מחאה בגיבוש
20,000 אנשים אישרו בפייסבוק הגעה, אבל רק 10 אחוז מתוכם נכחו בהפגנה של מחאת הדיור 22, שהתקיימה במוצ"ש האחרון, בכיכר הבימה בתל אביב. המשטרה העריכה שהיו שם בין 1,800 ל- 2,500 מפגינים. מחאת יוקר המחיה 2022, למודת ניסיון מהכישלון של 2011, מנסה עכשיו להתבגר, לאחד כוחות ולנסח דרישות ברורות
20,000 אנשים אישרו בפייסבוק הגעה, אבל רק 10 אחוז מתוכם נכחו בהפגנה של מחאת הדיור 22, שהתקיימה במוצ”ש האחרון, בכיכר הבימה בתל אביב. המשטרה העריכה שהיו שם בין 1,800 ל- 2,500 מפגינים.
גיל סהר, מראשי המחאה, מסביר זאת כך: ״אנשים בפוסט טראומה מ–2011. הם יצאו לרחובות, ראו כמויות אדירות של אזרחים – וכלום לא קרה. באו ועשו עליהם סיבוב פוליטי עם יאיר לפיד וסתיו שפיר. אני רואה את התגובות ברשתות החברתיות, תגובות שמהדהדות אכזבה, ייאוש וחוסר תקווה. אני לגמרי יכול להבין את זה״. סהר מעיד על עצמו כי גם הוא חווה את אותו חוסר אונים וחוסר אמון עד לפני שלושה שבועות.
“עכשיו אני יותר אופטימי. אני רואה את ההתעוררות. זו רק ההפגנה הראשונה שמהווה יריית פתיחה לבאות אחריה, וכבר הגענו ל–2,000 אנשים…
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)
לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.
מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית
מנוי חודשי למגזין “בראשית” – חודש ניסיון
20,000 אנשים אישרו בפייסבוק הגעה, אבל רק 10 אחוז מתוכם נכחו בהפגנה של מחאת הדיור 22, שהתקיימה במוצ”ש האחרון, בכיכר הבימה בתל אביב. המשטרה העריכה שהיו שם בין 1,800 ל- 2,500 מפגינים.
גיל סהר, מראשי המחאה, מסביר זאת כך: ״אנשים בפוסט טראומה מ–2011. הם יצאו לרחובות, ראו כמויות אדירות של אזרחים – וכלום לא קרה. באו ועשו עליהם סיבוב פוליטי עם יאיר לפיד וסתיו שפיר. אני רואה את התגובות ברשתות החברתיות, תגובות שמהדהדות אכזבה, ייאוש וחוסר תקווה. אני לגמרי יכול להבין את זה״. סהר מעיד על עצמו כי גם הוא חווה את אותו חוסר אונים וחוסר אמון עד לפני שלושה שבועות.
“עכשיו אני יותר אופטימי. אני רואה את ההתעוררות. זו רק ההפגנה הראשונה שמהווה יריית פתיחה לבאות אחריה, וכבר הגענו ל–2,000 אנשים. אני מאמין שהמספרים רק יילכו ויגדלו. מי שמודד את עוצמת המחאה לפי כמות האנשים שהגיעו, חוטא למטרה. זו התעוררות תודעתית, ועצם ההתרחבות לכשלעצמה היא צעד ענק״.
בהפגנה הונפו לא מעט דגלים קומוניסטיים קלאסיים, ממש ההם האדומים מפעם, עם פטיש ומגל, מה שעורר תגובות ברשת של מפגינים שהיו בדרכם לתל אביב ועשו פרסה בגלל הקטע המפתיע הזה. סהר לא מוטרד: ״יוקר המחיה ומשבר הדיור הן בעיות משותפות לכלל אזרחי ישראל. לא משנה לאיזה צד פוליטי הם שייכים, לא משנה מאיפה הם בארץ. שמאלנים, ימנים, קפיטליסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים, חיפאים או נתנייתים”.
״השבוע סהר ישב עם נציגי התנועות השונות, ודיבר איתם על כמה חשובה אחידות המסרים על מנת להשיג את המטרות. הוא מאמין שכולם מבינים את צו השעה. כך למשל, התנועה הקומוניסטית מוכנה לוותר על הדגלים. את ״תל אביב יקרה לי״ הכיר רק השבוע. לאחרונה חברה אליהם גם “צעדת השקופים״ – תנועה למלחמה ביוקר המחיה, שהוציאה תהלוכה באשדוד בחמישי האחרון״
ואכן, הקהל שראיתי היה מגוון ומעורב, מכל העדות, הסגנונות, הגילאים והתנועות. כל תנועה דיברה מדם ליבה את האג׳נדה שלה, ופנתה לקהל היעד שלה. המחאה הזו מגוונת ורבת קולות, היא רק בשלבי התגבשות, ועדיין לא מדברת בשפה אחידה. אבל מעל הכל שורר רצון עז מצד כולם להתאחד למען מטרה משותפת.
כולה חודש, וכבר רודפות את סהר הצעות פוליטיות: ״טלפונים מישראל ביתנו, טלפונים ממרצ. אתמול בן כספית טען ברדיו שאנחנו ביביסטים״, הוא צוחק. אבל מבהיר שהוא לא בעניין. למזלו ולמזלנו, הוא אומר, כל פרסום כזה רק מקפיץ את כמות העוקבים והמעורבות בעמודי המחאה ברשתות החברתיות גדלה.
המחאה הזו בראשית דרכה, והיא תולדה של חיבור בין אנשים. יומיים אחרי הרעש שעשו בפרדס חנה, מספר סהר, גל שור שפתח את עמוד אירוע–ההפגנה בתל אביב כבר חבר אליהם. השבוע סהר ישב עם נציגי התנועות השונות, ודיבר איתם על כמה חשובה אחידות המסרים על מנת להשיג את המטרות. הוא מאמין שכולם מבינים את צו השעה. כך למשל, התנועה הקומוניסטית מוכנה לוותר על הדגלים.
את ״תל אביב יקרה לי״ הכיר רק השבוע. לאחרונה חברה אליהם גם “צעדת השקופים״ – תנועה למלחמה ביוקר המחיה, שהוציאה תהלוכה באשדוד בחמישי האחרון. ועוד ארגונים וגופים רבים אחרים. בהפגנה במוצ”ש היתה נוכחות מסוימת של אנשי מפלגת ״חדש״. סהר וחבריו דיברו איתם בנועם והסבירו להם שזו מחאה עממית א–פוליטית ולכן הם אינם מעוניינים להתאחד עם גופים פוליטיים.
המטרה העיקרית של סהר וחבריו להנהגת המחאה היא לחבר ולאחד את כל הכוחות הפועלים תחת מטריה אחת, מטריה ממוקדת שחותרת לפתרונות פרקטיים. בשבועיים האחרונים הם ישבו יחד וניסחו מסמך, מעין מצע של התנועה: “תוכנית עשרת הצעדים להורדת יוקר המחיה של מחאת 2022”. התוכנית יצאה לאור והושקה לפעילים ביום שלישי שעבר במדיות החברתיות. כשהיא תחזור מסבב ״שיפוצים ותיקונים״ היא תועבר לממשלה. המפלגות שיחתמו עליה, יחויבו באופן משפטי להעבירה בכנסת הבאה, לעבוד יחד לצד מפלגות נוספות, וכמובן, להוציא את התוכנית אל הפועל.
תחת הכותרת ״מטרות המחאה״, בולט הסעיף הראשון: – ״המדינה תגדיר את משבר הדיור בישראל כמשבר חירום לאומי״. הסעיף החשוב הזה נוטע תקווה שהנושא יעלה לראש סדר העדיפויות ויקבל מקום ראשוני ובהול – כפי שראוי לו.
תמצית המסמך
בחלק הראשון, מוגדרת זהות האנשים שעומדים מאחורי המחאה: אזרחי ותושבי מדינת ישראל שקורסים תחת יוקר המחיה, שנדחקים לקצה עקב משבר הדיור, בטענה שאינם יכולים לחיות בכבוד במדינתם. המשבר הזה לדבריהם, פוגע בכל שכבות האוכלוסיה ומונע מהם את הזכות הבסיסית לקורת גג.
בחלק השני, מנוסחות מטרות המחאה: הגדרת משבר הדיור כ–״מצב חירום לאומי״, הגדלת היקף שיווק הקרקעות לרכישת דירה ראשונה ולשכירות ארוכת טווח במחיר מפוקח, יצירת ״מחירון שכירות הוגנת״ על ידי המדינה, הצבת משבר הדיור כנושא עיקרי בבחירות הקרובות, יצירת תחרות בין המפלגות על יישום התוכנית, ובנוסף, חקיקה מדורגת שתאפשר את יישום התוכנית.
האמצעי להשגת המטרה מתואר כך: יצירת לחץ ציבורי על ידי פעילויות מאורגנות ורציפות, עם דגש על כך שלא יהיה שום קשר לגוף או זרם פוליטי, כזה או אחר. העקרונות הבסיסיים של התוכנית הם: הסדרת שוק השכירות – הוספת כוח ויציבות לשוכרים. יחס ראוי בין גובה ההכנסה לעלויות הדיור. העדפת שיווק קרקעות לדירה ראשונה. צעדים למיגור תופעת ההשקעות בנדל”ן המיועד למגורים.
עשרת הצעדים המפורטים בתוכנית
1. הקמת גוף ממשלתי האמון על פיקוח ואכיפה מנהלית של תקנות והוראות בשוק השכירות.
2. מחירון ארצי מפוקח שיהווה בסיס למו”מ בין השוכר למשכיר ויהווה תשתית למדרגת מס נוספת.
3. אכיפה מוגברת על חוק התיווך הפרוץ – קנסות כבדים / שלילת רישיון תיווך למתווכים עוברי חוק, על אי הוגנות ו/או עושק על ציבור השוכרים.
4. הגדלת היקף שיווק הקרקעות במדינה בקצב שיא לצורך בניה במחירים מפוקחים לדירה ראשונה + לשכירות ארוכת טווח, בדגש על דירות קטנות (במחירים מפוקחים המתאימים לרמות השכר במשק הישראלי).
5. הקצאת חלק מקרקעות המדינה לטובת דיור ציבורי.
6. הקטנה דרמטית במספר דירות – Airbnb מתוך מספר משקי הבית בתוך אזורי הביקוש ע״י מיסוי וצעדים אפשריים נוספים.
7. הקטנה של תופעת ההשקעות בנדל”ן, על ידי הגברת צעדי המיסוי והגבלת מימון לצמצום כמות המשקיעים.
8. שחרור מלאי הדירות הריקות חזרה לשוק על ידי אמצעי מיסוי וקנסות.
9. הקטנת עלות רכישת דירה מקבלן על ידי שינוי במדד תשומות–הבנייה.
10. צמצום משמעותי של משך הזמן הנדרש לקבלת היתרי בניה.
ה- whatapp של המחאה
השבוע, ביום חמישי בערב, ה- 7.7.22, תתקיים תהלוכת מחאה לאורך 2 ק״מ באשדוד. היא תצא לדרך בשעה 17:00 מהפארק הגדול י׳, דרך שדרות מנחם בגין, עד המרכז המסחרי – ״גן העיר״. בשבוע שאחריו מתוכננת הפגנה באיזור שבין פרדס חנה לחדרה. ניתן להתעדכן בעמוד הפייסבוק – ״מחאת הדיור 2022״, ולהצטרף לקבוצת הוואטסאפ לקבלת עדכונים על פעילויות המחאה בסריקת הקוד המצורף.
זולה בזיל הזול
עדי מקס מוצאת דיור בר השגה על חוף הים
בשבועות הקרובים, הרחובות יתמלאו בצעדות ובמפגינים עם שלטים, יוקר המחיה יתפשט ויגדל כאש בשדה קוצים, ובמקביל, אי–שם ימשיכו להתקיים גם שלל אירועים חברתיים מרעננים בסימן קיץ. רגע לפני החום הכבד בטירוף של הקיץ הישראלי, כשעוד יש קצת בריזה נעימה בערב, זו גם שעתן המוצלחת ביותר של מסיבות גינה, זולות בים, קאנטות בירדן, הופעות, מסיבות וטיולי קמפינג. הרבה מהאירועים האלה מתרחשים בחוץ, ולפעמים ממש בתוך הטבע, למשך כמה ימים או שבועות.
חלקם הפכו למסורת שנתית, ומשמשים כאלטרנטיבה למגורים לטווח ארוך. כאילו כל החורף בין קירות הבטון האפורים וחדשות היסטריות שלא חידשו שום דבר, חיכינו לרגע הזה. ועכשיו, אפשר להרכיב שוב את האוהל, והפעם בנימה יותר משמחת – בצילו האדיב של העץ, ליד מקור מים שופע, באווירת חופשה בטבע, לצד חומר אנושי אהוב. איזה כיף. ללא ספק הצד היפה של החיים בכלל, ובישראל בפרט.
וככה, בכל שנה, מתחת לשמש היוקדת וכמה ענני–קיץ ציוריים, הצילייה המתוחה מגדירה את גבולות הגזרה של ״הבית״
תמיד חשבתי שזולה בטבע היא החיים במיטבם. מה צריך אדם מעבר למרבד של כוכבים פרוש מעליו, ללבנה על שלל צורותיה, אש מהפנטת ומחממת, אוכל שבושל באהבה, קצת יין וחברה משובחת? לא הרבה. בטבע אנחנו בדרך כלל נזכרים כמה פשוט זה טוב, וכמה טוב שזה כל כך פשוט. וככה, בכל שנה, מתחת לשמש היוקדת וכמה ענני–קיץ ציוריים, הצילייה המתוחה מגדירה את גבולות הגזרה של ״הבית״. על מחצלות צבעוניות מונחים מזרנים וכריות שעברו דבר או שניים בחיים, ועליהם מבלים דיירי הבית ואורחיהם. שמחים, נינוחים, עם ניצוץ של חיים בעיניים, יושבים בנחת ושואפים את המימד הזה עמוק פנימה.
המטבח, מאובזר במגוון כלים וארגזים עם שלל מזון, מוכן להתניע ארוחת ערב חגיגית. סוג הפעילויות בבית כזה לא תמיד חופף לפעילויות שעושים בבית מבטון עם גישה לאינטרנט וחשמל. לכאן אנחנו מביאים צבעים, עפרונות, מחברות, ספרים וכלי נגינה. גרילנדה סולארית תדאג שהמעבר ללילה יהיה נעים ורך, ותקשט את הזולה באור חם וביתי.
מי אמר שאין דיור בר השגה? הנה, יש. בדיור הזה, שיש בו קושי פיזי אך גם תמורות מעוררות נפש, לא מעט אנשים מעבירים תקופות ארוכות, ועושים מהזולה הזמנית בית לכל דבר. כאן, עוד אפשר לקום מול הים מבלי לשלם על זה מחיר גבוה. התמזל מזלי ויש לי חברים בעלי פיסות נדל״ן שוות ביותר בחוף הים. כמחוסרת דיור, ברוטינת הסאבלטים הסיזיפית שלי, אני משתדלת לשבץ מעת לעת כמה ימים במימד הזה, ואיתם כמובן לילות קיץ קסומים ונדירים… שאין מילים בפי לתאר את יופיים.
זה פתרון שטומן בחובו ריפוי עצום, לא צריך למשכן שום איבר עבור החופשה. לא משלמים על טיסה, שכירות, או בית מלון. גם לא אגרת מעבר. מספיק לשלם על מזון וקצת דלק בארצנו היקרה (מפז) ולחזק את השרירים עם כמה נאגלות של ציוד מהאוטו.
לכאן, בניגוד לסיני או לפורטוגל, כמעט כל אחד יכול להצטרף. סוג של התאווררות חובה מקשיי המציאות הארץ–ישראלית. חופשה קצרה מטחינת–המוח הקדחתנית לגבי האפשרויות הבלתי–אפשריות שעומדות בפני הדור שלנו. הפוגה קלה מהמבט הישיר לתוך האופק המטושטש שמתאבך ועולה מול עינינו. ולא, זה לא פוסח כמעט על אף אחד.
גיליתי שגם אלה שעובדים בהייטק ותיכף קונים כבר בית, מוטרדים. המחירים הגבוהים של הכל רק עולים ועולים. הפער בין סל מזון ישראלי לסל מזון אירופאי הוא בלתי נתפס. מוצרים שמיוצרים בישראל, לאחר עלויות שינוע, שיווק ולוגיסטיקה מעבר לים, נמכרים במחיר זול יותר לקהל האמריקאי מאשר פה בארץ מוצאם. והישראלים? רוב הזמן רובם שותקים. משלמים ושותקים. ואם כבר אומרים משהו, זה לרוב יהיה אחד המשפטים השנואים עליי ביותר: ״אין מה לעשות״.
את הכאפה העיקרית שלי קיבלתי קצת אחרי שחזרתי מארה״ב, לפני 15 שנים בערך. באמריקה, ארץ המזומנים, איפה שהיה כרטיס דביט עוד אז (לחיוב מיידי, כמו מזומן. לארץ הוא הגיע רק לפני כמה שנים בודדות) אף אחד לא הכיר את הביטוי ״שוטף פלוס״ ואם היינו טורחים להסביר, כנראה היו צוחקים עלינו. כבר אז, בהתבוננות קלה בפערי התפיסות, השיטות וההתנהלות הכלכלית בין אמריקה לארץ, הבנתי שמשהו כאן לא עובד טוב, בלשון המעטה, אם לא לומר רקוב מהיסוד. זה היה פשוט הזוי לחזור לכאן ולשלם את המחירים המטורפים האלה.
מאז, במשך שנים, ניסיתי להבין למה לא מדברים על כך שהמשוואה הכלכלית–חברתית הישראלית לא תקינה. מעוותת. חסרת פרופורציות. איך ייתכן שהסובבים אותי שעובדים במקצועות כמו – חינוך, עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק, ובעצם, כל מי שאינם מתכנתים, מנהלים בכירים או סמנכ״לים מצליחים לשלם אלפי שקלים, רק על עצם קיומם במדינה היקרה בעולם, ולפחות לצאת – Break Even, ולא בהפסד.
משיחות שהתעוררו על הנושא (ולא ביוזמתי, כי לא מדברים על זה בארץ), הבנתי שהרוב לא ממש מצליחים. הם לוקחים עוד הלוואה, חיים על מינוס מתגלגל, וכמעט תמיד הספונסרים הראשיים – אבא ואמא מעורבים בתמונה (כמובן, למי שיש בכלל את הפריבילגיה הזו). עוד מתקופת הצבא הורגלנו לקחת מההורים. מבלי לחשוב אם הם יכולים בכלל לתת לנו עוד, אחרי 18 שנים של נתינה. זה היה הנוהל הלא מדובר. אוקיי, היו ועדיין ישנם גם כאלה שמצליחים בעשר אצבעותיהם בלבד למרות המשוואה הישראלית המקולקלת. ספרתי אותם על יד אחת.
גם אני הייתי כזאת, וכולי תקווה להמשיך להצליח להיות כזאת, למרות שאני מתעקשת להמשיך לעבוד בכל התפקידים בעסק המתפתח שלי, כדי שיום אחד, אולי אצליח גם לעשות מה שאני אוהבת וגם להתפרנס מזה בכבוד. אבל דווקא בגלל המשכורת סבבה שהיתה לי כשכירה, לא הצלחתי להבין איך לדוגמה, חברה שלי שעובדת בתור מורה או גננת, ומרוויחה 6,500 / 7,000 ש״ח ברוטו בלחץ, יכולה לקחת דירה שעולה כמעט 4,000 ש״ח? ומה עם הוצאות רכב, דלק, מזון, ביטוחים, לימודים, בילוי פעם ב…? זה לא מסתדר. אי אפשר לחיות מזה, נקודה. אבל ככה זה עובד בארצנו. זו בעצם ממש שיטה. והיא נגררת ועוברת מדור לדור. והרי לא באמת צריך שכולנו נהיה הייטקיסטים, או סמנכ״לי שיווק בחברה גדולה.
החברה הישראלית לא צריכה כל כך הרבה כאלה. כי אם כך יהיה, איפה נמצא גננות שישמרו על הילדים שלנו? מי יהיו בדיוק המורים והמורות שיחנכו אותם? איך הם יצליחו בתפקיד כה משמעותי, וגם לחיות בכבוד? מי יהיו האחים והאחיות שיעבדו בבתי החולים? מי יהיו הפקידים והפקידות והמטפלים ועובדי השירותים השונים? מה יעשה זוג הורים ששניהם עובדים בעבודות לא נוצצות ולא משתכרים ברמת מנהלים בכירים? ומה יעשה עכשיו הרווק הלא הייטקיסט שמעלים לו את שכר הדירה ב–2,000 ש״ח ככה פתאום, בן–ליל? ומה תעשה העובדת הסוציאלית שמטפלת בנוער בסיכון שנזרקת מהדירה שלה כי בעל הבית החמדן הבין שהוא יכול? וכך זה נמשך ונמשך עד אין קץ.
וכשאי אפשר לעמוד עוד בלחץ של המירוץ הישראלי ההזוי הזה, חוזרים אל הזולה הטובה. והנה כאן, במימד האחר הזה, בלב הטבע מתחת לכיפת השמיים, יש מגה–לגיטימציה להניח לזה. מתרגלים אי–רצינות. הרפייה. הפוגה מהמטריקס. רגע אחד להיות שוב ילדים קטנים שמשחקים בחול וצוחקים בקולי קולות. בלי דאגות. בלי דרישות. בלי תלונות. בלי ביקורת עצמית חריפה. סתם להיות, לאהוב, לשמוח, ליהנות. כשלא צריך לשלם כל כך הרבה כסף על עצם היותנו. ככה אנחנו כשלא חסר לנו כלום.
תגובות