כשחייל דופק בדלת

יש סוג של דפיקה בדלת שעושים רק נציגים של כוחות ביטחון מסודרים, ורק במצבים שבהם אין להם זמן לגינונים וסבלנות אזרחית. גם אם לא שמעת דפיקה כזו על הדלת שלך בחיים, כשהיא תישמע היא תזוהה מייד. בסביבות שתיים בלילה בחמישי האחרון דפיקות כאלה העירו אותי משינה טרופה למדי. זה לא היה ערב או לילה שתמך בשינה רגועה, ואולי זו לא פיסה מן התבל שבה מישהו יכול לישון כמו בן אדם. 

סהרורי למחצה כמו שהייתי, עשיתי חישוב מהיר כברק בראש: התינוקת ישנה שם והמתבגרת שם, ואולי אצליח לסיים את הסיטואציה לפני שבת הזוג תתעורר. האנשים במדרגות דיברו בשפה שידעתי שמזוהה עם כוחות הביטחון. לפי הדי הקולות בחדר המדרגות היו שם כמה מהם, ונביחת כלב בתפקיד נשמעה ממקום לא רחוק (קשה לתאר נביחה כזו במדוייק, אבל היא נשמעת אחרת מנביחה של כלב סתם: מרוכזת יותר, עם יותר כוונה). 

האותות האלה סימנו לי שאני יכול לפתוח את הדלת בלי לחשוש מאסון מיידי. פתחתי חריץ ובעיניים עצומות למחצה אמרתי שהכל בסדר, כן. החייל, לבוש כמו לשדה קרב, אמר תודה ולילה טוב בנימוס בלתי אופייני למרחב שלנו. כשחזרתי לשכב נזכרתי איך לפני כמעט 30 שנה גם אני, לבוש לקרב, דפקתי על דלתות באישון לילה. שלא כמו החייל מחוץ לדלת שלנו, מעולם לא הסתפקתי בסימן של יושבי הבית שהכל בסדר. 

30 שנים כבר עברו, אבל עוד הרבה לפני שעמדתי מחוץ לדלתות במחנה הפליטים שאטי בעזה, עמדו במצבים דומים צעירים ישראלים כמוני. 55 שנות החזקה צבאית של יהודה ושומרון, עשרות שנים נוספות של החזקה באדמת רצועת עזה, ועל מה שהתרחש במשטר הצבאי שבתחומי הקו הירוק צריך להרחיב את הדיבור בפעם אחרת. 

כיליד שנות השבעים, אני שייך למה שהוא כנראה הדור הישראלי האחרון שבצעירותו המדינה עוד טרחה לזייף רצון בשלום ופיוס. הסכמי אוסלו של זמן שירותי הצבאי וקצת אחריו הסתיימו ברצח רבין ובפיצוצים של האינתיפאדה השנייה, ובמטבע הלשון של ברק “אין פרטנר”, שנועד לבשר לציבור הישראלי ולעולם שישראל לא תנסה עוד לסיים את הכיבוש. 

אין לי דרך לדעת אם הייתה לישראל כוונה ולו תיאורטית וחשאית לסיים אי פעם את הכיבוש ולהגיע לחיים נורמליים מול נציגות פלסטינית ריבונית ומתפקדת. מעשיה בשטח – כלומר ההעמקה האינסופית של ההתנחלויות והתשתית שנועדה לשרת אותן, שכלול אמצעי השליטה והדיכוי ומתקפה דיפלומטית חובקת עולם ובלתי פוסקת נגד הפלסטינים – מעידים שגם אם התקיימה כוונה כזו, היא מעולם לא היכתה שורש בממסדים הישראליים.  

הלכה למעשה, מדינת ישראל מתנהגת אפילו כלפי חוץ כאילו אין לה יותר כוונה לסיים את שליטתה בחיי הפלסטינים. כתוצאה מכך, השיגעון האלים שהיה נחלתו של פלג ימני, אולי לא שולי אבל לא המרכזי, הפך לנחלת הכלל הישראלי. במרחב שבו אין אפילו הכרה תיאורטית בקיומו של צד שני לגיטימי ואנושי, הדחפים הקנאיים והאלימים ביותר נדחפים למעלה והחוצה על ידי השלטון עצמו. אפילו מפלגת מרצ, לשעבר נושאת הדגל הפוליטי של הכביכול מאבק בכיבוש (כביכול, כי חבריה מעולם לא סירבו לשרת בצבא, כולל בנקודות הקצה של הכיבוש, ומעולם לא סירבו לרווח הכלכלי והתדמיתי שמפעלות הכיבוש הסבו ומסבים) הצטרפה לממשלה. וזו ממשלה שבתנאי היסוד שלה נאמר, במילים אחרות: אף מילה על כיבוש. אפילו במפלגת מרצ מתנצלים על כך שאמרו שאין לגזור על ילדים ועל קרובים של מבצעי פעולות אלימות נגד ישראלים חרפת רעב. הדהומניזציה של האחר הפלסטיני, מיסודות קיומה הראשיים של הציונות, כבשה לגמרי גם את המפלגה הבולטת ביותר של השמאל היהודי בישראל. 

ואם אין אחר לגיטימי ואין שום כוונה לנהוג בו כבן אנוש אי פעם, כל מה שנשאר זה לנהל את הפלסטינים כמו עכברים במלכודת. להדליק להם אש פה ועשן שם, להרוג אותם כשהם מתקרבים לבתים שלנו ולעשות עליהם ניסויי מעבדה בתמרונים תודעתיים והפחדה מצמיתה. עבור הפלסטינים לא נותרה שום דרך שבה ייראו כבני אדם לעיניו של הציבור היהודי בישראל. הזיכרון שלהם פסול. התודעה שלהם מוקצית. הדיבור שלהם מצונזר. החומה הישראלית כבדה כעופרת על כל נדבכי הקיום הפלסטיני. 

במקום מוכנות, אפילו מן השפה ולחוץ, למשא ומתן, נשארנו עם “ניהול הסכסוך”: גדודים של טכנוקרטים ישראלים עם תחומי התמחויות שונים מפסיכולוגיה עד אלגוריתמים, שיושבים ומנהלים חיים של מיליוני בני אדם דרך מסכים, אפליקציות, מצלמות ומרתפי חקירות ועינויים (מותרים בחוק). 

אין פלא אם כך שבשנים האחרונות חזרה לשיח הרווח, כולל במעוזי שמאל לשעבר, המילה “מחבל”, ששוללת כל אנושיות, טובה או רעה, ממי שזוכים לה כתיאור, ומצמידה לערבים הוויה של מזיקים שיש צורך להדביר מעת מעת, כשעולה להם אותה הוויה פסיכופתית של רצח שאין לה שום בסיס במציאות. 

המחבל חוסל, המחבל נוטרל. האדמה תספוג את דמו ושאריות גולגלתו המנופצת. גופותיהם של המתים בצד שלנו יזכו לקצת יותר כבוד, ואת אובדן חייהם יבכו כהפסד טראגי. אבל חוץ מלהתאכזר לעוד אנשים לא יופק שום לקח וכך נבטיח עוד ועוד ועוד מהם, בלי סיכוי לשינוי, בלי תוחלת. במעגל סגור של רצח והרג שאין ממנו אפילו מוצא שבתקווה, בחלום ובשאיפה. 

כך, בלי ששמנו לב, בשם ניהול הסכסוך, בשם האין פרטנר, בשם חוסר המוכנות הבוער שלנו להכיר באחר הפלסטיני כלגיטימי, בתודעה שלו כלגיטימית, בזיכרון שלו כלגיטימי, פעם אחר פעם, עם הדם של אלה ושל אלה, שאריות האנושיות והשפיות שלנו מדממות מאיתנו וניגרות, מוכות ושבורות, על אדמה שמעולם לא ידעה ולעולם לא תדע להבחין בין דם לדם.