיגונית לא מספיקה לכל אנשי הקיבוץ, אז הראיתי להם את המקלט שנמצא בצד השני של הבריכה. הופתעתי לראות שם אנשים, שיושבים ומחכים שירשו להם לצאת, בזמן שאנחנו מסתובבים בחוץ.

כל הבוקר הועברו הודעות סותרות ברשתות הקיבוציות – כן יתקיים טקס, לא יתקיים טקס. בסוף היו שני טקסים משני צידי הקיבוץ, ללא הפרעות מצד גורמים עוינים. אני נשארתי בבית ועשיתי בינג’ על “לא שותקת” בנטפליקס.

13 ביוני: מהי ציונות? לא למות

הבת שלי סיימה היום שנה רביעית ב”קרקס יער” – לימודי אקרובטיקה אווירית. בעבר הלימודים היו בקיבוץ הגושרים, ואחרי שהתפנה המשיכו בראש פינה. במהלך השנה מנהל הקרקס ורוב צוות המורים היו במילואים, אז אמא של המנהל החליפה אותו ותלמידים ותלמידות ותיקים, כולל הבת שלי (בת 12), החליפו את המורים. זה היה עצוב, משמח, מייאש ומעצים. הכל ביחד. הבת שלי לימדה ילדים קטנים ממנה לעשות דרופים בגובה 5 מ’ מעל האדמה וסיבובים על טרפז. והיא עשתה את זה נהדר.

הבוקר שוב התחיל בארבע אזעקות, אז כשנסעתי לקנות מתנות לצוות של הקרקס, המרכז המסחרי היה די ריק. בסטימצקי קיבלתי הודעה מחברה טובה, מהסוג שאני מקבלת מדי פעם בימים האחרונים: “מה שלומך שם בצפון?” עניתי לה שהתלבשתי יפה לכבוד המצב ועשיתי סלפי. אחר כך קלטתי שמאחורי הראש שלי רואים הר בוער.

בסוף מופע הסיום של הקרקס נתתי למנהל את המתנה, ובירכתי אותו בשם ההורים על כך שבזמן שליטרלי הכל בוער מסביב, המפעל הזה ממשיך ומאפשר לילדים לבוא ולפתח שרירים וביטחון עצמי, והכל באווירה של משפחה גדולה ואוהבת. ואז פתאום אמרתי – מה שקורה כאן זו ציונות.

ואחר כך חשבתי על זה (כי לא תכננתי להגיד את זה). חשבתי שציונות בשבילי זה להצליח לחיות במדינה הזאת. לא למות. אחרת בשביל מה בנינו אותה? וכל הקונספט הזה שאנשים מתים בשביל אנשים אחרים קצת מוזר. כי מי מחליט מי אמור למות בשביל מי? למה זה הגיוני שילדים בני 18 ימותו בשבילי? או להפך?

בסוף המופע הלכנו לאכול פיצה ביסוד המעלה.