פוליש-ווקס למוח שטוף

של מי היה הרעיון, קודם כל לתעד את המחאה נגד התו הירוק ומהלכים דומים בעת הקורונה, ואחר כך גם להפוך את התיעוד לסרט? כי אתם הרי למעשה חושפים ומתעדים תודעת מיעוט כנגד תודעת הרוב, פונים לרוב ואומרים לו, מטיחים בו – ראו איך אתם נראים. זו לא התאבדות? למה לעשות את זה?

ענתי: הרעיון היה שלי. ראיתי לנגד עיניי  את האנשים שיושבים וצופים בטלוויזיה.

הם יהיו מסוגלים לצפות בזה?

ענתי: לגמרי, זאת אומנות. את זה אריאל יודע לעשות דרך הדרמה שפותחת את הלב. כשאדם יושב בלב פתוח מול המרקע, הדברים גם מסוגלים לחזור לתודעה שלו.

אנחנו עוסקים בשטיפת מוח. אז כשאנחנו באים אל השטוּף ואומרים לו, תראה מוחך שטוף, הוא לא יכול לקלוט את זה, הרי החוויה העיקרית שלנו היא שאנשים אומרים לנו תעזבו, נגמרה הקורונה, תתקדמו.

ענתי: זה מגיע כקולנוע טוב. כלומר, אדם צופה ומעניין אותו לראות מה קורה עם הדמות הזאת ומה קורה עם הדמות הזאת. אני מאמינה שכך מסה קריטית של אנשים יכולה להתחיל לשאול שאלות, לחשוב – אולי אני אתחיל לחקור, אולי אני אבדוק את הנושא הזה או האחר, ודרך זה הם יגיעו לאמת.

אריאל: בואי נתחיל עם זה שהאמת היא דבר שלם, ובשקר תמיד יש חורים. בשקר הכללי והגלובלי שמסופר יש הרבה חורים שמטבעם להתגלות. במשך הזמן, את ההונאות הגדולות ביותר בהיסטוריה חשפו לקראת מותם האנשים שהיו מעורבים בהן מתוך רשלנות, טיפשות או בגלל המצפון שהתעורר בהם באיזשהו שלב. הם באו ואמרו, תשמעו היינו מעורבים במשהו שהוא ככה וככה למרות שסיפרנו ככה או אחרת, והשקר שסופר גלובלית לאנושות הוא שקר שנשען על כרעי תרנגולת. החל בסרטים האלה בסין, של האנשים שחלו בקורונה ונפלו עם הפרצוף למטה, וכלה בכך שהחיסון הוא יעיל ובטוח. מתברר שהוא לא יעיל. היום אנשים יודעים שהם לא היו מוגנים והעלייה של 35% בניסיונות ההחייאה של מד”א מוכיחה שהוא גם לא כל כך בטוח. אז גם אנשים שנאחזים בשקר כי קשה להם להודות בכך שסיכנו את הבריאות שלהם, של יקיריהם או של ילדיהם, היום כבר באיזשהו מקום פתוחים יותר משהם היו לפני שנה, לשמוע דעות אחרות. יכול להיות שייקח זמן עד שאדם יפיל את ההגנות שלו, ילמד מספיק כדי להבין איפה האמת. אני מאמין שבאיזשהו מקום אנחנו – הקהילה כולה – את במעשייך ואנחנו במעשינו – חוד חנית של אמת שבאה להנגיש מציאות פוליטית שבה אין ניצול, שקר, דיכוי, עריצות ורצח, אם מותר להשתמש במילה. ואנחנו סופגים אש מכל הכיוונים. אנחנו מחזיקים בדעות ששייכות לאנשים שהם למעשה מודרים מן החברה. אנשים שאינם אחראים, מרושלים, שהם אנטי מדע.

לא נתפס בעיניי שיש אריאל וענתי סמל שעושים יצירה כזאת כמו “ווקסו”. ורק הם. זה לא ייאמן.

אריאל: קולנוע הוא מנגנון עסקי שקשור להרבה מאוד כסף, גם בעשייה וגם בהפצה שלו. לא סתם הקולנוע שהכרנו בילדות שלנו – שהיה קטן ואינטימי וחשוב, שלימד אותנו דברים והיינו רואים לפעמים סרטים שפתחו לי את הראש – היום הפך להיות איזה סוג של צואת גיבורי על ממוחזרת במיליארדים. וזה כל מה שיש. כי יקר מאוד לעשות סרט, גם סרט דל תקציב, ישראלי, על שני חבר’ה בדירה במלצ’ט עולה בין שניים וחצי לשלושה מיליון שקל במינימום. מי נותן את הכסף הזה? קרנות קולנוע. קרנות קולנוע נשענות על גופים ממשלתיים, כמו משרד החינוך ומשרד התרבות. מי זה משרד התרבות? אספסוף של פקידים.

אתה רואה את ווקסו מצליח בנטפליקס ובכל העולם?

אריאל: הסרט שלנו יוכל להיכנס לנטפליקס או למקום אחר כשאנשים יבינו שהאמת היא סחורה, היא קומודיטי. אז הם יעבירו כל דבר. אם פתאום, מאיזושהי סיבה, קניבליזם יהיה צו השעה בכל העולם, אז יתחילו לצוץ סרטים על קניבליזם – איך לבשל בשר אדם, איך להשרות אותו במרינדה ומה לעשות עם המוח. אני רואה את הגופים האלה כסוג של גולם. הם מפיקים כסף כדי להבין אינטואיטיבית ואלגוריתמית; את הביקוש לתוכן של הקהל שלהם הם מתרגמים לכסף. אני מאמין שביקוש לאמת הולך ומתגבר בפלנטה כי נפגעי החיסון הולכים ומתרבים. זו עבודה קשה לעשות סרטים. זו עבודה עוד יותר קשה לעשות סרטים על נושא שיש התנגדות כמעט גלובלית לעסוק בו. ופה בא לעזרתנו המרכיב של הקולנוע. כי אני משתמש בקולנוע קצת כדי להסיח את הדעת. כי את מה שיש לי להגיד אני יכול להגיד בכמה עמודי טקסט. אין שום בעיה, אני יכול לתמלל את כל הרעיונות, גם אם אלה יהיו כמה עשרות עמודים. אבל מה יקרה אז? אני גורם לצופה להתנתק ממצב התודעה הרגיל שלו ולהיכנס לאיזה מצב דמוי חלום.

אתה גונב את תודעתו לפרק זמן, עושה בה שימוש ומחזיר לו אותה טיפה שונה ממה שהיתה…

אריאל: בדיוק.

בוא נדבר על הזוגיות, על הסיפור הזוגי. אני הבנתי שאתם מספרים סיפור של בגידה. מסיפור הבגידה אפשר להשליך על הבגידה של הממסד באזרח, על כל סוגי הבגידות. אבל יש פה קצת הקרבה. אתם מספרים סיפור של בגידה ביניכם, בתוך הזוגיות שלכם, מתוך כוונה להעביר את המסר של הבגידה.

ענתי: זה נראה היה לנו טבעי לחלוטין, כי בעצם כל מה שקורה כאן בשנים האחרונות ובכלל, כנראה מאז קום המדינה, הוא בגידה אחת גדולה.

אריאל: וזה דימוי מאוד נכון כי זו לא רק הבגידה של הממסד בנו, זו גם בגידה של האנשים שאהבנו ושאהבו אותנו, שהפנו לנו עורף כשראש ממשלת ישראל קרא לנו רוצחים.

תבהירו קצת את הסיפור שאתם רוצים שאנשים יקלטו, ממש התמצית של הסיפור שאתם רוצים שאנשים יקלטו מתוך הסרט.

אריאל: חשוב לי להעביר את הצופים בסרט מסע. אני מסביר להם דברים שלכאורה נראו לא רלוונטיים יותר לתקופתנו, הלא הקורונה עברה ונגמרה. כולנו שמענו את האנטי ווקסרז האלה אומרים את השטויות שלהם, ואיזה יופי שזה נגמר. כולנו בחיים ולא צמח לנו זנב. ועכשיו להגיד להם לא, אולי לא צמח לכם זנב, אבל הכלא שמתהדק סביבכם משאיר לכם פחות ופחות מקום כל שנה, ואתם אולי לא ערים לכך. עובדים נגדכם כוחות שאינכם יכולים לדמיין את העוצמה שלהם, את הנחישות שלהם ואת ההון הבלתי מוגבל, פשוטו כמשמעו, שמופעל כנגדנו כאזרחים פלנטריים או אזרחים של מדינה כזאת או אחרת. אנחנו בסוג של מלחמה על האמת, כשמולנו עומדת הנדסת תודעה במאות מיליארדים שמוחות מבריקים ביותר עובדים יום ולילה בתקציבי ענק כדי לבסס אותה בכל אמצעי תקשורת זמין ואפשרי. כולל פייסבוק.

ענתי, מה תראי כהצלחה של הסרט?

ענתי: להגיע לאנשים שבטוחים שהגבלה במזומן היא דבר נפלא כי ככה לא ישדדו זקנות ברחוב, ובטוחים שמצלמות ניטור על כל עמוד חשמל זה נהדר כי זה עוזר לשמור על הביטחון שלהם ושהם התחסנו כל-כך הרבה פעמים כי המדינה דאגה לבריאות שלהם – אני רואה לנגד עיניי את האנשים האלה, שאני כבר כמעט שלוש שנים חולמת עליהם כל לילה. אני רוצה להגיע אליהם, זו בשבילי הצלחה.

אריאל: ההצלחה תהיה אם הסרט יעורר סדק בוודאות התודעתית של אנשים בנוגע להבנה שלהם את מה שקורה. והסדק הזה יגרום להם לצאת ולחפש מידע, ואולי להסתכל יותר בביקורתיות על המידע שמזינים אותם כל הזמן באמצעי התקשורת.

אני משוכנעת מעל לכל ספק שהסרט הזה חשוב מאין כמוהו. קודם כל בעצם העובדה שהוא היה שם בזמן אמת ותיעד את הדברים האלו, את הרגעים ואת התהליך. לדעתי הסרט הזה נועד לגדולות, ממש נועד לגדולות. אני מאמינה בו בלב שלם. הוא לא רק יפרוץ סדק, הוא יהיה הטחה של כל האמת בפרצופם.

תודה לכם שלא ויתרתם שאתם עדיין לא מוותרים.