המלצות קריאה – אוקטובר

מיכל חזון היא יוצרת גאונית לגיל הרך (“דיג דיג דוג”), לצד היותה סופרת מצוינת גם לילדים שקוראים בעצמם (סדרת “שירלי שמש” המבריקה) ולמבוגרים (“בית הסודות” ועוד), וספרה החדש לפעוטות מוכיח זאת. היא יודעת לנסח בפשטות נפלאה, בעברית יפה וזורמת, מסרים שפעוטות יתחברו אליהם בקלי קלות: “שִׁמעוּ שִׁמעוּ, מישהו אמר מוּ! מי אמר מוּ?” כך שואל העכבר ויוצא לחפש תשובה. הוא שואל כל יצור שהוא פוגש אם אמר מוּוּוּ, והיצור משיב בשלילה ומדגים איזה קול הוא משמיע (קצת כמו בספר “על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש”, בתרגומי, שבו החולד שואל כל חיה אם היא זו שחרבנה לו על הראש, והחיות מדגימות לו את גלליהן השונים). לשווא הוא מחפש בגינה, בחצר, ואפילו מתחת למים (שם הדג אומר “בְּלוּפּ בְּלוּפּ בְּלוּוּ”), עד שהוא מגיע לשדה ופוגש שם את החשודה המיידית, שֶׁמודָה מיד: “כן, חמוּוּוּד! אני גועה מוּוּוּ… “וזו כמובן הזדמנות פז לאפשר לפעוט או לפעוטה היושבים בחיקכם להשמיע בעצמם את קולות בעלי החיים, לפחות מהקריאה השנייה ואילך.

(23 עמ’, מנוקד, אייר: רמי טל, ערכה: ראובת ניצן, הוצ’ אגם)

לגילאי יסודי

הוֹבּי בַּלוֹבּי

כמה מעודד לגלות ספר ילדים משובח שנוגע גם בפצע עכשווי וכואב – המפונים הרבים שנאלצו לעזוב את בתיהם בדרום ובצפון מאז תחילת המלחמה ולהתגורר במגורים זמניים. כידוע, גם בית המלון הכי מפנק הוא לא תחליף לבית, שבין קירותיו ספונים חייך כפי שהכרת אותם והתרגלת אליהם עד כה, לא למבוגרים וגם לא לילדים. אז הספר הזה, שמוקדש “לכל מי שנאלץ לישון רחוק מהבית”, מתרחש בבית מלון שמארח מפונים, וככה הוא מתחיל:

“נדב ישב לבד בלובי של מלון ‘נוף לחוף’ ושתה שוקו חם עם קצפת. המשפחה שלו מתארחת כבר הרבה שבועות במלון הזה, ונמאס לו לגמרי. נמאס מהבריכה, נמאס מהמשחקייה, נמאס מהמסעדה ונמאס מהספרייה ונמאס גם מההופעות ומההפעלות. די, נמאס. אם הוא יראה עוד ליצן אחד או עוד ‘אמן חושים’ אחד, הוא יצרח. לא היתה ברירה אלא לעשות משהו בעצמו. ומה שהוא החליט לעשות זה להיות בלש. הוא לקח דף מפינת היצירה וצייר עליו מקטרת, שזה הסמל הבין-לאומי של הבלשים. מעל המקטרת הוא כתב באותיות דפוס יפות: ‘כאן הבלשייה – נדב הבלש פוטר כל באיה’. וגם כשאמא אמרה לו שהוא כתב את זה בשגיאות כתיב, הוא החליט להשאיר את זה ככה. דווקא. שיהיה יותר אמיתי. הוא מצא את הפינה הכי אפלולית בלובי של המלון וקבע שם את המשרד של הבלשייה. הוא הדביק את השלט לשולחן בסלוטייפ, שתה כוס אחרי כוס של שוקו חם עם קצפת וחיכה ללקוחות”.

ואכן, הלקוחות מגיעים – אמנם לא מיד, ולא בכמויות, אבל נדב מתגלה כילד שיודע להתבונן סביבו ולהסיק מסקנות נבונות, ואחרי שהוא מצליח לפתור את התעלומה הראשונה, הוא גם צובר לו מוניטין, ועם המוניטין באים כמובן “לקוחות” נוספים ומתגבשת סביבו חבורה. כבר הפתיחה הנ”ל מעידה שאמיר חרש יודע לכתוב לילדים, כי כתיבתו אמינה וטבעית, לא מתאמצת ולא מתיילדת, ופשוט כיף לקרוא את הסיפורים שלו, גם אם הם מתרחשים במציאות שרחוקה מלהיות כיפית. כל זה קרה אחרי שחרש נסע כבר בראשית המלחמה למלון של מפונים ושוחח עם חבורת ילדים משדרות, ולאחר מכן המשיך ונדד בין מלונות שונים בדרום, נפגש עם מבוגרים וילדים והעלה את חוויותיהם וסיפוריהם על הכתב, וכך בעצם נולד הספר הזה – שהפך לספר ראשון בסדרת “הבלשייה”, ויש לקוות שאחריו יבואו עוד ועוד.

(160 עמ’, לא מנוקד, איירה: הילה נועם, ערכה: תמר הוכשטטר, הוצ’ עם עובד)

קומיקס

עושה לי פריחה

“איך הספר הזה? מושלם!” קבעה בת השכנים הנבונה, שבזמן האחרון (המעיק עליה כמו על כולנו) לא מצליחה כמעט לקרוא שום ספר שאינו קומיקס – ובכך הסבה לי רוב נחת, כמי שתרגמה את הספר החמוד הזה. מגי בת העשר משתוקקת לחיית מחמד שתהיה רק שלה, כי בבית היא קצת הולכת לאיבוד בין אחיה התאומים לבין הוריה, העסוקים בהכנות לקראת לידת התינוק/ת הצפויה בקרוב. אבל בדיוק כשמגי עומדת לאמץ כלב, היא חוטפת פריחה איומה – וכך מתברר שהיא אלרגית בטירוף לכל יצור שיש לו פרווה! מזל שבדיוק אז עוברת לגור לידם ילדה מתוקה בשם קלייר, ואולי כעת תהיה למגי סוף-סוף חברה אמיתית? ובכן, זה לא כל כך פשוט… אבל בסוף הכל מסתדר. מותק של ספר על משפחה, על חברוּת ועל הצורך להרגיש שייכת, מאויר בכישרון רב, שופע הומור ותבונה וקריא להפליא.

(237 עמ’, לא מנוקד, מאנגלית: אני בעצמי, הוצ’ סיגליות)

למבוגרות

השביל הזה מתחיל כאן

לקרוא את ספרו החדש של אהוד בנאי זה כמו לצאת איתו לטיול, ברחוב או בטבע, בארץ או ברחבי העולם, כשתוך כדי הוא מספר לך כל מיני חוויות מחייו שתמיד תענוג לשמוע, כי הסיפורים שלו חכמים וחמודים, לפעמים מצחיקים ולפעמים קצת עצובים, ותמיד מלאי רגש ופגישות עם אנשים מעניינים, ומאחר שאת אוהבת את קולו השר, נדמה כאילו הוא שר לך גם כשהוא כותב. מה שנחמד בספר כזה, שמאגד קטעי “מסעות, מפגשים וחלומות”, קצרצרים וארוכים, ללא סדר כרונולוגי או עלילתי, הוא שאפשר לקרוא אותו בהפסקות, בנחת, ובעיקר לשמור אותו להזדמנויות שבהן מתאים לראש שלך לצאת לטיול ספונטני נינוח עם הבנאדם הזה, שבטח כיף גדול להיות חברה שלו – למשל לפני השינה, או אם התעוררתי באמצע הלילה, רק קוראת סיפור או שניים ונרדמת עם חיוך.

(223 עמ’, ערכו: ציפי גוריון-מורדי ויערה שחורי, הוצ’ כתר)

קרוע וקורע

אני מודה – עוד לא סיימתי את הספר הזה (תקראו את ההמלצה האחרונה במדור ותבינו למה), אבל רון הוא חבר יקר שלי כבר עשרות שנים, והוא אחד האנשים הכי מקוריים, נועזים, מוכשרים ומפתיעים שהכרתי. הספר שלו, מעין אוטוביוגרפיה חצי-דמיונית, כתוב נהדר, ואף שנאלץ לשכתב אותו כמעט לגמרי אחרי האסון דאשתקד, הוא נותר חזק ומרשים להפליא. הביקורות מהללות, ובצדק. אל תהססו.

(394 עמ’, ערך: מוטי פוגל, הוצ’ כתר)

שופר מקולקל

לא יצא לי לקרוא אף אחד מספריו הקודמים של ישי שריד, לצערי, כך שגם את ספרו החדש פתחתי בספקנות רבה. אחרי הכל, למה לי להתעניין בלבטיו של אלק-שמאלני לשעבר, שמוכן להפוך לשופר צייתן של השלטון המושחת רק כדי להשתחל בחזרה לטלוויזיה? אין לנו מספיק מזה במציאות, כדי שארצה גם לקרוא עלילה דמיונית על מצב דוחה שכזה? אבל הביקורות הנלהבות סקרנו אותי, אז פתחתי, ואני מודה – הכתיבה של שריד באמת יוצאת מן הכלל. מרגע שהתחלתי, לא יכולתי להניח את הספר, ולא מפני שהגיבור הראשי מצא חן בעיניי, אדרבא, השינוי שהוא עובר לא מוצא חן גם בעיני אשתו וילדיו. אבל שריד יודע לכתוב, כאמור, והוא מתאר היטב את המצב בארץ מאז עליית ממשלת הביזיון ואת מה שקורה לגיבור שלו בעקבותיה – בין השאר, הוא מתברג לתוכנית הערב של ערוץ 14, לצד נירית דינור וחבריה לפאנל, ואף זוכה לשיחת טלפון אישית מראש הממשלה – בצורה חיה וקולחת, כולל תיאורים מצמררים של המתרחש מאחורי הקלעים. לא להחמיץ.

(216 עמ’, ערך: משה רון, הוצ’ עם עובד)

הספר הכי חשוב

נראה לי שזה הספר הכי חשוב שקראתי השנה, ואולי בשנים האחרונות. התחלתי לקרוא אותו במקביל לעוד 5–6 ספרים מצוינים אחרים, אבל מרגע שפתחתי אותו זנחתי את כולם לטובתו ושקעתי בו בכל דקה פנויה, אפילו השכם בבוקר, בערסל, כי הקריאה בו לא סותרת את שלוות הבוקר הנקייה, להפך: את פוגשת בו אמת טהורה, ואין בו עמוד שאינו מרתק, ואין עמוד שבו את לא לומדת משהו חדש.

מרלו מורגאן מספרת בו על מסעה הבלתי-צפוי עם שבט נודד של אבוריג’ינים, ששינו כל מה שידעה וחשבה לפני כן על עצמה, על האנושות, על העולם, על רפואה (אף שהיא עצמה רופאה), על החיים. היא נסעה למפגש איתם בתלבושת אלגנטית ובנעלי עקב, כשהיא מצפה לארוחה חגיגית ולתעודת הוקרה, ואחרי מסע ארוך בג’יפ במדבר לוהט הגיעה למבנה פח גלי באמצע שום מקום. שם התבקשה להתפשט, לעטות יריעת בד ולמסור את כל בגדיה וחפציה (כולל דרכון, תכשיטים יקרים וכסף מזומן), ומול עיניה הנדהמות נזרק הצרור כולו למדורה. אז גם נודע לה שלא הגיעה לביקור קצרצר אלא למסע רגלי של אלפי קילומטרים במדבר עם בני השבט במשך ארבעה חודשים, יחפה וללא כל ציוד. מאותו רגע היא משילה אט-אט את כל ההרגלים והדעות והאמונות הקודמות שלה, ורוכשת בהדרגה ידע קדום ופלאי.

מורגן רואה וחווה במסעה דברים שלעיניים זרות ייראו כמו ניסים, או כמו קסם – ואכן, האשימו אותה שהכל פיקציה, פרי דמיונה, אבל לא אכפת לי. בני השבט הזה מאמינים שהבריאה כולה אהבה, שגופנו הוא כלי הביטוי היחיד של רמת מודעותנו הגבוהה, שהפצעים החשובים באמת שעלינו לרפא הם מערכות יחסים פצועות, פחד, רגשות נוקשים של טינה ושל אי-סליחה ועוד. כפי שמורגן מציינת בהקדמה המאלפת, אפשר לקרוא את הספר כבידור ספרותי בלבד, או כמסר מהדהד ומשמעותי מאין כמוהו לאנושות כולה ולכדור הארץ. לשיקולכם.

(141 עמ’, מאנגלית: נעמה יונג, הוצ’ אופוס)