קור

דפיקה בדלת. המורה נכנסת לדירה שלי ובוחנת את חדר הסלון. “איזה יופי כאן” היא אומרת. אני שואלת אותה אם היא רוצה לשתות תה. היא אומרת שכן. אני הולכת למטבח ומניחה תיון בכוס, שומעת אותה פורשת מזרן בסלון. איך הגעת אלי? היא שואלת. אני מספרת לה שראיתי מודעה על עץ בגן ציבורי. היא נראית נבוכה. היא מספרת שהיה לה קשה לתלות את המודעות על העצים. “זאת הרגשה לא נעימה לירות על עץ עם אקדח סיכות”. היא מרימה את כוס התה ושותה לגימה קטנה. אנחנו יושבות על הספה ומזרן היוגה הסגול שוכב לידנו על הרצפה. היא שואלת אותי אם עשיתי יוגה בעבר. אני אומרת שכן ולא מרחיבה. היא שותה עוד לגימה מהתה. “איזה תה זה?”

המורה נמוכת קומה ומוצקה. כמו טנק קטן. שיערה נראה כמו שיער של מכשפה. מבטה חולמני. היא גורבת גרביים לבנות שנראה שכובסו עם בגדים צבעוניים שהותירו על אחת גוון כחלחל ועל השנייה ורדרד. “שנרד למזרן”? המורה שואלת. אני מקימה את עצמי, מתיישבת על המזרן ומחכה להוראות נוספות. היא מתחילה להסביר לי שהיוגה שנעשה היום…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית