השקט הגדול של חילופי העונות

יש מקומות שבהם אנשים עדיין חיים בהתאם לעונות השנה. האי שאימצתי הוא אחד מהם. לא מדובר באי שמאכלס שבט אקזוטי באמזונס, גם לא משהו שדומה לזה. האי שלי ממוקם אי שם במרכז הים התיכון, חלק פיצפוני מיבשת אירופה הקלאסית. אין כאן ציידים ומלקטות. ועדיין תושביו, ותיקים וחדשים כאחד, נעים במקצב עדין עם עונות השנה.

הריקוד הזה מרתק ויש לו חוקים ברורים. עד כדי כך ברורים שלעיתים נדמה לי שהאי כולו על כפריו, חופיו, האנשים שמאכלסים אותו וההרים שמתנשאים מתוכו הם חיה אחת. אורגניזם חי ונושם.
בעונת הקיץ שהתחילה כאן רשמית לפני ימים ספורים, מתחיל האורגניזם הזה לנוע. יותר ויותר סירות מפרש מנקדות את הכחול הגדול, כל הטברנות, החנויות, בתי הקפה, הברים ובתי המלון פתוחים. התיירים החלו להגיע, האוויר הולך ומתחמם מדי יום.

לא תמצאו כאן פירות קיץ בחורף ולהפך. גם לא ירקות. יש עונה לכל גידול. ויש ירקות שלא תמצאו כאן אף פעם. אפילו לא בסופר הגדול בעיירה המרכזית. הבישולים, שעליהם מופקדות עדיין הנשים, יוכנו בהתאם. זה נחמד לי. יש למה לחכות. כמו פעם, להתגעגע. לא הכל זמין כל הזמן. השפע התמידי שבו אנחנו חיים לקח מאיתנו את ההתרגשויות הקטנות הללו

התנועה הזאת לא מתרחשת בבת אחת. בפרפרזה על נסיעה במכונית, לא מגיעים מאפס למאה בעשרים שניות. גם לא בדקה. זה לוקח בערך חודשיים. אולי קצת יותר. הכל תלוי במזג האוויר. אבל אז נוהגים המקומיים את החיים במהירות של מאתיים קמ”ש. ובניגוד לדעה הרווחת על עצלותם של היוונים, שעות העבודה כאן במהלך יוני עד סוף ספטמבר ולעיתים עד אמצע אוקטובר נמשכות עד שמונה עשרה שעות ביממה.

כתייר לעולם לא תרגיש בכך. האי עטוף מראית עין של עצלות מנומנמת והכל מלווה בחיוך לבבי והכנסת אורחים מושלמת. עוזרת לכך גם העובדה שבגלל החום הכבד לא תמצא חתול ברחוב בין שתיים בצהריים לשש בערב. כל השנה אגב. הנה חוק אחד שגובר על הכל. קדושת הסיאסטה. אולי בגלל זה נשמרים הלבביות וגם החיוכים. אין ספק שזה אחד המנהגים החביבים עלי כאן. לא היה מזיק לנו לאמץ אותו. שערו בנפשכם מה היה קורה אם היינו עוצרים לארבע שעות כל יום. ואז ממשיכים לעבוד עד תשע או עשר ולפעמים גם אחת עשרה בלילה. היוונים הם עם חם מזג ועצבני לא פחות מאיתנו. ובכל זאת, לפחות על האי הם נינוחים וחייכנים גם כשהם עובדים עד אמצע הלילה.

השנה ביליתי כאן כמעט חודשיים במהלך החורף. הייתי צריכה לראות כדי להאמין שאי יכול להירדם ולשקוע בשינה ארוכה. הכל סגור. הכל. בפסגות ההרים יורד שלג. הדרכים נטושות, עיירות נופש שלמות הופכות לעיירות רפאים. סופר–מרקט פתוח, בית קפה או טברנה ניתן למצוא אך ורק בעיירה הגדולה שבצפון, מרחק שעה או שעתיים נסיעה ממרבית הכפרים המפוזרים בו. את האוויר ממלאים צלילים ורחשים שונים לגמרי. אם בקיץ שולטות בכיפה עיירות הנופש הסמוכות לים, בחורף עוברת הבכורה לכפרי ההרים. בקיץ אוכלים דברים מסוימים, בחורף אחרים. לא תמצאו כאן פירות קיץ בחורף ולהפך. גם לא ירקות. יש עונה לכל גידול. ויש ירקות שלא תמצאו כאן אף פעם. אפילו לא בסופר הגדול בעיירה המרכזית. הבישולים, שעליהם מופקדות עדיין הנשים, יוכנו בהתאם.

זה נחמד לי. יש למה לחכות. כמו פעם, להתגעגע. לא הכל זמין כל הזמן. השפע התמידי שבו אנחנו חיים לקח מאיתנו את ההתרגשויות הקטנות הללו.

בחורף מקיימים בעלי הטברנות בכפרי ההרים סבב ביניהם. פעם בשבוע יפתח אחד מהם את המסעדה לטובת המקומיים שנמאס להם לשבת בבית. כל פעם מישהו אחר, ובהתאם להתמחות הבישולים של אשתו, אימו או דודתו.
ריח עצי ההסקה מתובל בריח אדמה רטובה ואורנים נישא באוויר. התחושה היא של כפר בשוויצריה.

כך גם הנוף. יש המון גשם, לעיתים שבוע או שבועיים ברציפות. מחממים בקמין או באח. משפחה ממוצעת תכלה כאן בחורף בין ארבעה לחמישה טון עצים. החיים מתנהלים סביב הקמין. הטמפרטורות גם על הים נושקות לאפס מעלות.

בקיץ, בשיא העונה, שוהים כאן כחצי מיליון איש בערך. בחורף ישארו כאן כעשרים אלף. רובם יתרכזו בעיירה הגדולה. מיעוט, בעיקר המבוגרים, יעלו לבתיהם בכפרים שעל ההר. מעניין לעקוב אחר תנועת המשפחות. או נכון יותר לומר,אחרי תנועת החמולות. ככה זה כאן. בכל כפר ניתן למצוא שתיים או שלוש חמולות וכולם קשורים לכולם בקשרי משפחה עקיפים.

הצעירים יעזבו את האי לאתונה במהלך החורף, שם ימצאו עבודה אחרת. באביב יעשו את דרכם חזרה להכנות לקראת פתיחת העונה – קצת בדומה לנדידת הציפורים. כדי לגרום להם לחזור משלמת להם ממשלת יוון שכר חודשי קטן במהלך החורף, והעבודות המזדמנות בכרך הגדול יתוגמלו לרוב בכסף מזומן. לעיתים מהנדסים ממלצרים כאן בקיץ. המשפחה, ובעיקר העסק המשפחתי באים לפני הכל. מרבית האנשים חיים כמו באביס, בעל בית הקפה–בר בכפר שבו אני מתגוררת. הוא בן ארבעים וארבע, נשוי עם שני ילדים והשלישי בדרך. הוא מגיע הנה באמצע מאי בערך, לפעמים בתחילתו, תלוי כמה נזקים גרם החורף לבית הקפה שלו, ומיד מתחיל במבצע סיוד, צביעה, שיפוץ, שתילה וניקיון של תחילת העונה. אשתו נשארת באתונה ותצטרף אליו כשהילדים יסיימו את בית הספר והגן וייצאו לחופשת הקיץ.

הבדיחה המקומית גורסת שלא תמצא יווני אחד שמכבד את עצמו על האי בחודש מאי בלי שיחזיק בידיו מברשת צבע ביד אחת ומטאטא ביד השנייה.

הכל עובר מירוק קפדני. הכל. ואת הרוב הם עושים לבד, בשתי ידיים. בעלי מקצוע זה לחלשים. אחיו הצעיר של באביס לומד קדרות באתונה. אבל במאי הלימודים נכנסים להקפאה. הבר עבר שיפוץ מאסיבי השנה, והשניים עבדו יום ולילה כדי להגיע לאמצע יוני מוכנים. ניסינו להזמין את שני האחים לארוחת ערב חברית. בחורים נחמדים. עבדו כל כך קשה. הצעתנו התקבלה בתודה עמוקה וחיוך רחב, נשמח לפתוח אתכם שולחן, וגם לרדת יחד על בקבוק צ’יפורו, אבל רק בסוף ספטמבר. “אני אדם אחד בחורף ואחר לגמרי בקיץ”, מתוודה בפניי באביס.

“כאן מאחורי הבר אני חייב לפתוח את הלב לאנשים. לדבר איתם לצחוק איתם, לשמוע את הסיפורים שלהם. אני אוהב את זה. זה חלק מהעבודה. היום עף לי בין הידיים ומסתיים אי שם בשתיים שלוש ולפעמים גם בחמש לפנות בוקר. אני לא סוגר עד שאחרון האורחים הולך. ואז אני לוקח כוס בירה, או צ’יפורו, יורד לסלעים פה שליד המים”, הוא מחווה בתנועת ראש קלה קדימה לעבר המפרץ.
” ונהנה מהשקט המוחלט. לפעמים כבר עולה השמש ורק אז אני הולך לישון.” ומי אתה בחורף, אני שואלת?”
“בחורף, בטח בשנתיים האחרונות, עשיתי משהו שחייב אותי להיות אדם אחר. בגלל הקורונה, הבר שעבדתי באתונה נסגר ומצאתי את עצמי עובד כשומר. אני בחור גדול כמו שאת רואה, ואם אני משנה את הבעת הפנים, הנה ככה״, מוחק לפתע באביס כל שארית מבע מפניו,
״אני יכול להיראות די מאיים. אז יש לי ביקוש” הוא שב ומחייך.

ככה, הוא אומר, מצא את עצמו בשני החורפים האחרונים מזעיף פנים לאנשים במקום לחייך אליהם. במקום לארח אותם, נאלץ לחשוד בהם. לפעמים לא היתה ברירה והוא אפילו נדרש להפעיל קצת כוח. “תודה לאל שזה לא קורה הרבה. אחרת לא יודע מה הייתי עושה.”

והוא אומר שזה מאוד מבלבל להיות מישהו אחד בחורף ואז מישהו אחר לגמרי בקיץ. “ אני מעדיף את עצמי כאן בקיץ. בגלל זה אני חוזר לכאן כל שנה מאז 2005 ולא נראה לי שאפסיק אי פעם. עם כל הכבוד לאתונה. זה הבית שלי. פה אני הרבה יותר שמח”.

באביס גרם לי להבין משהו שלא הייתי לגמרי מודעת לו. לא ביחס אליי ולא ביחס לאחרים; משפט זן בודהיזם שמיוחס למורה הזן היפני דוגן קובע ש” כל הדברים משתנים כל הזמן”. זה גם המשפט שבחרתי כמוטו לספרי הראשון “סיפור שמתחיל בדמעות.” כן, כתבתי ספר פילוסופיה שלם סביב התובנה החשובה הזאת. אני מכירה כבר שנים מחקרים פסיכולוגים שמציינים את ההבדלים האישיותיים והתרבותיים בין עמים שחשופים לאור השמש לבין כאלה שפחות. אבל משהו בשיחה עם באביס סייע לי להבין לעומק את עוצמת השינוי שאנחנו עוברים יחד עם עונות השנה. וגם שלא מדובר על שינוי בטווחי זמן ארוכים, אלא בשינוי קבוע ותמידי שכל אחת ואחד מאיתנו חשופים אליו. ורק מעטים מאיתנו מבחינים בו.

השינוי הזה נובע באופן בלתי נמנע ממחזור החיים בטבע – החורף הופך לאביב והאביב הופך לקיץ והקיץ לסתיו והסתיו לחורף וחוזר חלילה. כך גם אנחנו משתנים במעגל אינסופי. אנחנו אנשים מסוימים בחורף ואנשים אחרים בקיץ. נפשית כמובן. ולשינוי הזה יש השלכות על כל מארג היחסים שאנחנו מנהלים עם העולם. קשה להבחין בכך בתוך המודרנה שניתקה אותנו מחילופי העונות ומהשינויים הקטנים והגדולים של הטבע. אנשי האיים שמחוברים לים, לאדמה, לרוח ולגלים ככורח קיומי מבינים זאת. ומכאן נובע כנראה השקט הגדול.