ריקוד לאור ירח – פרשת ואתחנן – ט”ו באב

לבנה עגולה גדולה תלויה בשמי הקיץ מאירה לארץ וליושביה ברחמים. הים רוגע, המדוזות חלפו עברו, הגלים והמים שטפו וטיהרו את ארסן הצורב. האש בדרום פסקה, רוח ערבית קלה מלטפת את הגוף והפנים. ט”ו באב. גם מי שאינו מאמין יכול לנשום ביום זה לרווחה.

“אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. … וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְמחוֹללוֹת בַּכְּרָמִים.” (משנה תענית ד:ח).

זו הופעת הבכורה של ט”ו באב במקורותינו, הופעה מכובדת למדי לצד יום כיפור, הקדוש בימי לוח השנה היהודי. והסיבה נראית על פניה כה פשוטה: נשים משאילות זו לזו בגדים לבנים ויוצאות לרקוד בטבע.
אך כדי להגיע אל הפשטות הזו היום, נצטרך להשתחרר מדפוסים עמוקים של קניין וחומריות, לפרק גדרות מגדריות שמגדירות לאן מותר לַבָּנוֹת לצאת, איך לרקוד ומה ללבוש, להתעלות על הבושה ולאפשר בטבע מרחב מוגן למפגשי לב וגוף.

כמה טוב היה לו יכלו לעשות כך כל בנות ירושלים, בנות כל הדתות, העדות, האמונות, והשפות החיות בעיר היפה הזו ובארץ הטובה שסביבה. ומה רב המרחק בין אותו תיאור בן אלפיים שנה של ט”ו באב לבין מציאות חג האהבה תשפ”ב על מבצעיו ופסטיבליו. 

חכמי התלמוד, מאות ספורות לאחר המשנה, ניסו להבין את סודו של החזון והיום דרך השאלה: מה קרה שאיפשר את מחולות הכרמים, את הפשטות הזו של ט”ו באב?

הם העלו שישה הסברים. בפְּשַׁט, כולם סיפורים על רגעים מן העבר של שינוי פרדיגמה מלחימה לשלום, מפירוד לאחדות. בדְּרָשׁ, כשאני דורשת מהם רלוונטיות לחיי כאן ועכשיו, כל אחד מהם הוא צוהר לפרדיגמות שעוד רודפות אותנו בהווה ולשינויים שלהם כולנו מייחלים.  

1. יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה.
   פְּשַׁט: ביטול דיני הירושה והפרדת הנחלות שמנעו נישואין בין בנות ובני השבטים השונים. דְּרָשׁ:  זה הרגע שבו גבולות שנראו לנו מובנים מאליהם מפסיקים להיות רלוונטיים. ההגדרות שמפרידות כיום בין השבטים החולקים את פיסת הארץ הזו מטיחות אותנו זה כנגד זה, גורמות לשעבוד של רחמי הנשים למטרות דמוגרפיות ולהקרבה של זכרים במלחמות. כל זה ייפסק רק אם יותרו הכבלים, יוסרו התיוגים, אם נחדול להועיד ביציות וזרעונים להמשיך להנביט זנים אנושים כאילו-נפרדים, אם נפסיק לספור ולמיין את הנולדים והמתים לפי קבוצות וסוגים,  לפי “הם” ו”אנחנו”.
2. יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל.
   פְּשַׁט: ביטול חרם הנישואין שהוטל על שבט בנימין בעקבות כדור שלג של אלימות מינית שכללה אונס קבוצתי (פילגש בגבעה) וחטיפה של בנות שיצאו לחולל בכרמים. דְּרָשׁ: הריפוי שצומח מתוך הכרה בצלקות הטראומה, במחירי תרבות האונס וההעברה הבין-דורית. הסיפור לא מודחק ולא נמחק, הטורף מורחק. אך הריפוי לא יושלם עד שיגיע היום שבו הלקח כבר נלמד, ונוצר מרחב למחילה, לאיחוי מחודש.
3. יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר. […] שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת. וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי״.
   פְּשַׁט: חילופי הדורות שעבר העם הנודד במדבר הושלמו, כל העבדים המשוחררים מתו, הגעגועים למצרים פסקו, והתקשורת בין ה’ למשה ולעמו התחדשה. דְּרָשׁ: הנדודים במדבר יגיעו אל סופם כשתמות בנו תפיסת המלחמה, המוליכה אותנו מעגלים-מעגלים באשליה שצריך להרוג כדי לחיות. תפיסת מֵתֵי המדבר מסתכלת אחורה, עסוקה בדיעבד של שכר ועונש, נוסטלגיה של הפסד ורווח על מה שכבר חלף ועבר. כשזו תִּכְלֶה, ונסב מבטנו מהעבר אל ההווה, ייפתחו ערוצי הדיבור ונוכל להמשיך קדימה.
4. יוֹם שֶׁבִּיטֵּל הוֹשֵׁעַ-בֶּן-אֵלָה פְּרוֹסְדָיוֹת (מחסומים) שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם-בֶּן-נְבָט עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, וְאָמַר: לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ.

פְּשַׁט: תום עידן ההפרדה בין ממלכות יהודה וישראל, פתיחת הדרכים אל המקדשים. דְּרָשׁ: חופש פולחן. גם רעיונית, בשחרור מהמגבלות שמנסות לקבוע לנו במי ובמה להאמין, ממחסומי התודעה שמקצצים את כנפי הרוח שלנו. וגם פיזית, לאפשר לכל אחד ואחת להגיע אל המקום, לגעת בפיסת האדמה, האבן או המים שהנפש מייחלת להם. אין בעלות על הקדושה. לאיזו שנרצה נעלה. 

• יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה.

פְּשַׁט: לאחר כישלון ודיכוי מרד בר כוכבא, התאפשר למשפחות הלוחמים להביא לקבורה את מתיהם. התלמוד מלמד לברך על “הטוב” על שלא הסריחו הגופות ו”המיטיב” על שניתנו לקבורה. דְּרָשׁ: יש נקודה שבה האלימות מסתיימת. אין טעם יותר במלחמה, אין צורך בגבורה צבאית. הקהילה באה לעטוף את שדה הקרב בדמעות. כדי להגיע לנקודה זו, צריך להכיר בכך שהפסדנו, להתעורר מהתופת לפני שהריקבון מרעיל את האוויר, להשיב את גופי האדם חזרה אל האדמה, לשוב אל מידת הרחמים.

• יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. … מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין.
  פְּשַׁט: יש רגע שמגיע כל שנה, שבו מניחים לאדמה ולטבע להשתקם, מפסיקים לקחת מהצומח כדי לשרוף את החי. דְּרָשׁ: האדמה קוראת לנו להניח לה, לתת לעצים לצמוח, להפסיק להשחית את הטבע במערכה על הישגי שלכת אנושיים וחולפים. “תשש כוחה של חמה” – כשתירגע אנרגיית היאנג הבוערת ותפנה את מקומה ללבנה להאיר את הלילות המתארכים, תוכל אמא אדמה לעשות את שלה, להצל עלינו ולהציל אותנו מהמזבחות העשנים.

אלה סיפורי ט”ו באב. פירושי הדרש נשמעים אולי מעט מופרכים, אוטופיים. אבל גם מקרי הפשט היו בלתי נתפסים עד שהם פשוט התרחשו. ברגע אחד השתנה משהו, דפוס פעולה פסק ונמחק, חסימה הוסרה, שער נפתח, אמת נחשפה. העולם לא מרפא את עצמו בבת אחת מהחורבן. סודו של חג הלבנה הגדולה הזו ברגעים של התעוררות משותפת מסיוט חברתי ובהזדמנות לעשות למען שלום וריפוי בין שבטים, בין עמים ובין מינים.

אף רגע כזה אינו נס משמים, אלא בחירה אנושית מפוכחת להתעורר, להצביע על מציאות קיימת ולומר: לא עוד. עד כאן. מעכשיו אפשר אחרת. את כל זאת מזכירים לנו גם דִּבְרֵי הנבואה בהפטרה לפרשת השבוע, הראשונה משבע הפטרות הנחמה שמלוות אותנו עד ראש השנה החדשה: עַל הַר־גָּבֹהַ עֲלִי־לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי אַל־תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם׃ (ישעיהו מ:ט). האלוהות אינה מצויה בדפוסים הישנים של חלוקת הפרד ומשול, של מעגלי נקמה אלימים, של החרבת הבריאה בשם אידיאולוגיה. חג אהבה אמיתי הוא כזה שבו אנו נזכרות ומאמינות, שיכול להיות טוב יותר, שמלחמות נגמרות, שחומות מתפוררות. חג אהבה אמיתי הוא זה שבו אנו מוצאות את האומץ לדרוש בקול את התיקון המיוחל, כדי שנוכל לצאת כִּפְשׁוּטֵנוּ, לחולל בלי בושה בכרמים, לבושות לבן, שמחות, פתוחות, מוגנות.