מכולה מכל הלב

תקציר הפרק הקודם: היתה הרחבה במושב שלי. אני הייתי נגד. זה לא עזר. אז החלטתי שאני אבנה בית ירוק שאם כולם יבנו ככה אז חצי נחמה. סיפרתי גם על החוויה עם המחצבה בגליל שבה חוצבים גיר כדי לייצר מלט תוך גרימת נזקים סביבתיים אדירים. ועל הרגע שבו החלטתי שאני רוצה להוכיח, בעיקר לעצמי, שניתן לעשות אחרת, שניתן לבנות בית ללא בטון.

השאיפה הזו להוכיח, בעיקר לעצמי, שניתן לעשות דברים אחרת כבר הייתה מוכרת לי. בלימודי לתואר הראשון אי שם בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, הייתי סטודנט נרגן – לא כי לא אהבתי את לימודי – אהבתי גם אהבתי, גם את מה שלמדתי וגם את איך שהעבירו את החומר הנלמד. פשוט תסכל אותי שיש המון בעיות ואין פתרונות מוצעים.

למדתי גיאוגרפיה ומהר מאוד נשאבתי אל התחום הסביבתי. היתה לי משיכה לא מוסברת לכל מה שקשור לאיך נוצר כדור הארץ ומה גורם לחיים להמשיך ולהתקיים. את המילה קיימות טרם המציאו ולימודי סביבה באותן שנים עדיין לא היו. ובכל זאת לקחתי כל מקצוע שלימד משהו על הסביבה. הבנתי שמצאתי את התחום שבו אני רוצה לעסוק. התחלתי את לימודיי בשנת 1993, שנה אחרי ועידת כדור הארץ הראשונה שנערכה בריו דה ז’נרו.

היא התקיימה בעקבות קריאת אזהרה של 1,500 מדענים מכל העולם שמשכו בשרוולים של המנהיגים העולמיים ויצאו עם המסר: אנושות יקרה שימי לב, יש לנו דור עד שניים להגיע למצב בלתי הפיך עם הסביבה ברמה העולמית – בעיקר בכל הקשור לשינוי האקלימי. מנהיגי העולם שמעו, התכנסו, קיבלו החלטות, ניסחו מסמכים ושחררו הצהרות, אבל בתכלס לא קרה כלום. שום דבר מהותי לא השתנה. מאז נערכו עוד וועידות שכאלה, לא מעט, והסיפור חוזר על עצמו – התכנסות, קבלת החלטות, לחיצות ידיים – שותים לחיים – מחיאות כפיים, הצהרות לתקשורת ו… כלום לא קורה. הכל ממשיך כרגיל. עולם כמנהגו נוהג ואין מי שמחולל שינוי.

אז מה הפלא שאני. מהספסלים האחוריים באוניברסיטה זורק הערות עוקצניות. מרגיש מתוסכל. גם ממה שמתרחש בשיעורים עצמם: המרצים מתמקדים בכל מה שלא בסדר, מציגים את כל התקלות והטעויות והמחירים שהאנושות משלמת. מדברים איתנו על הצורך לעשות שינוי, וכמה הוא בוער וחשוב, אבל לא עושים שינוי בעצמם בחיים שלהם. והכי לא ברור זה מה השינוי שצריך לעשות? בשלב מסוים החלטתי: אני אעשה מה שאני יכול.

ההחלטה הסביבתית הראשונה והמשמעותית שלי היתה להפוך את המשק של ההורים שלי למשק של חקלאות אורגנית: חקלאות ללא כימיקלים וללא פיזור רעלים בסביבה. הם עסקו בגידול פרחים לייצוא. האידיאולוגיה של אותם ימים הייתה לייצא תוצרת כדי להכניס מטבע זר וחזק לישראל המתפתחת. הוריי נרתמו למשימה חשובה זו ויצרו משק לתפארת. אבל מה – משק של חקלאות רגילה על כל תחלואיה. בלימודיי התוודעתי לנזקים האדירים שמייצרת החקלאות הרגילה, על הרעל שהיא מפיצה באוויר, במים ובאדמה. על התרומה שלה לשינוי האקלימי, על הפגיעה במגוון המינים הביולוגי, על הפגיעה הקשה בקרקעות ויצירת בלייה לקרקע, על צריכת המים הגדולה מידי ועל יצירת מידבור. אבל מה לעשות? ככה נהוג לייצר מזון, סיבים לבגדים ופרחים לנשמה.

עדיין היתה לי קריירה צבאית באותם הימים ועדיין האמנתי שצבא וביטחון יהיה תחום העיסוק המרכזי שלי ולכן החלטתי שאעשה חקלאות שניתן לטפל בה בסופי שבוע. שתלתי זיתים ליצירה של שמן זית. יצרתי מטע זיתים חביב ביותר, ואורגני. יום אחד בעודי נוסע עם הטרקטור למטע ליוותה את נסיעתי עם הטרקטור רוח שנשבה באותו כיוון הנסיעה של הטרקטור ובאותה מהירות. כך קרה שבמשך כל זמן הנסיעה למטע יצא לי לנשום את גזי האגזוז ואדי הדיזל הנפלטים מהמנוע. חנוק למחצה, שאלתי את עצמי – אוקיי אני עושה חקלאות אורגנית ללא כימיקלים וללא רעלים לסביבה אבל כמה זיהום אוויר אני מייצר בדרכי אל ומהמטע? ומיד צפו ועלו שאלות חדשות נוספות: בכמה מים אני משקה? כמה גזי חממה המטע שלי קולט או פולט? לאן משווקת התוצרת שלי ובאיזה מחיר? מי עובד אצלי בשטח ובאילו תנאים? אז יפה מאוד אולי שאני עושה חקלאות ללא רעלים; אבל החקלאות האורגנית שלי היא מאוד בזבזנית במים, היא מייצאת את התוצרת לארצות רחוקות תוך השארת טביעת רגל אקולוגית אדירה. מה עשיתי בזה?

החלטתי על שינוי. התחלתי לעבוד על מודל של חקלאות שייקח בחשבון את כל ההיבטים הסביבתיים הרחבים ביותר שרק ניתן. יצרתי מודל של חקלאות בת קיימא ברמה הגבוהה ביותר: אני משתמש בכמחצית המים שעליהם ממליץ משרד החקלאות, עם אותם מים אני מגדל לא רק זיתים כי אם גם פירות נוספים כמו אבוקדו ומנגו, בננות וירקות. בשנת 2011 המטע שלי הוגדר, במחקר שערך משרד החקלאות, כמטע הזיתים עם הנגיעות הנמוכה ביותר של זבוב הזית – זבוב שעוקץ את הזיתים והופך את השמן לחומצי. מעניין שהכי הרבה נגיעות נמצאו במטעים המרוססים, אחר כך במטעים אורגנים רגילים שמציבים מלכודות ולבסוף במטע שלי שנבחר כחלקת ביקורת כי בו גם לא מרססים וגם לא שמים מלכודות.

אחרי שנחה דעתי מהטמעת העקרונות הסביבתיים בפעילות החקלאית שלי, עברתי לתחום הבא שריתק אותי: איך ליצור ולבנות בית שאין בו בטון? השלב הראשון בבניית בית הוא השלד. ואני החלטתי שהשלד של הבית שלי יהיה עשוי ממכולות. הראשון בעולם שהגה את רעיון הבניה במכולות היה לא אחר מאשר אבא שלי. אי שם בשנות ה–80 של המאה העשרים הוא ריכז את כל נושא שינוע המכולות בחברת צים – אז חברת השייט הלאומית והיום חברת השייט הלאומית של משפחת עופר. אבא שלי ראה שיש מדינות שיש בהן יותר יבוא מיצוא (כמו ישראל, מדינות מפותחות באירופה, ארה”ב, אוסטרליה ודומותיהן) שאליהן מכולות מגיעות מלאות ויוצאות מהן ריקות. הוא שאל את עצמו: מה ההיגיון לשנע כלום ממקום למקום? וכך הגה את הרעיון של הסבת מכולות למבנים. בתחילה הוא הלך נגד הזרם וכיום זו כבר היסטוריה.

מכולות עשויות מפלדה והן משמשות בתובלה בימים למשך 10–12 שנים ואחר כך הופכות לפסולת. בכל שנה מושלכות ברחבי העולם כפסולת יותר מ–3 מיליון מכולות שכאלה. גיליתי שהמכולה היא חומר גלם מעולה לבניה. משקלה של מכולה ריקה הוא כ- 2.5 טון (משקלה של מכולה מלאה יכול להגיע ל–30 טון). אורך של מכולה הוא 12 מטר. רוחבה 2.5 מטר, וגובהה 2.80 מטר.

מכולה בנויה כך שהיא תוכל לשאת מעליה 9 מכולות מלאות ועוד לעמוד בטלטולים של אוניה בים. אכן חומר חזק ומופלא. החלטתי לקחת את הרעיון של בניה במכולות צעד אחד נוסף קדימה ולצפות את השלד של הבית שלי שעשוי ממכולות בחומרים טבעיים שניתן לייצר ממקורות מתחדשים. כך יצרתי בית שהשלד שלו ממכולות, מבחוץ הוא מחופה בחבילות קש ומבפנים בלבני אדמה.

איך בונים עם חומרים שכאלו ואיך יוצרים בית שלא נראה כמו חורבה אלא כמו וילה מפוארת? על כך בפרק הבא.