לכסות את הילדים עד שיעבור

שלושה חודשים עברו, עוד רגע ארבעה. ולא הייתי פה ונתקענו כולנו בהווה מתמשך.

חג. שלושה זוגות של חברים בטיול בערבה. בערב ים של אלכוהול ועשן ובשר וילדים על הדשא. בוקר שאחרי. בטלפון התרעות על אלף ואחת התרחשויות. מחטט במהומה בפלפון. יוצאים לאט מהחדרים. מנסים להבין מה קורה תוך כדי אספרסו. אחד מאיתנו אומר שנראה לו שזה הולך להיות מסוג הימים שנגיד לעצמנו איפה היית ב7 לאוקטובר. אני הייתי על הדשא הרטוב של בוקר שבת מוקדם בערבה, אוסף פרטים על מה קורה. טלגרם על ספידים. מנסה לעשות סדר. להבין. טנדרים של חקלאים עם נשקים עוברים במהירות. על הדשא הרטוב של בוקר שבת מוקדם בערבה, הגהנום עלה ממעמקיו.

אפלטון, מאות שנים אחורה דיבר על התופעות, על עולם הדברים המתהווים והחולפים והבטיח שמאחורי הכול, מאחורי החולף והגלוי, עומד הדבר עצמו, השורש של השורשים, ושם הכול קיים בטהרתו, יציב ונצחי. אפלטון, שבעצמו התהווה וחלף, לא עמד בהבטחתו. שמחת תורה, האידיאות שבנו את העולם, לפחות שלי, נשברו כולן: היופי, המוזיקה, הבית, המילים, האבהות, הטוב, הרע. אחת אחת הן נסדקו, נפערו לתוך הבהלה. ואידיאה אחת, של רוע ברוטלי בטהרתו עלה לתוך הממשות על טנדרים לבנים וספידים בדם. והמציאות כולה לבשה פילטר עמום וכהה, כמו ניילון נצמד של חרדה, אין תמונה של יופי בלי כאב, אין מילים גדולות שלא מתרוקנת ומתמלאת אימה וצער (אולי חוץ מבמבה, וסוכר, ודוח סוף שנה למס הכנסה וטסט לאוטו וסיגריה ויין בערב וחבר שבא וחבר שכולנו דואגים לו ובישולים בשישי וכוסית ערק וכל הקטן שנשאר קטן ועכשיו דווקא יש משהו מנחם בנוקשות של הדברים הקטנים יציבים להישאר בקטנותם כי לפחות משהו נשאר יציב. וגם הקטן הזה הוא פריבילגיה מאד ספציפית של אנשים ספציפים שהתמזל להם והם לא אנשים ספציפים אחרים שגם את זה לקח להם הרוע) אין שיר שלא עטוף בחרדה, אין נסיעה שאני לא מחשב בה לאיזו תעלה נקפוץ אם תהיה אזעקה ואיך נשמע אותה בכלל, אין חדר שאני לא מחשב איך אני מסתתר בו או בורח ממנו ואצלי מתחת למיטה, ערימה של נשקים שיהיו שם למקרה ויקרה, ופתאום מילואים ומדים, וריטואלים חדשים שהפכו אובססיה כדי להרגיש שזה בשליטה, בדיקה בפעם האלף שהדלת נעולה ושהילדים, שהילדים לא יידעו כלום ואם יידעו שלא יבינו ואם יבינו אז שלא תקרוס להם מבפנים ההבטחה המביכה שלי שהכול יהיה טוב.

הילדים. החורף שמתחיל והדאגה המתוקה שלך שהחלון סגור כשהם הולכים לישון כדי שלא יהיה להם קר, שהשמיכה תהיה עבה ונעימה והכל ישלח אותם בטוב אל תוך החלומות החורפיים שלהם. אבל החורף הזה הופך את המשאלה לשינה הטובה והמכורבלת, שהגשם והקור והרעמים יישארו ולא יפריעו להם לחלום, החורף הזה קודר, הברקים נכנסים לחדר כמו מבזק והרוחות בחוץ משאירות אותי ער כדי שלא יקרוס הגג. ואיפשהו מתחת לאדמה יש ילדים חטופים ואבות וגברים ונשים ועל מה אני מדבר בכלל, אצלי מתחת למיטה הנשקים קרים.

הילדים. אהובתי ואני מחזיקים אותם על הידיים ורצים איתם מעל ריצפה מלאה בזכוכיות שבורות של מציאות מוטרפת וסרטונים נוראיים ובשורות מרות ומנהרות, מייחלים לדלג איתם מעל עד שנגיע למקום טוב ובטוח להניח עליו את כפות הרגליים. אני לא בטוח שאנחנו מצליחים, אני לא בטוח שמקום טוב כזה עומד שם בגדה השנייה שמעבר לכאן והעכשיו ואני מקווה שהם לא רואים את הדמעה שצצה בכל שיר ברדיו, החרדה מול הפלפון בבוקר, התמונות של הילדים החטופים, מקווה שלא ירגישו את הרעד שלנו כשהם על הידיים והדופק המהיר בחזה. כי הרי יהיה טוב ויהיה מקום ולא רק נדלג מעל אדמה שבורה, נניח את הרגליים על אדמה שאין בה מנהרות ואין בה פירים ואין בה רוע שיצוץ אלא יש בה ריקוד ומוזיקה ורטיבות של גשמים ראשונים ועשבים חדשים וחלזונות איטיים. ויש בה אבא שלא מחשב אם הידיים שלו מספיק חזקות כדי להניס את הרוע החוצה אלא הוא אבא של טיולים, של צחוק בסלון, של ריב עם מתבגר. כי הרי הכאן והעכשיו מתהווה וחולף ושם מאחורה או למעלה או קדימה או פנימה יש את הטהור והנקי והיפה והשמח והפורח. והוא בדרך.