זוכרים את סיפור הילדים "סיר הסירים" מאת אלונה פרנקל? ספר חינוכי שמלמד ילדים לעשות קקי בסיר ולא בחיתול. הספר יצא לאור בשנת 1975 וזו אולי הסיבה שאחרי שהילד מסיים את עשיית צרכיו בסיר, הספר מסתיים בשורות המלבבות: "'שלום פיפי! שלום קקי!" אמר נפתלי. 'להתראות בים!' אמרתי אני, אמא של נפתלי והורדתי את המים." בשנות ה-70 זו היתה הנורמה: נשפוך את הביוב לים, הוא כבר יספוג את הכל, הוא כל כך גדול, עד כדי כך גדול כשכאשר נבוא ונרחץ בו להנאתנו, לא נרגיש בכלל בדבר.

בסרט "אל תביטו למעלה" (Don’t Look Up), שמבקש להראות איך מקבלי החלטות, התקשורת ובעקבותיהם הציבור, בוחרים להתעלם מבעיה ברורה ומוחשית, רואים את גיבורי הסרט יוצאים לא פעם אל הלילה כאשר מעליהם שטיח של כוכבים. הם מתבוננים בכוכבים ומקבלים השראה, תובנה או מגלים תגלית. שמחתי לראות את זה, ומיד עלה בדעתי לשאול: מתי בפעם האחרונה התבוננתם בשמים? מתי צפיתם בכוכבים?

״אני לא מאמין במשבר האקלימי" אמר לי ידידי בשיחה אקראית כשפגשתי אותו בין מדפים של החנות הגדולה שבבעלותו. אנחנו בקשר טוב כבר הרבה מאוד זמן ומנהלים שיחות עומק מדי פעם, בעיקר על המצב הפוליטי בארץ ובעולם.

האם העולם נוצר עבורנו, בני האדם, או שאנו נוצרנו כדי לקיים אותו ולשמור עליו? שאלה שהאנושות עוסקת בה לאורך כל שנות קיומה. התפיסה השלטת היא כמובן שהעולם נוצר עבורנו, לשימושנו,  הרבה יותר קל ונוח לחשוב כך. למה צריך להתאמץ? הכי קל זה לקבל את הדברים כמו שהם ללא דילמות מוסריות מורכבות ובלי ייסוריי מצפון.

זה התחיל בבניין אחד, ומדביק עיר שלמה. ככה זה כשמתחילים למטה

מחוויותיו (המתסכלות) של פעיל סביבתי

בנייה ירוקה, חלק 5

חלק 3 – בנייה ירוקה

החלטתי שהשלד של הבית שלי יהיה עשוי ממכולות.