קור

דפיקה בדלת. המורה נכנסת לדירה שלי ובוחנת את חדר הסלון. “איזה יופי כאן” היא אומרת. אני שואלת אותה אם היא רוצה לשתות תה. היא אומרת שכן. אני הולכת למטבח ומניחה תיון בכוס, שומעת אותה פורשת מזרן בסלון. איך הגעת אלי? היא שואלת. אני מספרת לה שראיתי מודעה על עץ בגן ציבורי. היא נראית נבוכה. היא מספרת שהיה לה קשה לתלות את המודעות על העצים. “זאת הרגשה לא נעימה לירות על עץ עם אקדח סיכות”. היא מרימה את כוס התה ושותה לגימה קטנה. אנחנו יושבות על הספה ומזרן היוגה הסגול שוכב לידנו על הרצפה. היא שואלת אותי אם עשיתי יוגה בעבר. אני אומרת שכן ולא מרחיבה. היא שותה עוד לגימה מהתה. “איזה תה זה?”

המורה נמוכת קומה ומוצקה. כמו טנק קטן. שיערה נראה כמו שיער של מכשפה. מבטה חולמני. היא גורבת גרביים לבנות שנראה שכובסו עם בגדים צבעוניים שהותירו על אחת גוון כחלחל ועל השנייה ורדרד. “שנרד למזרן”? המורה שואלת. אני מקימה את עצמי, מתיישבת על המזרן ומחכה להוראות נוספות. היא מתחילה להסביר לי שהיוגה שנעשה היום צריכה להרגיש טוב. כלומר שהמאמץ יהיה במידה נכונה. לא יותר מדי. שהמטרה היא לא להכאיב לגוף אלא ללכת ליד הגבולות של עצמנו מבלי לחצות אותם. היא מבקשת ממני לקחת נשימה עמוקה ולהניח את הידיים על הברכיים. אנחנו מתחילות לנשום יחד. היא מתקרבת אלי ומיישרת לי קצת הגב. יש לה ריח של קלמנטינה וחביתה.

השיעור מתקדם והמורה מדגימה כל מיני תנוחות ואומרת את השמות שלהן בהודית. היא מציעה שנדליק את החימום. אני מתרוממת ומתחילה לחפש את השלט של המזגן. היא מתנצלת על הדקות הארוכות שמתבזבזות בזמן שאני מחפשת ומסבירה שלא טוב לעשות יוגה בקור. שואלת אם זה בסדר שתחפש את השלט ביחד איתי. המורה מנומסת אך מתנועעת בבית בנחישות. היא מרימה עיתונים מהספה ומחפשת בכל מיני מקומות הגיוניים בחדר. אני מתיישבת ומתבוננת בה מחפשת. “אל תדאגי על הזמן. אנחנו נעשה יוגה היום שעה שלמה. בסוף נמצא את השלט ונחמם את הבית הזה”.

הבית הזה. האופן בו אמרה את המילים נשמע כאילו בזמן הקצר ששהתה בבית הספיקה לשנות את דעתה עליו. כשנכנסה חשבה שהוא יפה. האמנתי לה כשאמרה את זה. עכשיו היה נדמה לי שהיא הבינה דבר נוסף על הבית הזה. על הקור. היא מספרת לי על בית שהתגוררה בו בעבר שגם אותו אי אפשר היה לחמם. המצב מתדרדר מרגע לרגע. הבית שלי הפך מיפה לקר ואז כבר הושווה לבית אחר אותו אי אפשר היה לחמם. אני מבינה שהיא צודקת. אני בעצמי לא מאמינה שאפשר לחמם את הבית שלי. אני שואלת אותה מה היה בסוף עם הבית שאי אפשר היה לחמם אותו. היא מפסיקה את החיפוש ואומרת שאולי זה לא מתאים עכשיו שתספר את הסיפור הזה. את בטוחה שיש בכלל שלט למזגן? היא שואלת. אני מנסה לחשוב מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה.

אני אומרת שאשמח לשמוע מה קרה בבית הקר ושאני די שונאת לעשות יוגה. המורה צוחקת וממשיכה להתהלך בבית ולחפש. היא אומרת שזאת היתה תקופה לא טובה. היא היתה מובטלת וכל הזמן בבית היה קר. היא מסבירה לי שבדרך כלל היא לא מדברת על מה שקרה בבית ההוא, אבל בגלל שגם בבית שלי מאוד קר אולי אני אבין. במשך חודשים היא ניסתה להתחמם ולא הצליחה. הבית רק הפך ליותר ויותר קר. היא כל הזמן חשבה על הבית של ההורים שלה ועל כך שאצלם ממש חם ואז ככל הנראה התחילה קצת להתבלבל. היום היא מבינה את זה. אבל אז לא הבינה. היתה לה מחשבה שהחפצים שגדלה סביבם הפיצו חום. לא חפצים קטנים. ממש רהיטים. השידה בסלון. השולחן במטבח. היא האמינה שאם תביא את החפצים לבית הקר שלה, הוא יתחמם. המורה חיכתה לזמן שבו ידעה שההורים והאחיות הקטנות שלה לא בבית והזמינה הובלה לשעה הזאת. היא נכנסה לבית שלהם עם המובילים והצביעה על הרהיטים המחממים ביותר והובילה אותם במשאית לדירה הקרה שלה. היא נדהמה לגלות שהם באמת חיממו את הבית. היה לה חם במשך שבוע שלם. רק שאז המשפחה שלה הבינה שהרהיטים החסרים בעצם אצלה. שלא שדדו אותם. היא סיפרה לי שאחר כך קיבלה עזרה.

התבוננתי בה נוברת במגירות שולחן הכתיבה שלי. דמיינתי אותה בדירה קטנה, קפואה ומלאה ברהיטים ישנים. “מצאתי את השלט” היא אמרה וחייכה חיוך נבוך. לא הבנתי אם היא נבוכה בגלל שחשפה סיפור שכזה או בגלל שחיטטה ממש עמוק בתוך המגרות וראתה שם את כל הבלגן החבוי שלי. עמדנו יחד מתחת למזגן. המורה לחצה על הכפתורים בשלט, אבל המזגן לא נדלק. התנצלתי ואמרתי שכנראה הבטריות ריקות. היא שאלה בהתרגשות אם אני רוצה שהיא תחפש בטריות אחרות. אמרתי לה שלא ותודה. שאין צורך. היא נראתה מאוכזבת. “הסיפור שלי הלחיץ אותך”? שיקרתי. אמרתי לה שלא.  היא אמרה שזה לא טוב לעשות יוגה בקור. שאולי מוטב שנתאם לפעם אחרת. היא לגמה עוד קצת מהתה שגם הוא היה כבר קר ושאלה “איזה תה זה?”