רק בשביל לקבל חיבוק

קיבלתי הודעה מגן החיות התנ”כי לאסוף משם למור קטן דחוי. הוא נדחה על ידי הלהקה שלו ולא יכול להמשיך לחיות אצלם. תקוותנו המשותפת היא שהוא ייאסף אל חיק יער הקופים ולחיקם של חמשת הלמורים שלנו. 

אחרי נסיעה רוויית פקקים, אני מחנה את הרכב ופורקת את הכלוב שיועד לפוקסי, הלמור הדחוי. כמו תמיד גם הביקור הזה שלי “מאחורי הקלעים” של גן החיות התנ”כי יצטרך להיות ביקור חטוף, כי אנחנו מאוד רחוקים וחשוב לי להגיע עם פוקסי בחזרה ליודפת לפני החושך, כדי שיהיה לו מעט זמן הסתגלות. והנה הוא כבר בכלוב, והנה עשו לי קפה לקחת לדרך, חיבוק לכולם וביי. פוקסי ואני זזים.

מניחה את הכלוב שלו במושב הקדמי לידי, וחוגרת אותו ואותי. מניעה את הרכב ויוצאת אל ג’ונגל הכביש המתפתל בפקק איטי והשמים מתקדרים. היי פוקסי, אני אומרת ומביטה בו והוא מביט בי בחזרה ומושיט לי ללא היסוס את ידו העדינה דרך הכלוב. אני מושיטה לו יד ואומרת לו: אל תדאג פוקסי, הכל יהיה בסדר וגם הבאתי לך כיבוד לדרך. הוא שולח שוב יד ואינו מהסס לקחת כשאני מושיטה לו עלה חסה רענן. זה משמח אותי – יש לו תיאבון בריא. הוא לועס בקול הכי חמוד בעולם שמישהו יכול ללעוס עלה של חסה ומתבונן בי בעיני למור ענקיות. אני מעיפה אליו מעת לעת מבטים חטופים וכבר מרגישה איך אפשר להתאהב בו. אתה כזה מתוק, אני אומרת לו. איך זה יכול להיות שהלהקה שלך דחתה אותך? הוא לא עונה לי, מסיים ללעוס את עלה החסה ומושיט יד כדי לקבל עוד. אחרי החסה זה תפוח ואחרי התפוח פרוסות גזר. ואגוזי מלך. הוא נהנה מאוד מהכיבוד, אני שרה עם המוזיקה ושנינו מתפננים מנסיעה בנחש המתפתל של מכוניות בגשם זלעפות. שמחה גדולה מתעוררת בלבי על כך שנסעתי להביא אותו אלינו.

כחצי שעה לפני השקיעה אני מגיעה עם פוקסי ליער הקופים. אני מורידה אותו מהרכב היישר אל חלקת הלמורים שלנו שמשמיעים קולות של התרגשות. פוקסי נדרך. אני נעצרת ומתייעצת עם הצוות. אולי לא כדאי להכניס אותו מיד אל תוכם בלי הכנה. אולי עדיף לשכן אותו תחילה בחצר פנימית סגורה ברשת, בתוך החלקה, לפחות עד למחרת בבוקר. כך הם יהיו בקשר עין דרך הרשת, יוכלו לגשש ולרחרח, ואף אחד לא ייפגע כשלא נהיה ביער. זהו. החלטנו שכך נעשה. 

אבל אתם יודעים, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק… הכנסנו את כלוב הנסיעה לחצר הפנימית הסגורה, פתחנו לו ויצאנו. פוקסי שחרר את עצמו מיד מהכלוב, התמתח והתחיל לבחון את סביבתו החדשה, כשחמשת הלמורים החומים שלנו מגרגרים סביבו מעבר לרשת בסקרנות. הסבנו את מבטנו בערך לשניה וחצי, ובחיי שאין לי מושג איך, אבל פתאום הוא מחוץ לחצר הסגורה, מקפץ בין חמשת הלמורים החומים שלנו השועטים בעקבותיו. לא חצר סגורה ולא נעליים. 

בתוך שניות מתפתחת תנועה ערה במתחם הלמורים, קולות וצעקות, התרגשות אדירה. אנחנו לא יודעים אם אלה קולות של שמחה או של קרב. קרניים ממש אחרונות של שמש וקשה לראות מי צועק שם ואם קרה משהו לא טוב… ממהרים להדליק פנס ומגלים שפוקסי הוא פשוט עילוי, אקרובט-על ובכושר שיא. היכולות הגופניות שלו מרשימות את כולנו מאוד. הוא זריז כמו שד, קופץ למרחקים עד שהלמורים שלנו נראים על ידו פתאום קצת מגושמים ואיטיים. הם רצים ומקפצים אחריו, בינתיים הוא כבר ביצע כמה פירואטים מרשימים, זיהה את כלוב הנסיעה שלו והופ. נעלם בחזרה אל תוכו. הלמורים מבולבלים, מחפשים אותו. לא מבינים לאן הוא נעלם. כמה דקות של שקט. ואז אנחנו רואים אותו מציץ מתוך הכלוב, קולט את הסיטואציה, מחליט להמשיך את הילולת קבלת הפנים, יוצא מהכלוב, נותן עוד מופע אקרובטיקה, וכל האירוע הנרגש חוזר על עצמו. ושוב. ושוב. ושוב.

כשנהיה כבר ממש חשוך, אני עוזבת אותם והולכת הביתה. מקווה ומאמינה שיהיה בסדר. למורים מטבעם הם שוחרי שלום ובסך הכל לא נצפתה בעיה כלשהי ברגע החיבור. למחרת בבוקר אני מגיעה מוקדם כדי לצפות בו ביחד עם המטפלות של הקופים. פוקסי יושב לו בפינה שמשית כמו בודהה קטן מתמסר לשמש. ברגע שהלמורים שלנו מתקרבים אליו הוא זז ממקומו בזריזות וחן אבל גם משדר פחד וחוסר ביטחון. וזה קצת מוזר, כי היתרון שלו עליהם בולט לעין במהירות התנועה, ביכולות שלו. לי למשל אין ספק שהוא יוכל בקלות להנהיג אותם. הוא חזק וחכם. הענין הוא שהוא כנראה לא יודע את זה והוא מפחד. ממה פוקסי פוחד כל כך? אני לא יודעת. משהו גרם לו לפחד מהחיים, לפחד מאחרים. 

אני נכנסת אל חלקת הלמורים ומתיישבת לידו. קרוב אך לא קרוב מדי. פשוט יושבת שם איתו. למורים כמו כל הקופים זקוקים למגע. ואצל הלמורים זה לא רק מגע אלא גם ממש חיבוק. פוקסי עושה צעד לקראתי ומניח על ברכי יד. אני עונה לו במחווה גופנית דומה. הוא מניח את ידי על ידו וככה אנחנו יושבים בשקט. הנשימות שלו נרגעות והוא עוצם את עיניו מול השמש ,יושב בשקט רוגע ומעמיק. אני חשה שאין בגופו כל מתח. אני יושבת לצידו, גם עיניי עצומות ואני נושמת איתו. פוקסי ואני במדיטציה עמוקה. זה רגע מקודש. קסום. רגע שבאמת מאוד קשה לתאר במילים. 

הלמורים יודעים מזה עידנים על חשיבות החיבוק. הם ידעו על כך הרבה לפני המחקרים האחרונים על כוחו של חיבוק בן 10 שניות ועל הפלאים שחיבוק כזה מחולל בגוף. חיבוק זה נתינה וקבלה בו זמנית. יש איזון בין הנותן והמקבל. מגע שוויוני המגביר את הורמון האהבה ומשאיר את כל המחשבות השליליות אי שם הרחק הרחק מחוץ למשחק. כולנו כבר יודעים שחיבוק מעלה את רמת האוקסיטוצין הלא הוא הורמון האהבה המפורסם. 

אנחנו מבינים שמאחר שפוקסי היה בירושלים למור דחוי, הוא לא זכה לחיבוקים מצד חברי הלהקה, ולמור לא מחובק הופך ללמור מדוכא. עכשיו פוקסי קיבל הזדמנות לחיים חדשים ומתברר שהוא מחפש רוב הזמן את הקרבה פיזית איתנו, המטפלים שלו. בדרך כלל אנחנו מעדיפים להניח לחיות ליצור את החיברות בינן לבין עצמן. אבל הפעם, לפנים משורת הדין ביחס שלנו לחיות בר, אני מבינה שאנחנו פשוט חייבים לגעת בו. כדי להשלים את הפער. כדי למלא את הבור שנפער בתוכו בכל התקופה שבה היה מורחק, מנודה. 

וככה אנחנו יושבים שם כמה פעמים ביום מאפשרים לו להתקרב אלינו, כשהוא מתקרב ומניח יד אנחנו מחזירים לו מגע ויחס. פוקסי מקבל ביער הקופים טיפול בשיטת רק אהבה תביא אהבה. אני חושבת שככה נחזק בו את האמון באהבה. אפילו קניתי לו בובות רכות בגודל שלו בערך, שיוכל להתכרבל איתן אם ירצה בכך. בינתיים הניסוי עובד לא רע. פוקסי החל להירגע. ברגע שהוא יצא מהדריכות שלו, גם חמשת הלמורים שלנו נרגעו. אני מאמינה שבתוך זמן לא רב, הם יאמצו אותו אליהם, שהוא יתקבל כאחד מהם, הם יחבקו אותו והוא יחבק אותם. פוקסי לא מוותר על החִיברוּת, הוא מנהל איתם תקשורת, מחפש את מקומו ומתחזק רגשית עם כל יום שחולף. לא מזמן שאלתי את פוקסי מה דעתו על כל מה שקורה ואיך הוא מרגיש. במקום תשובה, הוא לעס בקול הכי חמוד בעולם בטטה מתוקה.