גסיסתה של הוליווד

בחודש האחרון הייתי בקולנוע שלוש פעמים. פעם אחת בדייט עם אשתי, פעם שניה עם חבר ופעם שלישית במסגרת יום הקולנוע הישראלי. שתי הפעמים הראשונות היו בקולנוע שפעם היה המגרש הביתי שלי – “סינמה סיטי גלילות” – שבימי הזוהר שלו כף רגלי לא דרכה בו בימי חמישי כי הוא היה עמוס, גדוש וצפוף – בעיקר בחניה ובטח ובטח באולם – פקק תנועה אנושי.

הגעתי לשם ביום הראשון של הקרנת הסרט “פיוריוסה: סאגת מקס הזועם” בישראל, שביים ג’ורג’ מילר. אני לא צרכן קולנוע רגיל ולכן לא מהווה מדגם מייצג, להפך – אני אם כבר אנטיתזה של תרבות הבילוי בקולנוע. האסטרטגיה שלי בעבר ללכת לסרטי קיץ עתירי תקציב ושמות גדולים (כמו כריס המסוורת’ ואניה טיילור ג’וי, אחת הכוכבות הכי חמות בהוליווד בחמש שנים האחרונות), היתה להמתין לפחות שבועיים עד שכל ההו-הא סביבם יצטנן. לראות סרט עם קהל פטפטני וקדחני שמקשקש ללא הרף באולם, שלא לדבר על בני נוער מעצבנים, שפשוט פוקדים את האולם הממוזג כדי להשתעשע בטלפון החכם שלהם עם המסך הקטן והבוהק – גרמו לכותב שורות אלו הפרעת קשב חמורה.

סינמה סיטי באותו יום שהגעתי נראתה כמו סט של סרט הלקוח מתוך המשכון של ג’ורג’ רומרו, סטייל “שחר המתים”, שבו קבוצה של ניצולי מתקפת זומבים מתבצרת בקניון מסחרי נטוש. ככה הרגיש לי המתחם הזה שידע ימים יפים יותר. האולם הענק היה שומם. מלבדי ומלבד חבר שנלווה אליי היו שם קומץ צופים, גג 20, באולם שבימים טובים הכיל כ-400 איש. ואנחנו מדברים על הקרנת הבכורה של הסרט בארץ.

למה סינמה סיטי נראית כמו עיר רפאים? האם הקהל מפסיק ללכת לקולנוע כמו פעם? האם הקולנוע המסחרי בכל העולם גוסס? ואיך לסרט, שעל הנייר אמורה להיות לו הצלחה קופתית פנומנלית, מגיעים רק 20 איש ביום הבכורה שלו?

עכשיו, אפשר לבוא ולומר – דקל אתה גוזמאי, מה קשור סינמה סיטי למצב הקולנוע העולמי, או לגסיסתה של הוליווד? ישראל עכשיו במצב של מלחמה מתמשכת, משבר קיומי ודיכאון קולקטיבי. למי יש ראש לסרטים ומדוע אתה משתמש בסרט הספציפי הזה, ביום הספציפי הזה, כדי לבסס איזושהי תזה? מדובר במקרה אנקדוטי לכל היותר. אז מה אם שלושה סרטים שונים היו הפעם שוממים ורדומים, כולל ביום הקולנוע הישראלי, שבו האולמות היו פעם גדושים בשביל כרטיס בעשרה שקלים?

אז בואו נקפוץ מהמיקרו למאקרו.

במיקרו, סינמה סיטי סובלת מהיעדר קהל מאז הקורונה, כשבתי הקולנוע בישראל היו מושבתים למשך 368 יום (כן כן, מעל שנה שלמה שבה האולמות לא פעלו ולא הקרינו סרטים). המגיפה היתה גזר דין מוות לתעשיית הקולנוע המקומית והעולמית. ונכון, מאז חזרו לעשות סרטים, לשחרר סרטים, להפיץ סרטים ואפילו היו כמה סרטים שממש הצליחו מסחרית. אבל הם היו ספורים וניתן למנות אותם על שתי כפות ידיים, בפרק זמן של שלוש שנים, אחרי שבתי הקולנוע חזרו לפעול.

בממד נוסף ברמת המיקרו – סינמה סיטי סבלה עוד טרום הקורונה מתחרות עם “יס פלנט” וקומפלקסים של בתי קולנוע כמו “הוט סינמה”, שסיפקו אלטרנטיבה לחובבי קולנוע באזורים גיאוגרפים שונים ברחבי הארץ – מה שהעיד על גובה ההיצע והביקוש לסרטים עד לפני ארבע שנים. אבל גם בעליהם של סינמה סיטי בעצמם יצרו קניבליזציה כשפתחו עוד ועוד מתחמים – בין השאר בראשון לציון, בנתניה ובאשדוד – ככה שהמטה הראשי של האחים אדרי בגלילות מצא את עצמו הולך ודועך.

בואו נעבור לרמת המאקרו. פיוריוסה הוא גם סרט ספין-אוף וגם פריקוול (כלומר לא סרט המשך, אלא עלילה שקדמה לו) לסרט “מקס הזועם: כביש הזעם” של מילר, שהיה הרביעי בסאגת מקס הזועם. הוא לא היה שובר קופות היסטרי, אך עם זאת קיבל ביקורות מאוד מאוד חיוביות ונחקק באותה עת כאחד מסרטי האקשן המיוחדים והמרהיבים שנראו על המסך. הסרט החזיר עטרה ליושנה עם סצנות מרדפים, תאונות וקרבות שברובן המכריע נעשו באופן פרקטי ולא באמצעות מחשב, מה שהיה בשעתו שינוי מרענן, לצד מבול של גיבורי-על וה”מהיר ועצבני” למיניהם, שהסתמכו על מסך ירוק ואפקטים ממוחשבים (CGI). מילר הלך עם פרויקט התשוקה שלו והצליח להחזיר אחרי שנים ארוכות זיכרון שאיש כלל לא ציפה לו – וזה לכשעצמו הישג. הסרט גרף 350 מיליון דולר על תקציב של 150 מיליון (כאמור לא שובר קופות, אבל גם לא הפסד), ונוסף על כך זכה בשישה פרסי אוסקר בקטגוריות טכניות שונות. לצד ההצלחה הלא מובטלת הזו, נתנו וורנר ברד’רס אור ירוק למילר, להתקדם עם הפקת פיוריוסה (את תסריטו אגב כתב כבר כסיפור רקע לדמותה של פיוריוסה בכביש הזעם, שאותה גילמה אז שרליז ת’רון).

השנה אז היתה 2015. תכניסו באמצע סכסוך על תמלוגים בין מילר לאולפנים, משבר עולמי בצורה של מגיפה, שביתה בהוליווד והופ – מאז כביש הזעם חלפו עברו כהרף עין כתשע שנים. וכעת, עם תקציב מוגדל של 168 מיליון דולר (כ-11 אחוז יותר מתקציבו של הסרט הקודם) פיוריוסה רואה סוף סוף אור. אלא שנכון לעכשיו, אחרי כמעט ארבעה שבועות על המסך, הסרט באופן רשמי חד וברור הוא כישלון קופתי מהדהד, עם הכנסות של 117 מיליון דולר בלבד.

נשאלת השאלה למה? והאמת שקשה לענות עליה בהקשר של פיוריוסה כי זה סרט טוב. העלילה שלו, משובצת סצנות מרדפים מרהיבים, כמו שמילר יודע לעשות וקאסט שבראשו טיילור ג’וי והמסוורת’ – עובדת. יש כמה וכמה השערות מדוע הסרט נכשל: כאחד מסאגת מקס הזועם אין בו מספיק מקס זועם; פער השנים הארוכות בין סרטי ההמשך של מילר; השימוש הנרחב באפקטים ממוחשבים בשונה מהסרט שקדם לו; והעובדה שבמרכז העלילה עומדת גיבורה נשית, שמרחיקה את הקהל האוהד – הגברי ברובו – של מקס הזועם.

אבל הבטחתי שנדבר על המאקרו. במאקרו כל סרט קיץ שיצא השנה החל מחודש מאי – נכשל. אנחנו מדברים על “הכפיל’ עם ריאן גוסלינג ואמילי בלאנט (גם סרט טוב וחביב), “היחידה ללוחמה לא ג’נטלמנית” של גיא ריצ’י, שהגיע מהר מאד מהקולנוע לסטרימינג ועכשיו גם הסרט לכל המשפחה של ג’ון קרסינסקי, “חברים דמיוניים”. כל סרט שתקציבו עלה על 60 מיליון דולר פשוט נכשל. לפיוריוסה היתה פתיחה הכי גרועה בהיסטוריה של Memorial day בארה”ב, משבצת זמן שלרוב נחשבת פנטזיה רטובה של כל מפיץ על סרט מפוצץ אקשן. “מהיר ועצבני חמש” לדוגמה החזיר בזמנו את כל ההשקעה בסוף שבוע אחד של יום הזיכרון האמריקאי.

אם כך, מה קרה לתעשייה שהטילה ביצי זהב? יש כאן שרשרת אירועים שקרו סמוך זה לזה, שמסבירה את גודל התופעה. הסיבות נעות בין אבולוציה של התעשייה על ידי טכנולוגיה להרגלי הצריכה של הצופים – להלן – סטרימינג; אובר-פוליטיזציה של התכנים מצד בתי ההפקה הגדולים – להלן WOKE; משברים בינלאומיים – קורונה; משברים מקומיים – השביתות בהוליווד; והמצב הכלכלי הירוד, שאפילו בילויים שנחשבו בעבר זולים, נתפסים כיום כמותרות מוגזמות.

הקולנוע שורד כמו תקליט ויניל

בעבר היינו צורכים מוזיקה עם תקליטים. אחרי זה הגיעו הקסטות, אחרי זה הדיסקים ואז האייטונס. בין לבין כל הגלגולים הטכנולוגיים הללו היו גם תוכנות הורדה כמו נאפסטר, קאזה, אימיול וביטורנט שערערו לגמרי את תעשיית המוזיקה עד שהגענו למצב הנוכחי, שבו אנשים צורכים מוזיקה בענן, בין אם בספוטיפיי ובאפל-מיוזיק או ביוטיוב. עידן האלבומים כשהיינו מחכים לתקליט או לדיסק חדש שיגיע לחנויות – מת. ועם זאת עדיין מייצרים היום תקליטי ויניל. זה נחשב רטרו, מגניב, יש לזה שיק וביקוש כמוצר בוטיקי. היפסטרים ושמרנים כאחד מאוד נהנים לצרוך תקליטים עם השירים והלהקות האהובים עליהם.

כנראה שגם תעשיית הקולנוע תלך כך בעקבות מהפכת הסטרימינג. הקהל עם הזמן יעבור יותר ויותר לנטפליקס, לאמזון, לאפל ולדיסני בעוד שצופי הקולנוע השמרנים ואניני הטעם ימשיכו לצרוך אותו באולמות עם מסך גדול וכיסאות אדומים. הקולנוע יהפוך לאמצעי צריכה כמו תקליטי ויניל. הוא לא ימות לגמרי אבל ירים את ראשו רק כשיגיע איזשהו אירועי קולנועי עם המון המון באז מאחוריו, כמו שקרה בשנה החולפת עם “ברבי” ו”אופנהיימר”.

שירותי הסטרימינג לא רק שינו את כללי המשחק בצריכת סרטי קולנוע, אלא שבעקבות התחרות הפנימית הם העלו הילוך ביצירה של תכנים מקוריים. סרטים שעולים למעלה מ-150 מיליון דולר, שמגיעים ישירות לטלוויזיה אפילו בלי שיווק והפצה – משהו חסר תקדים ששינה לחלוטין את הכללים הקלאסיים. בעבר רק סרטים שנכשלו במבחני צפייה הגיעו ישירות לדי.וי.די. או לטלוויזיה כדי לחסוך בעלויות השיווק וההפצה. הסטרימינג בכל היבט שינה את הרגלי הצריכה שלנו – טכנולוגית, פסיכולוגית ומסחרית. התדירות השתנתה, הכמות השתנתה ובזמן שכל זה קרה, הקולנוע נשאר קולנוע. אבל הוא נשאר תקליט הויניל של המדיה.

ה-PC מניב כישלונות

לפני כמה חודשים אושרה בארה”ב אמנת DEI הקובעת שהעסקת עובדים בכל ארגון חייבת להיות בעלת גיוון ושוויון הוגן בין מוצאם ומגדרם. חברות סטרימינג גדולות ובהן אמזון ואפל מיהרו להצהיר שהן דוגלות באמנה הזו, ואף הפקה חדשה תחת מטרייתם לא תקבל אור ירוק בלעדיה.

DEI היא לא משהו חדש, בין אם באופן רשמי או לא רשמי, זה מתרחש כבר שנים בהוליווד, בדגש על דיסני ונטפליקס; בכל סרט שלהם יש מגוון אתני, להט”בים ובראש ובראשונה העדפה לדמויות נשיות חזקות, כדי לתקן את העוול ההיסטורי שבו שלטו גברים לבנים בתעשייה מאחורי המצלמה ולפניה. אם כך מה הבעיה? ברגע שהדגש הוא רק על גיוון, ייצוג ושוויון הסטודיואים הגדולים כפועל יוצא מאמינים, שדי בליהוק “הגון” כדי שהקהל יבוא לראות את הסרט או הסדרה שלהם. כאילו שהצופה הוא ילד קטן ולא מתוחכם, שאם רק ישימו לו מדבקה של באגס באני על מעדן החלב, הוא יאכל אותו בהתלהבות.

בפועל, כל סרט שנעשה בעשור האחרון, שבו לקחו תוצר קיים ועשו לו ג’נדר-סוואפ (החליפו את הקאסט הגברי בנשי) – נכשל כישלון חרוץ בקופות ולרוב גם בביקורות. כי זה דבר אחד לנסות לייצר גיוון ושוויון, ודבר אחר לגמרי כשייצוג מחליף תוכן, קונטקסט והצדקה נרטיבית לעיקרון הזה. סרטים שנחשבו קאלט ושלאגרים כמו “רעם טרופי”, “האנג אובר”, “אולד-סקול”, “אמריקן פאי”, קומדיות קרנצ’יות וסרטי איכות כאחד כמו “קרמר נגד קרמר”, “איש הגשם”, “אני והחבר’ה”, ו”הנסיכה הקסומה” לא היו יכולים כיום לעלות על המסך, כי יש בהם תוכן הנתפס כ”פוגעני” מדי כלפי אוכלוסיות מסוימות כמו אפרו-אמריקאים, אסייתים, להט”בים ונשים. עצם העובדה שסרטים נעשו בעבר עם קאסט של אנשים לבנים הטרו-סקסואליים נתפסת כיום כטאבו. האובר-פוליטיזציה והצ’ק-בוקסים השונים שהסטודיואים מציבים ליוצרים, והליהוק של הסרטים, מניבים מוצרים חסרי נשמה ועצלניים. לרוב הקהל המסורתי הרחב זה פשוט נמאס. והתוצאות בקופות מדברות בהתאם.

מעבר לכך, התעשייה ההוליוודית נשלטת בדומיננטיות על ידי אנשים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית ומבחינתם כל דבר שאינו פוליטיקלי קורקט, או נאור או פרוגרסיבי, הוא בגדר טאבו בעוד שאת הקהל הרחב של צופי הקולנוע לא מעניין טראמפ או ביידן. הם רוצים סיפור טוב. ג’ינה קראנו, שחקנית אקשן ומתאבקת לשעבר, צייצה בזמנו שלהיות רפובליקני בתעשיית הבידור זה כמו להיות יהודי ב-1933. דיסני לא אהבו את הציוץ הזה, היא פוטרה מהסדרה המצליחה “מנדלוריאן” והדיבור על סדרת ספין-אוף לדמות שלה נגנז. בהוליווד זה לגיטימי לדבר על מיעוט נרדף כשמדברים על להט”בים ועל קיפוח נשים, אבל אם מעיזים להגיד משהו בעד רפובליקנים (ועוד חסידים של טראמפ), או משהו שעלול חס וחלילה להתפרש כאנטישמי – דמך בראשך. כנראה שזה מסביר בין היתר איך סרט כמו “Sound of freedom”, בכיכובו של ג’ים קביזל (שנתפס כרפובליקני וכנוצרי שמרן), לא זכה לכותרות ולתקשורת מחבקת, למרות שעסק בסיפור אנושי המבוסס על מקרה הרואי אמיתי, של חילוץ ילדים חטופים שנמכרו לסקס-טראפיקינג. הסרט זכה לציון לא מזהיר של 7.6 ב-IMDB, אבל גרף 250 מיליון דולר על תקציב של 15 מיליון – הצלחה בכל קנה מידה. בישראל אפילו לא טרחו לרכוש אותו להפצה ולא נאמרה עליו מילה אחת בתקשורת המיינסטרים.

הקורונה הרגה את הקולנוע

בזמן הקורונה הפקות שלמות נכנסו להקפאה. הפקות שיותר מאוחר בעידן התו הירוק ומנדט החיסונים הופשרו, התנהלו בצורה זוועתית שבה כל חברי ההפקה והקאסט היו צריכים לעבור כל יום בדיקות קורונה. עובדים שרק נחשדו כמאומתים נשלחו הביתה וימי צילום שלמים התעכבו והושבתו. ההתנהלות הכלכלית הזו היתה הרסנית למפיקים, ליוצרים ולשחקנים, ויצרה דמורליזציה בקהל. במיוחד סבלו אלה שהיו בסגר או בבידוד, או בתפקיד שהוגדר “לא חיוני”, בשעה שכוכבים זוהרים ואנשים עשירים המשיכו במלאכתם. כאשר בתי הקולנוע ושירותי הסטרימינג חזרו לפעול הבציר של הסרטים היה דל, וגם הקהל חשש לחזור לבילויים מחוץ לבית בקרבת אנשים אחרים.

הקורונה כאמור היתה גזר דין מוות לקולנוע והמצב הנוכחי שאנחנו עדים לו עכשיו הוא תוצר הלוואי, שעד היום התעשייה לא החלימה ממנו. על כך נוספה מתיחות מאוד גדולה בין הקהל הרחב לתעשייה ההוליוודית, שנתפסה במהלך התקופה הזו כמו שופר של הממסד, בדומה לתקשורת המיינסטרים, עם התנהגות מדירה ופוגענית כלפי שחקנים ואנשי צוות שלא רצו להתחסן ולחבוש מסכות; מסרים נגד ציבור שלם שהסתייג מצעדי הקורונה יצר שבר עמוק בין הצופים לתעשייה הנוצצת, שניסתה בכוח להמשיך ולסובב את גלגלי המכונה המקרטעת, נגד כל הנסיבות והסיכויים.

השביתה שפכה שמן על המדורה

אחרי משבר הקורונה נראה לשבריר שניה שהעסקים חוזרים למסלולם ואז פרצה הבינה המלאכותית למגרש. הסטודיואים הגדולים חיפשו דרכים יצירתיות ופתרונות טכנולוגיים לקיזוז עלויות, כמו יצירת תסריטים באמצעותה וג’נרוט ניצבים, ואפילו כוכבים שפניהם וקולם נסרקו מבעוד מועד, כדי להפיק איתם סרטים בלי לשלם. והנה קיבלנו משבר תורן חדש – שביתת תסריטאים, במאים ושחקנים הכי גדולה שנראתה מאז 2007.

בשלב הזה הקהל כבר לא הבין מה קורה; קודם עצרו לו את הסרטים והסדרות בגלל הקורונה וכעת בשל ה-AI. ובתוך הקלחת הזו של קיפאון יצירתי ומחסור באספקה של תכנים חדשים, מעניינים ומקוריים פשוט נוצר חלל נוסף. השביתה שפכה שמן על מדורה שמילא כילתה כל שריד של ימי הזוהר, של תעשייה שגילגלה מיליארדים וכעת מדשדשת מסרט לסרט עם שחרורים פושרים במקרה הטוב, וכישלונות טיטניים במקרה הרע.

הצופים הלכו לאיבוד

כלכלה. כלכלה. כלכלה. זה לא סוד שהעולם באינפלציה מטורפת והפקת סרטים עולה כיום יותר, לכן סטודיואים לא רוצים לקחת סיכונים מיותרים (ודווקא בגלל זה הם נכשלים). הנוסחה להצלחה פשוט לא עובדת. כרטיסים עולים יותר, והקהל עייף מאותם סרטים שוב ושוב ושוב המיוצרים על ידי צ’ק ליסט ידוע מראש. יש מעט מאוד צ’אנס לדברים חדשים, מקוריים, חדשניים ושימוש רב באפקטים ממוחשבים במקום בחשיבה מחוץ לקופסה.

שוק הקולנוע כפועל יוצא נעשה גם מאוד ריכוזי; חברות הסטרימינג ושלושה-ארבעה סטודיואים גדולים שולטים על 80 אחוז מהיצע הסרטים שאנחנו רואים על המסך הגדול. ומי שמקבל בסוף את ההחלטות אלה לא במאים חדשים ונועזים, אלא אנשים בחליפות שקריאטיביות היא מהם והלאה.

בשנת 2003 (כשנה לפני היווסדה של סינמה סיטי בישראל) הגיעו מכירות הכרטיסים לקולנוע בעולם לשיאם; באותה שנה נמכרו כ-1.5 מיליארד כרטיסים. 17 שנה אחר כך המכירות נעו בין 1.3 ל-1.49 מיליארד כרטיסים, עד שכמובן הגיעה הקורונה. אחרי שחזרו בתי הקולנוע לפעול כסדרם בלי הגבלות, סגרים, תווים ירוקים ומסכות, מכירות הכרטיסים בשנת 2022 עמדו על 702 מיליון כרטיסים וב-2023 על 823 מיליון. נכון לעכשיו, במחציתה של שנת 2024 המספר מגיע ל-623 מיליון ויש עדיין סיכוי לא רע ששנה זו תעלה על השנה הקודמת, אך האם זה מספיק? כרגע אין צפי או סבירות שגובה המכירות יחזור לימי טרום הקורונה ויחד עם האינפלציה מדובר בהפסדים אסטרונומיים, הן במספר הישבנים באולמות והן בהכנסות וברווחים. כיום, כך נראה, עלות הפקת סרט גבוהה יותר מהכנסותיו ואכן, בכל העולם אולמות קולנוע נסגרים בזה אחר זה.

אבל מה שיותר כואב, הם הצופים שאבדו בדרך; קהל שהיה צמא לחוויה קולנועית, לסיפור מיוחד, קטן או גדול, למשהו אינטימי או ספקטקל בין-גלקטי מלא בפירוטכניקה, לעלילות פשוטות שבהן הטוב מנצח את הרעים נגד כל הסיכויים, או לעלילות מורכבות ומרובדות מוסרית עם אנטי-גיבורים שנויים במחלוקת. הקהל שהיה צמא לכל אלה איבד עניין. הוא מרגיש שאפילו מקום מפלט זמני מאפרוריות חיי היומיום באולם הקולנוע – כבר לא קיים. חווית הקולנוע הפכה עם הזמן לתקליט ויניל וכעת נראה שהתקליט שבור.