האיש הגדול מהרדיו

יצחק נוי העביר את הדקויות בקולו ובתיאוריו, והכל עבר אלינו במלואו; ריח הדשא הקצור בפרבר הירוק, הבניינים הגבוהים הנישאים מעל רחבת המשחקים, בית הספר הקטן והבתים שלאורך האגם… עבורנו, ילדי שכונת המצוקה הישראלית הנידחת, אלה היו סיפורי אלדין או הקוסם מארץ עוץ, ובכל אופן, הממלכה הקסומה שמעבר לקשת בענן.

זו לא היתה הפתעה, אלא כרוניקה של מוות ידוע מראש. ידעתי שאיציק חולה ואין עצה ואין תבונה כנגד הסרטן והזמן. ועדיין, הידיעה על מותו היתה מהלומה כואבת. עוד סגירת מעגל. עוד צריבה בתודעה שמה שהיה כבר לא יהיה. עוד לבנה שנשלפת מהחומה ואין לה תחליף.

איציק, יצחק נוי, שבכלל היה נוֹיְשְטַט במקור, נמנה עם ענקי השידור הציבורי שהאזנתי להם בהערצה כל ימי ילדותי ונעוריי. נפילים אינטלקטואלים, מקצוענים חסרי פשרות שהיו לי מודל חיקוי – ונותרו כאלה גם לאחר שהצטרפתי בעצמי, בגילי המאוחר, לקול ישראל. הקול של נוי הוא קול מן העבר. צלילי ילדות. קול שמעלה בי ריחות וזיכרונות. עד גיל 37, כשהגעתי לרדיו, בכלל לא ידעתי איך הוא נראה. “יצחק נוי” היה קול. ה-קול.

הייתי ילד רדיו. חוזר מבית הספר אל הדירה הקטנטנה בחולון, אוכל שניצל וצ’יפס ופותח את שידורי רשת א’. ממתין בלב הולם ל”תוכנית לאם ולילד” (שהפכה עם השנים ל”לבת ולבן ולמי שמתעניין”). הקול העמוק, היציב הברור של יצחק נוי היה פסקול של דור שלם. נוי נסע לארה”ב, כתב ספרי נוער, ואותם שידר בהמשכים בתוכניות קול ישראל לילדים ולנוער. סיפורי הרדיו שלו יצאו לאור תחת שמות רוויי קסם וגעגוע: “בין חולות ופרדסים”, “הצריף הישן של גבעת הבוסתן”, “רון וג’ודי”, “גבעת האירוסים השחורים”, “דג החול”.

התסכיתים – סיפורים משוחקים להפליא, מתוזמרים ומופקים העיפו אותי על כנפי הדמיון. “אתה יודע”, אמר לי בצער אבישי בן-דודתי. “הוא היה מדבר על מסצ’וסטס ובשבילנו ילדי הפרברים בישראל של שנות ה-70 זה היה כמו דיווח ממאדים”.

עם מותו, בדמיוני חזרתי השבוע אל בית הספר היסודי. אני בן שבע או שמונה או עשר, מגיע הביתה ויש אוכל חם וטרי שבושל היום, אמא אומרת תמיד שלא משנה מה אוכלים, משנה רק שיהיה טרי. “שב, זה תיכף מתחיל”, היא היתה אומרת, והיינו אוכלים ומקשיבים ל”תוכנית לאם ולילד”.

פלאי העידן ההוא: בין שתיים לארבע אין מפריעים למנוחת השכנים, חנות מכשירי הכתיבה נפתחת אחר הצהריים ואפשר לקנות להיטון או עולם הקולנוע. הרדיו של יצחק נוי ודומיו היה הגוגל, האינטרנט והדוקו-סלב של תחילת שנות השבעים. מקור המידע הבלעדי על העולם מסביב. ברשת א’ היתה שעה של קסם–”לאם ולילד” ואז “חתול בשק” לבוגרים יותר. רדיו מתוצרת פיליפס פעל על מנורות, לוחצים וממתינים שיתחמם ויתחיל לשדר. תסכיתי-רדיו היו הטלוויזיה שלנו, את המידע קלטנו דרך האוזניים. ישבתי עם מחברת ורשמתי לי את שמות הספרים שמהם נוצרו התסכיתים.

נוי היה סופר, היסטוריון ושדרן. היה אצלו הרבה פיוט עם השדרות המסתיימות בים והפרדסים שהפיצו ניחוח הדרים אבל בשבילי, כילד, נוי היה מזוהה יותר מכל עם רון וג’ודי ששבו את כל כולי. סדרת תסכיתים שעסקה בסיפור אהבה מסעיר בין נער ישראלי (רון בן-ששת), שנסע עם הוריו לעיר בוסטון שבארצות הברית אשר באמריקה, לבין נערה יהודיה יפהפיה בשם ג`ודי פרידלנדר, שנפשה נקשרת בנפשו של הישראלי הצעיר. העלילה נמתחה על פני שלוש שנים, אמצע שנות ה-60, וממש עד מלחמת ששת הימים, יוני 1967, אז סיפור האהבה מסתיים.

נוי העביר את הדקויות בקולו ובתיאוריו, והכל עבר אלינו במלואו; ריח הדשא הקצור בפרבר הירוק, הבניינים הגבוהים הנישאים מעל רחבת המשחקים, בית הספר הקטן והבתים שלאורך האגם… עבורנו, ילדי שכונת המצוקה הישראלית הנידחת, אלה היו סיפורי אלדין או הקוסם מארץ עוץ, ובכל אופן, הממלכה הקסומה שמעבר לקשת בענן.

כשהוחתמתי על חוזה ברשות השידור, אחרי שנתיים של עבודת פרך כפרילאנסר נטול זכויות, פגשתי את נוי במזנון של קול ישראל בקריה. חשבתי שזה זמן טוב לומר לו את מה שעל לבי. “אני לא יודע איך להתחיל ולהסביר לך כמה שינית את החיים שלי”, פצחתי במונולוג נרגש כמעריץ בן עשרה מול כוכב רוק בגופיה. איציק חייך והשפיל את המבט אל התה והסנדביץ’ הקטן, ואני המשכתי: “אין דרך שאוכל לתאר את ההתרגשות שלי מזה שאני עובד ברדיו שעליו גדלתי, ובשבילי א-ת-ה הרדיו הזה”.

נוי הרים את הראש ואמר, “טוב, אתה בטח קצת מגזים, אבל תשב. תשב. ספר לי מה אתה עושה פה”. ישבתי וסיפרתי לו מה אני עושה. ובכל זאת לא התאפקי ואמרתי גם שבכל פעם שאני רואה את המילה “בוסטון”, אני שומע את הקול העמוק שלו אומר בָּאסְטֶן וכל פעם שאני חוזר ללהקת THE WHO ושומע את אופרת הרוק המופלאה “טומי”, אני מקבל צמרמורות עונג ידועות מהפתיחה, האוברטורה, שהיתה חלק מהתוכנית “חתול בשק” שהוא היה ממגישיה (לצד ענקים אחרים כמו אריה אלדד ודוד גרוסמן).

יצחק נוי, כמו צבי סלטון, כמו גבי ינון, כמו אורן נהרי, מנחם גרנית, שמירה אימבר ואורלי מורג–היו הקולות המזוהים של הרדיו, המאורות הזוהרים של הילד והנער שהייתי, זה שביקש תרבות ועומק, חוכמה וידע, אמנות, ספרות, היסטוריה, רוק וג’אז. הם היו נהרות כבירים של תבונה ורגישות שעוררו התרגשות עזה בקרב מי שחיפש לו מים להרוות את צמאונו האינטלקטואלי.

המזנון של קול ישראל וגם “מדרגות השמש” שליד התקליטיה היו המקום שבו יכולתי להתרפק על גיבורי ילדותי, עורכות המוסיקה האגדיות ושדרני העבר המיתולוגיים. שם, בין שידור לשידור, למדתי שיצחק נוי נולד במושב, שאבא שלו הגיע בעליה השניה מפולין, שהוא היה חובש קרבי בצנחנים ותמיד אהב היסטוריה. מה עשית בבאסטן הזאת, שאלתי אותו פעם, ונוי סיפר לי שנסע ללימודים באוניברסיטת ברנדייס, שם גם קיבל את הדוקטורט שלו בהיסטוריה.

איש חושב, איש כותב. איש רוח. ספריו “בין חולות ופרדסים”, “הצריף הישן של גבעת הבוסתן”, “רון וג’ודי” ו”גבעת האירוסים השחורים”, ו”דג החול” הפכו לתסכיתים. לאורך שנות השבעים הגיש ברשת א’ את “התוכנית לאם ולילד” וגם כתב, הגיש ושיחק בסדרות שלמות של תסכיתים ב”חתול בשק”. ובין היתר גם בסדרת האימה “חתול שחור” (17 פרקים ששודרו ב-1979). הוא גם דיבב בסדרת האנימציה הצרפתית הנהדרת ” הָיֹה הָיָה” בסוף שנות ה-70.

בשבילי הוא היה כוכב פופ של הרדיו, ועבור הוריי הוא היה זה שמביא “חדשות מהעולם”, סוקר קטעי עיתונות מהמערב בנושאי חברה ופוליטיקה, טכנולוגיה ומדע. ברשת ב’ שידר את יומן החוץ “השעה הבינלאומית” ובמקביל את תוכנית הבוקר “אור ראשון”. היו לו עוד. “שבת עולמית”, בה אירח מרואיינים, תמיד בלייב. שידור חי. בלי עריכה. “לייב זה רדיו”, אמר לי פעם.

בערך בזמן שבו התחלתי להגיש תוכנית בוקר ב-88fm, נוי בדיוק החליט לפרוש מקול ישראל, ובא לאולפן לאחל לי בהצלחה.

הערצתי אותו למרות דעותיו הפוליטיות שהיו שונות לחלוטין משלי (הוא היה מזוהה עם מפלגת האיחוד הלאומי הדתית-לאומית-ימנית). פעם אפילו הושעה מהגשת “שבת עולמית”, בטענת עבירה על האתיקה, אבל הוכיח שלא קיבל שום כסף מהמפלגה אלא בסך הכל תרם לה קריינות בהתנדבות. לפיכך, חזר לשדר אחרי הבחירות. לעומת זאת, ביוני 2019 הוא הושעה “על אמת” מתפקידו לאחר שהתבטא בגזענות נגד הבדואים. את “שבת עולמית” סיים נוי להגיש באפריל השנה, רק לפני חודש, בגלל מחלתו. סרטן במוח. הוא מת זמן קצר אחר כך. קריירה מפוארת בת 57 שנים.

נוי היה גם מרצה אהוב. איש תקשורת עם נפש של אמן מספר. נדמה לי שמעבר לאותו ה-קול, היו ונשמרו בו כל חייו התכונות שתמיד סגדתי להן: מקצוענות רדיופונית חסרת פשרות, בדיקת עובדות קפדנית, העמקה בכל תחום, גם כזה שהיה מוכר לו. “סגירת הפינות”, הוא אמר לי פעם, “אתה בודק היטב ואז בודק שוב, ובסוף מהדק ומדייק”. קלישאות מסוג איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, או דור הולך ונעלם – הולמות במיוחד את לכתו של יצחק נוי מאיתנו.