אל תביטו לאחור

ישבתי לא מזמן בעמדת השמירה של היישוב, זאת היתה התורנות שלי – ארבע שעות בחודש למען הקהילה – יותר נכון למען ביטחון הקהילה. שעות הלילה הקטנות, אף אחד לא עובר, שום דבר לא זז. שקט מופלא של לילה, רק אני, השער של היישוב והמחשבות שלי על מהות הקיום, ועל תכלית החיים.

לפתע על הכביש ראיתי אותה הולכת באיטיות, חיפושית שחורה, לא מכיר, לא יודע איזו חיפושית היא זו. היא חצתה את הכביש. מזל, חשבתי לעצמי, שאין אף מכונית שתדרוס אותה. מה הייעוד שלה בחיים? תהיתי. האם גם היא חושבת לעצמה על הייעוד שלה? על המטרה שלה בחיים? אולי היא כבר יודעת מה המטרה שלה? 

לפחות את הייעוד שלה אני יודע: יש לחיפושית הזו תפקיד – היא אוכלת עשב שבעצם האכילה שלו היא מעודדת את צמיחתו, מפזרת את צואתה העדינה על רחבי האדמה ומסייעת להשבחתה. בעצם קיומה של החיפושית עם כל יום שעובר מצב העולם הולך ומשתפר. האם החיפושית לא פוחדת למות? כזו קטנה ועדינה, כל אחד יכול לדרוך עליה ולסיים את חייה. החיים שלה נראים כל כך לא בטוחים, כל כך לא יציבים. אם היא סתם תימעך תחת גלגלי מכונית נוסעת זה יהיה מוות מיותר שלא יוסיף כלום לחיים בכדור הארץ, אבל אם היא תיאכל על ידי ציפור למשל או קיפוד היא תסייע להמשיך את החיים של יצורים אחרים. לחיפושית יש תפקיד. 

האם לכל יצור חי בעולמנו, האם לכל עץ או צמח יש תפקיד? בוודאי. מטרת היצורים החיים כולם היא לוודא שהחיים בעולם יימשכו, גם בחייהם וגם במותם. החיים היא המטרה המקודשת של הקיום. גם אנחנו חיים כדי להמשיך את מעגל החיים, גם אנחנו אמורים להיות חלק ממנו. 

אבל המוטציה התרבותית שהשתלטה על תפיסת העולם של המין האנושי עם פרוץ המהפכה החקלאית שינתה את כל זווית ההסתכלות. האדם שם עצמו במרכז הקיום וקידש את תפיסת העולם הזו בדתות שיצר. בספר בראשית ניתן לראות מצוין את ההתנגשות הזו בין שתי תפיסות העולם – פרק א’ מאוד מדעי, מאוד מסודר – הכל נברא בשלבים, שלב אחר שלב, יום אחר יום. ייעודו של האדם לפי ספר בראשית א’ הוא להתרבות ולמלא את העולם ולשלוט בכל היצורים החיים. ומתוך מה מגיע הצידוק הזה לשלוט ביצורים אחרים, לדעת את סוד החיים ולקבוע מי יחיה ומי ימות? כי נוצרנו בצלם. זה הצידוק. לפי בראשית א’ אנו יכולים לבחור מי יחיה ומי ימות כי אנו בני האל בכבודו ובעצמו.

ואז הופכים את הדף ומגיעים לספר בראשית ב’ שגם בו יש סיפור בריאה והוא כל כך שונה, עד כדי כך שונה שגם שמו של בורא עולם שונה בסיפור זה. על פי סיפור זה האדם נוצר מהאדמה, ממנה הוא בא ואליה הוא חוזר. איזו ענווה נהדרת, אנו חלק מהאדמה ולא נוצרנו לשלוט בה. ומה תפקידנו לפי בראשית ב’? להיות משרתה הנאמן של האדמה ולשמור עליה. 

אז איך משתי תפיסות העולם האלה שרווחו בעולם בחרנו דווקא בתפיסה הראשונה שאומרת שתפקידנו לשלוט בעולם? מי שיש לו כוח, לא ימהר לוותר עליו. קידשנו את תפיסת העולם הזו של הכוח שנצבר בידינו עד כדי כך שגם בשאלה מי יחיה ומי ימות, כבר אין לנו כל כבוד לאף יצור חי. מידי יום אנו מכחידים חיים של מיליוני יצורים בעולם באופן ישיר או באופן עקיף. אנו מכחידי החיים הגדולים ביותר בפלנטה, עם רעל ופסולת שאנו מפזרים, עם תרבות הבשרים שפיתחנו בעמל רב. 

עד שזה מגיע אלינו. כאשר המוות מתדפק על דלתנו, אנו לא זוכרים שתפקידו הוא בדיוק כמו אצל אותה חיפושית, להמשיך את החיים של יצור אחר. לא. כשזה מגיע אלינו, אנו מקדשים את המוות יותר מאשר את החיים עצמם. המצרים הקדמונים בנו לעצמם מקדשי מוות בדמות הפירמידות העצומות שכל מטרתן היתה לקדש את המוות ולא את החיים. חיים רבים נפסקו בטרם עת כדי ששליטי מצרים יוכלו להתהדר במותם שלהם. מוות הוא תוצר ישיר של התרבות הזו ולא החיים. ובמקום שבו המוות הוא ערך עליון ונחשב יותר מהחיים עצמם, המוות שולט. 

משה רבנו רצה להזהיר אותנו מהמוטציה הזו ובמותו שימש מודל שהוא רצה להנחיל לנו: אין מצבה, אין מקום להשתטח עליו. אולי כדי שנזכור שמה שחשוב הם החיים עצמם – של כל יצור, של כל אורגניזם חי, מהעשב ועד לפיל. החיים אחד הם ומטרת החיים היא להמשיך את החיים. מטרת המוות היא לפנות מקום להמשכם של חיים נוספים. הקדושה הגדולה היא לא בהנצחת המתים, היא לא במוות על קידוש השם, או על קידוש של כל דבר אחר. הקדושה הגדולה היא בחיים. עלינו לשמור על החיים כי המשך קיומנו תלוי בזה.