לכיתות יסוד
כך תתכוננו למחאה
מיכל חזון, היוצרת הגאונה של "דיג דיג דוג" המיתולוגי, חזתה את מחאת האוהלים עוד לפני שהתרחשה. בספר המקסים הזה, שבו אנשים שאין להם כסף לשכר-דירה יוצאים לגור תחת כיפת השמיים ב"כיכר הלחם" בלב תל-אביב. שירלי שמש החכמה בת העשר, גיבורת הספר וגיבורה בכלל, מנהיגה בו מחאה חברתית מיוחדת במינה, שיש בה אלמנטים פנטסטיים – אבל הכל נשען על מציאות עגומה ואקטואלית מתמיד, בייחוד בימים אלה.
זהו ספר כיפי ממש ומעורר למחשבה. לשירלי יש יונים מאולפות המבינות שפה סודית, אבא שמוכר פלאפל, יכולת לחשוב מחוץ לקופסה, אומץ לב, תושייה וכמה חברים טובים, ובעזרת כל אלה וכמה גרגרי חומוס היא מחוללת פלאים, בין השאר, בסצנה משעשעת להתפקע שבה היא וחבריה גורמים לראש הממשלה הנפוח להתעופף בשמי העיר עד שהוא מתחנן לרדת.
בנספח שבסוף הספר מעודדת המחברת את קוראיה הצעירים ליזום ולשנות את המצב, בדיוק כמו שירלי: "אפשר להכין שלטים, לצאת לרחובות, לצעוד בתהלוכות… אפשר לעשות הרבה דברים כדי לשנות. רק דבר אחר אסור לעשות – לשתוק" (285 עמ', ידיעות ספרים 2011). מומלץ לקרוא בקול עם הילדים (גילי 7-11), גם כי הספר רלוונטי בטירוף וגם כי הוא פשוט נהדר.
> שירלי שמש הגדולה מכולם | מיכל חזון
לבני 7-77
זולגות הדמעות מעצמן
כמה בכיתי מהספר האהוב הזה! לא הכרתי באותם ימים את ספריה האחרים של קייט די-קמילו, אבל מרגע שהתחלתי לא יכולתי לעצור. אי שם באמצע התחילו העיניים להירטב, אחר כך התגלגלו דמעות גדולות על הלחיים והתגברו בשטף לקראת הסוף, כשבעמוד האחרון הפך בכי התמרורים להתייפחות מכל הלב.
מיהו הגיבור שהדמיע אותי ככה? ארנב חרסינה, תארו לעצמכם. ארנב נאה ומהודר, אמנם, שילדונת קטנה טיפלה בו במסירות ואהבה אותו בכל ליבה, עד שיום אחד הוא נזרק איכשהו מסיפונה של ספינה למעמקי הים. מאותו רגע מתחיל מסעו המופלא – מסע פנימי וחיצוני גם יחד, תחנה אחרי תחנה, שכל תחנה נראית איומה מקודמתה עד שמתברר שלא כך הוא, וכל תחנה היא שיעור באהבה. הסיפור מסופר מנקודת ראותו של הארנב (אם כי לא בגוף ראשון) והקורא חווה איתו את המסע בצורה העמוקה והקרובה ביותר שאפשר. הקריאה מנגנת על כל מיתרי הנפש, בעדינות אבל בעוצמה הולכת ומתגברת, והלב מתפקע מרוב צער וכאב ומתמלא תקווה ואז ייאוש עד לאושר הגדול, בסוף-בסוף. כן, זאת אהבה, ואהבה זה כואב, אבל בלעדיה אין טעם לחיות.
אין ספק, מדובר בסופרת דגולה, שיודעת לגעת במקומות העמוקים ביותר בנפש בעזרת סיפור ילדים על בובה. האיורים המדויקים והמעודנים נוגעים ללב לא פחות מן המלים, והתרגום של יעל אכמון נהדר. לבני 7 ומעלה-מעלה-מעלה. הורים, אל תחמיצו (191 עמ', אייר: בגרם איבטולין, זמורה-ביתן 2012).
> המסע המופלא של אדוארד טולין | קייט די-קמילו
לנוער פלוס
טוק טוק
לפתוח דלת – פעולה יומיומית, פשוטה כביכול, הצופנת בתוכה הפתעות וסיכונים: מה מחכה מאחורי הדלת הסגורה? אינספוֹר סיפורים ויצירות אומנות נוצרו סביב התעלומה הזאת, הפתעות טובות ורעות שאורבות לנו מאחורי הדלת, ומה יקרה אם נפתח אותה, מה נפסיד אם תישאר סגורה, האם נזכה לחזור בדרך שבה הגענו, ואם כן – האם נהיה אותו אדם שנכנס?
זהו אחד הספרים הטובים והיפים ביותר שקראתי, בזמן האחרון ואולי בכלל. ולמרבה הפלא, הוא מתאים גם למבוגרים וגם לבני נוער כי ג'נוארי היא בערך בת 17, בחלקה הגדול של העלילה, וגם שאר הדמויות בספר מבצעות את מעלליהן המרשימים ביותר בגיל הנעורים, ומַהֶם נעורים אם לא פתיחת דלתות? אלא שבספר הזה יש דלתות מיוחדות במינן (שגם בטקסט הן כתובות בפונט שונה ומאורך), והן בעצם סדק בין עולמות – לפחות עשרת אלפי עולמות שונים ומשונים – חלקם מסוכנים להחריד, חלקם קודרים וחלקם מופלאים. ומאחד העולמות האלה צץ יום אחד אביה של ג'נוארי, נער-רפאים שחום, ופגש לרגע קט באמא שלה כשהיתה נערה פראית בהירת שיער, והשניים התאהבו ולא ידעו שהסדק שדרכו בא וחזר הנער ייסגר, ושבגללו יחפשו נואשות זה את זה במשך שנים, עד שייפגשו שוב ויולידו את ג'נוארי.
ומה שקרה אחרי שג'נוארי נולדה הוא בעצם עלילת הספר הזה, שאת תמציתה תוכלו לקרוא בצילום גב הספר, שהיא מדהימה ורבת תהפוכות ומרתקת להפליא, עד העמוד האחרון ממש. עיקרה הוא עצם האפשרות לפתוח דלת לעולמות אחרים, אפשרות שגיבורת הספר נאבקת למענה באש ובמים, מילולית, ונעזרת לשם כך בפעולת הכתיבה, שהופכת בידיה לכישוף. ואמנם, מהי התגלמותה של האפשרות הזאת אם לא הספרות עצמה, הפותחת בפנינו דלתות שלא שיערנו אל עולמות שלא ידענו, עד שבאו סופרות וסופרים ופתחו בפנינו את הדלת המובילה אליהם? התרגום של לי עברון יוצא מן הכלל, כתמיד (432 עמ', ספרים בעלמא 2020). באתר "עברית" אפשר לקרוא פרק ראשון.
> עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי | אליקס א' הארו
למבוגרות
מי רוצה להיות מיליונרית?
הספר המענג הזה הוא כמו מכתב מחברה קרובה מאוד המספרת לך בשיא הכנות על חייה כפי שהיא חווה אותם ברגע הכתיבה, על רגשותיה, את מאווייה ואת סודותיה הכמוסים, ואיזה כיף זה לקרוא מכתב כזה, בייחוד כשמתרחשת במהלכו דרמה רגשית מטלטלת. ככה בדיוק כותבת הגיבורה ז'ו על עצמה, על קורותיה ואת מחשבותיה כשהיא מתפשטת מולנו בכל המובנים, בלי עכבות ובחפץ לב, ואי אפשר שלא להתאהב בה.
בהתחלה הסודות הכמוסים שלה הם קטנים וחמודים, אבל עד מהרה מגיע לחייה סוד ענק. הגיבורה (שגם לבעלה קוראים ז’ו – ז’וסלין וז’וסלן) זוכה בלוטו ב-18.5 מיליון אירו – ונכנסת לבַּלבָּלָה: מצד אחד, סופסוף תוכל להגשים את תשוקותיה המטורפות ביותר – אם כי כשהיא עורכת רשימות של "הדברים שאני רוצה", כשם הספר, מתברר שהתשוקות הללו עולות בעצם גרושים – ומצד שני, מרגע שתהפוך למיליונרית, חייה כפי שהכירה אותם עד כה ומצאה בהם אושר וסיפוק, ישתנו לבלי שוב.
לכן, בינתיים היא שומרת על הזכייה בסוד – גם מבעלה! – והפסיכולוגית של מפעל הפיס מכינה אותה לקראת הבאות: "כשיש לך כסף (…) זרים אוהבים אותך פתאום. יציעו לך נישואים, ישלחו לך שירים, מכתבי אהבה, מכתבי שטנה. יבקשו ממך כסף לטיפולים בלוקמיה בשביל ילדה קטנה שגם לה יקראו ז’ו (…) החמדנות שורפת כל מה שנקרה בדרכה". וז’ו יודעת שלבעלה, שהיא אוהבת אותו כמות שהוא כבר 21 שנה, על כל פגמיו וחולשותיו, החלומות על חייו כמיליונר-חדש יהיו ודאי שונים לגמרי מאלה שלה, והיא לוחשת לו בליבה: "אלוהים, אם רק היית יודע, איך היית משתנה?"
יכולתי לספר פה על קצה המזלג מה עובר על ז’ו מרגע שהיא מקבלת את "הצ’ק המזעזע הזה", אבל חבל לקלקל ולו ברמז את הספר הקטן והמרנין, שכולו מלא הפתעות קטנות ומתוקות, גילויי לב מרגשים, עצב קורע, תובנות מטלטלות ואינטליגנציה רגשית נדירה, ממש כמו מכתב מחברה ממש-ממש טובה.
מפתיע לגלות שהסופר הוא גבר, מגיע לו תואר אישה-של-כבוד. התרגום העברי של חגי שור קולח ומקסים. ספר שכיף לתת במתנה לכל מי שאוהבים (156 עמ', כנרת-זמורה-דביר 2013). אפשר וכדאי לקרוא פרק ראשון באתר "עברית".
> הדברים שאני רוצה | גרגואר דלקור
תקווה היא ייאוש מטוגן
ינץ לוי מוכר בעיקר כסופר ילדים אהוב ומצליח, אבל ספר המבוגרים שכתב ב-2015 הוא הבעת האמון האמיצה והנדיבה ביותר של סופר בקוראיו, שזכורה לי אי פעם. לכאורה, הספר הוא מעין דוח אוטוביוגרפי על מה שקרה לו ולמשפחתו במשך חמש-שש שנים, מרגע שנודע שאחיו הגדול והאהוב רגב נדבק באיידס כילד (מעירוי דם) ועד למותו הצפוי מראש. אבל מה שמדהים כאן הוא אופן המסירה של הדברים: לוי כמו פותח מולך את כפתורי חולצתו, אוחז בך בעדינות ומכניס אותך לכיס הפנימי של הנפש שלו, שם הוא משתף אותך בפשטות ובטבעיות ובלי להתבייש בכל מה שעובר עליו בזמן הכתיבה, בכל בדל מחשבה, כל בדל רגש, כל בדל זיכרון, כל הלבטים שעוברים עליו בעודו כותב על עצמו ועל אחרים, בעודו חושב על מה שהוא כותב ועל איך ולמה – סוג של ארס-פואטיקה פרוזאית, אם יורשה לי, כי לא זכור לי שקראתי אי פעם כתיבה אמיצה ותמימה כזאת של סופר על חייו שלו. ואמנם, לוי מעיד שוב ושוב שאינו בטוח איך הדברים יתקבלו, אם הקוראים יבינו למה התכוון, והוא שואל את עצמו המון שאלות שעל רובן הוא משיב ב"לא יודע".
ואל תחשבו שזה ספר עצוב. הוא גם לא בדיוק שמח, אבל יש בו לא מעט צחוק ושמחה, תועפות של רגש בלי טיפת רגשנות, וגם דברי חוכמה ותבונה והרבה אמת עירומה. כל פרק נקרא "תוחלת החיים של <משהו>", כשה"משהו" המתחלף הוא נאמנות, זמן, אהבה רומנטית, פרידה, אחווה, תקווה וכו', והכל מסופר בכנות מרהיבה ונוגעת ללב כל כך, שאי אפשר להפסיק לקרוא. זה מסוג הספרים שלא רוצים שייגמרו לעולם, גם כי הסיפור מעניין כל כך וגם כי סופו העצוב מוכתב מראש, והרי התקווה היא מה שמחזיק שם את כולם, ומי רוצה לדעת מהי תוחלת החיים של תקווה?
אבל זה מה שיפה פה: שלמרות הכל, יש פה נחמה. כי בסוף, אחרי שלוי מתאר את היום ואת הלילה האחרונים בחיי אחיו המת, הוא כותב את הפסקה המסכמת על תוחלת החיים של התקווה. ומאחר שכל מה שסיפר קרה באמת, ומאחר שאין חכם כבעל ניסיון, אנחנו מאמינים לו: "זאת, התקווה, מתגנבת לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו (…) וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה (…) וכשהיא נעדרת, כשהיא פסה וחולפת ואיננה, פגים איתה הספקות והשאלות, התהיות והשאיפות. ושם, במקום הריק הזה, הפלא ופלא, לא נולד ייאוש, לא נולדת אכזבה. אין עתיד ואין עבר. במקום הריק הזה יש רק אהבה." ואם זו לא נחמה, אינני יודעת נחמה מהי (398 עמ', כנרת זמורה ביתן). אל תחמיצו.
> תוחלת החיים של אהבה | ינץ לוי