רק בשביל לקבל חיבוק

קיבלתי הודעה מגן החיות התנ”כי לאסוף משם למור קטן דחוי. הוא נדחה על ידי הלהקה שלו ולא יכול להמשיך לחיות אצלם. תקוותנו המשותפת היא שהוא ייאסף אל חיק יער הקופים ולחיקם של חמשת הלמורים שלנו. 

אחרי נסיעה רוויית פקקים, אני מחנה את הרכב ופורקת את הכלוב שיועד לפוקסי, הלמור הדחוי. כמו תמיד גם הביקור הזה שלי “מאחורי הקלעים” של גן החיות התנ”כי יצטרך להיות ביקור חטוף, כי אנחנו מאוד רחוקים וחשוב לי להגיע עם פוקסי בחזרה ליודפת לפני החושך, כדי שיהיה לו מעט זמן הסתגלות. והנה הוא כבר בכלוב, והנה עשו לי קפה לקחת לדרך, חיבוק לכולם וביי. פוקסי ואני זזים.

מניחה את הכלוב שלו במושב הקדמי לידי, וחוגרת אותו ואותי. מניעה את הרכב ויוצאת אל ג’ונגל הכביש המתפתל בפקק איטי והשמים מתקדרים. היי פוקסי, אני אומרת ומביטה בו והוא מביט בי בחזרה ומושיט לי ללא היסוס את ידו העדינה דרך הכלוב. אני מושיטה לו יד ואומרת לו: אל תדאג פוקסי, הכל יהיה בסדר וגם הבאתי לך כיבוד לדרך. הוא שולח שוב יד ואינו מהסס לקחת כשאני מושיטה לו עלה חסה רענן. זה משמח אותי – יש לו תיאבון בריא. הוא לועס בקול הכי חמוד בעולם שמישהו יכול ללעוס עלה של חסה ומתבונן בי בעיני למור ענקיות. אני מעיפה אליו מעת לעת מבטים חטופים וכבר מרגישה איך אפשר להתאהב בו. אתה כזה מתוק, אני אומרת לו. איך זה יכול להיות שהלהקה שלך דחתה אותך? הוא לא עונה לי, מסיים ללעוס את עלה החסה ומושיט יד כדי לקבל עוד. אחרי החסה זה תפוח ואחרי התפוח פרוסות גזר. ואגוזי מלך. הוא נהנה מאוד מהכיבוד, אני שרה עם המוזיקה ושנינו מתפננים מנסיעה בנחש המתפתל של מכוניות בגשם זלעפות. שמחה גדולה מתעוררת בלבי על כך שנסעתי להביא אותו אלינו.

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית