השועללה שאילפה אותי

אני מניחה יד על ליבה לנסות ולהרגיש אם יש בכלל דופק. עוצמת את עיניי ולוחשת לה בלבי – “יאללא שועללה, תראי סימן חיים”, אבל היא לא. ההפך. נראה שהיא על הסף, בין החיים והמוות. מחוסרת הכרה ולא מגיבה. היא שועלה צעירה כבת שנתיים, גופה כחוש, פרוותה מהוהה, עיניה מודלקות מאוד. חברי המושב מצאו אותה בבוקר מוטלת בשביל העולה להר שלנו פה. היא נראתה להם מתה, אבל אז ראו שהיא נושמת, עטפו בשמיכה והביאו אותה אלי.

“זה נראה כלבלבת”, אומר ד”ר רועי לפיד ושני פקחי רשות הטבע והגנים מסכימים איתו. כולנו יודעים שאם זו אכן כלבלבת והיא הגיעה כבר לשלב כזה, מצבה סופני. מה שהכי הומני כעת זה להרדים אותה, להעניק לה המתת חסד ללא סבל מיותר.

אני מביטה בה. שברירית וחסרת הגנה. אני נוטה להסכים כמובן עם ד”ר רועי לפיד אבל לבי נכמר עליה. ואליה. רגע לפני, אני מעלה בקול שאלה – בכל זאת היה פה איזה רצף אירועים שהסתנכרנו לרגע הזה, לא? הנה אני, הווטרינר, הפקחים ועוד כמה אנשים נמצאים כולנו סביב שועלה קטנה אחת שברגע מסוים בחייה קרסה. אבל היא עשתה זאת במקום שבו היא נראתה על ידי חברים מהמושב שיצאו להליכה. והם, למרות מצבה הפיסי הגרוע, לא פחדו מכלבת או משהו, עטפו אותה, נשאו אותה על ידיהם והביאו אותה עד אלינו. אז מה, כל זה קרה סתם? הכל “במקרה”?

חוץ מזה, יש לי כלב ממש חמוד שגם קוראים לו חמוד והוא דומה כמו שתי טיפות מים לשועלה הקטנה ששוכבת מחוסרת הכרה על השולחן במרפאת יער הקופים. הדמיון הזה חורץ סדק של אהבה אל תוך לבי. “בואו נשאיר אותה פה ללילה, ניתן לה צ’אנס”, אני מבקשת מד”ר לפיד. והוא, בדרכו העדינה, מביט בי ואומר “אין בעיה”.

אנחנו מנקים אותה בעדינות, מטפלים בעיניה הנפוחות והמודלקות. מחדירים עירוי לווריד עם אנטיביוטיקה, מכוונים מנורת חימום מעליה, שמיכה רכה מתחתיה. חושך ולילה טוב בכלוב הטיפולי. אם זו כלבלבת, תהיה החרפה במצבה ורוב הסיכויים שנמצא אותה בבוקר מתה. בבוקר אני ממהרת ופותחת את דלת המרפאה ומיד רואה – היא בחיים. והיא נושמת יותר טוב. מצבה קריטי אך יציב. (היא עדיין אינה מתלוצצת עם רופאיה), הרווחנו לה עוד יום חיים אחד. ואחריו עוד אחד. וככה עשרה ימים שבהם מתרחשים דיונים מקצועיים מעל ראשה וגם לא מעט מריבות קולניות/פוליטיות הנוגעות לענייני חיות בר והטיפול הנכון בהן. לתת לטבע לעשות את שלו, להתערב, לא להתערב…?

אבל אני רואה רק אותה. יום אחר יום אני מאכילה ומשקה אותה, מדברת איתה, מטפלת בה, נוגעת בה בעדינות עם אנרגיה של אהבה. ומה שהתחיל כסדק צר שדרכו חדרה קרן האהבה הופך אט אט לנהר חיים. היא חשה בכך, בחושים הלא רגילים שלה, אין לי ספק בכך. היא הגיעה באמת כשהיא על סף מוות והיא עדיין במצב קשה, אבל בכל יום מתחזקת טיפה. בכל יום שיפור זעיר. אני מרגישה איך היא נצמדת אלי ממש, פיזית. סופגת ממני כוחות חיים. זה ברור כשמש שהיא רוצה לחיות. בשלב מסוים, אנחנו כבר יודעים שהיא לא חולה. היא הבריאה. אבל אז מתברר שהיא במצב של פגיעת ראש, כנראה לאחר שהיתה מעורבת בתאונה עם טרקטורון. 

אז יש לנו שועלה בריאה, עיוורת, חרשת, לא מריחה כלום. כשהיא נעמדת היא רועדת בחוסר יציבות על רגליה, נעה כשיכורה, חגה במעגלים, נתקלת בדפנות, הופכת את כלי האוכל והמים. זה מראה קשה יחד עם יופייה שנגלה בכל יום יותר. היא אוכלת טוב ומוגנת, אבל המצב שלה על הפנים. חלפו כבר יותר משבועיים ואין שיפור. יכול להיות שזה המקסימום. שמזה היא כבר לא תצא וככה היא תישאר. היא ממשיכה להיצמד אלי, כמו גורה, ורק ההיצמדות הזו שלה אלי מחזקת אותי באמונה שאולי נדרש עוד זמן, עוד הרבה זמן, ובסוף היא בכל זאת תחלים. בדרכה שלה היא אומרת לי – “אני רוצה לחיות.” ואני שומעת אותה.

אני יושבת לצידה בכלוב שלה, קרן שמש חמימה מלטפת אותנו. “שועללה”, אני אומרת לה (בלב, בלי קול, כי כאמור היא לא שומעת), “אני כאן בואי אלי”. היא נצמדת לרגליי. יש לי עבורה עוף מבושל, ואני מצמידה את ידי לאפה, רק ככה היא מזהה שיש אוכל כי היא עדיין לא מריחה. היא ואני התקרבנו מאוד. שועללה היפה סומכת עלי. היא מחכה לי, בלי לראות, בלי שמיעה ובלי חוש ריח, היא מזהה אותי בחושיה הפנימיים. אני מהווה עבורה את כל הביטחון שעוד נותר בעולם שלה. 

המשך הטיפול בה הוא כבר על גבול דק של השאלה האם נכון בכלל להשאירה ככה בחיים? היא תלויה בי לגמרי עכשיו ולא יכולה להסתדר בלעדיי אפילו יום אחד. גורלי נכרך בגורלה ואני נזכרת שוב ושוב בנסיך הקטן ובשועל שלו שביקש ממנו שיאלף אותו. אבל כאן, זו היא שמאלפת אותי. היא מטפלת בי ואני מטפלת בה.

“תתעודדי”, אומר ד”ר לפיד בוקר אחד. “יש לה טראומת ראש ולכן יש סיכוי להחלמה מלאה. צריך לחכות, לתת זמן לנוזלים בגולגולת להיספג ואז נראה מה הלאה. וגם אם לא תהיה החלמה מלאה, אז היא תישאר אצלך. ככה, במכלאה.”

אבל אני לא רוצה את זה! אני לא רוצה לכלוא אותה לשארית חייה. לא בשביל זה עשינו את כל המאמצים. לא זה החלום שאני נושאת בלבי עבורה. אני מבקשת עבורה רק חופש מלא ולא דבר פחות ממנו. 

הימים עוברים, חלפו ששה שבועות מאז שהיא הגיעה. היא מתחזקת ומשמינה אבל עדיין עיוורת, מסוחררת ומתנהלת בצורה נוירולוגית לא תקינה. פגיעת הראש ניכרת בה. השיפור במצבה מאוד מינורי ולא משמעותי. אני מחליטה להזכיר לה שהיא ציידת. חסל סדר עוף מבושל. מניחה בכלוב עכברים קטנים, שבהתחלה בורחים ממנה בקלות. אבל להפתעתי, היא משתפרת בציד די מהר. 

“שועללה” אני אומרת לה,”אנחנו צריכות להיות על זה”. קרב הרגע שבו נצטרך לקבל החלטה קריטית לגביה, למענה, לכבודה. דוחים בכל פעם בכמה ימים נוספים את התאריך שבו נכריז – זהו זה. אין תקווה להחלמה. אבל הדד ליין שלנו מגיע. 

ואז, כמו בסיפורים הכי טובים, וכמו משום מקום, בדקה התשעים ממש, הופיע פתאום שועל מעבר לגדר ההיקפית של יער הקופים והתבונן בנו בסקרנות רבה. הוא זכר גדול ויפהפה בעל זנב מפואר ופרווה מבריקה. בהתחלה זה נראה היה אולי מקרי ולא קשור. אבל כשהוא התמיד והופיע במשך כמה ימים שוב ושוב, הבנתי שהוא בא לבקר אותה. יש לו תפקיד במערכה שאנו נמצאים בה. הם מתקשרים ביניהם מעבר לגדר, הוא חש/יודע משהו שאנחנו לא יודעים ולא מבינים. יש ביניהם קשר והקשר הזה כנראה היה קיים עוד לפני התאונה שלה. 

והנסים מתחילים להתחולל: ככל שהוא יותר בסביבה, כך ההתנהגות שלה משתנה לטובה. היא קולטת אותו, היא מרגישה אותו. השועל הזה מזכיר לה מי היא באמת. אחרי חודשיים שהיא היתה בתלותיות מוחלטת, כמו כלבה נכה ומאולפת, שועללה פתאום חוזרת להתנהג כחיית בר. היא לא מתקרבת אלי יותר, היא מסתתרת כשאני באה. היא נכנסת ללחץ אמיתי כשמנקים את הכלוב, מזנקת כאילו התעוררה משינה עמוקה. זוקפת אוזניים למשמע קולות של תרנגולות… וגופה מתייצב. היא עדיין נראית לנו עיוורת ומחפשת לשווא דרך מילוט מהכלוב אל מעבר לגדר, למקום שבו השועל נמצא.

היא מביטה בי בעיוורונה ומזהה אותי. אבל, חושיה הטבעיים האחרים מבריאים, מתחדדים, מרחיקים אותה ממני ומגופי וכל אלה הם סימני החלמה טובים מאוד. אני מניחה בכלוב כל יום מכשולים חדשים לרגליה, כדי לאמן אותה לחוסר המודעות של הסביבה (בחוץ) לעיוורונה, שלא תיפול להרגלים הנוחים שהיו לה בכלוב, עלינו לחדד עוד ועוד את חושיה המתעוררים לתחייה. היא תזדקק להם עם חזרתה לטבע. אני מגישה לה רק מזון חי. עכשיו היא חייבת לצוד כדי לאכול. והיא צדה. 

השועל נצפה שוב ושוב כשהוא מנסה לחדור ליער, לאזור הכלוב שלה והיא מתחזקת ומתייפה מיום ליום, ומתחילה לחפש דרכי מילוט. החוצה!

קיבלנו החלטה לשחרר אותה חזרה לטבע, בדיוק למקום שבו היא נמצאה, לטריטוריה שבה היא חיתה עד שפגע בה אותו טרקטורון. אני נפרדת ממנה בלבי כשאני מסיעה אותה ברכב להר שלי – שלה – שלנו. “שועללה, גם אם את עדיין באמת לגמרי עיוורת, אני יודעת שתסתדרי, יש לך חושים ויכולות, את תדעי מה לעשות, תיהני מהחופש שלך. בהצלחה שועלה אהובה.”

אני מורידה את המלכודת מהרכב בשביל צר בעליה להר. משני צדי השביל גדרות תיל. אני פותחת את המלכודת, והיא מזנקת החוצה כמו גדולה בריצה אדירה. בטוחה בעצמה ולא מהססת. לשמחתי, אני רואה שהיא קולטת את הגדרות, לא נתקלת ולא טועה בדרך. תוך שניה היא מוצאת פרצה בגדר, דרכה היא נעלמת.

יש! אני צועקת משמחה ופניי שטופות דמעות. היא חופשיה. היא כנראה כבר רואה הרבה יותר ממה שהיה נדמה לנו. תודה לך שועללה, אילפת אותי היטב. הפכת להיות לי אחת ויחידה, לתמיד. כל מה שרציתי עבורך זה חופש. שתהיי את.

מאז לא ראיתי אותה עוד. וגם השועל לא שב.

בעיניי רוחי אני רואה אותם יחד, חיים על ההר שלנו, הרחק משבילי הטרקטורונים. על פסגת ההר, יש לה ולו מערה חמימה ומוגנת היטב שצופה לנוף. למרגלות המערה, כמה גורים חמודים משחקים ומשתוללים תחת השגחתה הקפדנית הצמודה. 

היי שלום שועללה.