אל תביטו לאחור
כשזה מגיע אלינו, אנחנו מקדשים את המוות יותר מאשר את החיים עצמם.
ישבתי לא מזמן בעמדת השמירה של היישוב, זאת היתה התורנות שלי – ארבע שעות בחודש למען הקהילה – יותר נכון למען ביטחון הקהילה. שעות הלילה הקטנות, אף אחד לא עובר, שום דבר לא זז. שקט מופלא של לילה, רק אני, השער של היישוב והמחשבות שלי על מהות הקיום, ועל תכלית החיים.
לפתע על הכביש ראיתי אותה הולכת באיטיות, חיפושית שחורה, לא מכיר, לא יודע איזו חיפושית היא זו. היא חצתה את הכביש. מזל, חשבתי לעצמי, שאין אף מכונית שתדרוס אותה. מה הייעוד שלה בחיים? תהיתי. האם גם היא חושבת לעצמה…
תגובות