מגע ידו של גאון

נזכרתי השבוע בלהקת בלונדי. לא היתה לזה סיבה מיוחדת, חוץ מהעובדה שראיתי את התקליט באוסף שלי, וחייכתי לעצמי בסלחנות. נזכרתי איך בימי התיכון הסתרתי בארון את התקליט השלישי של דבי הארי וחבורת הבחורים שלה. הימים ימי סוף הסבנטיז ואני נער ביישן, מופנם, מסתגר וגם קצת מתנשא ששומע באך ופרוגרסיב וג’אז ואלקטרוניקה גרמנית ולד זפלין וביטלס, וקצת לא ידעתי מה לעשות עם החבר’ה שיבואו ויגידו, אתה שומע בלונדי??? בלונדי??? זה פופ! פופ!!!

היו אלה שנים של דו אנד דונט: או שהיית בצד הנכון (רוקנרול, סרטי איכות אירופאיים, קפקא) או שהיית בצד המסחרי. היית פופ. ולהיות פופ זו היתה הפאדיחה של העולם. זה היה להשתייך אל ההמון הסואן. אל הכלל. להיות חסר–ייחוד. להיות “ספינת האהבה” וספרות פופולרית. דאלאס ובירה מכבי. סתמי כזה. אדם ללא תכונות. נדמה לי שהשנים שחלפו עשו די טוב לענין החלוקה הזו. קטגוריות ותת–קטגוריות. האחים כהן וטרנטינו וסרטי מטריקס וספרות מתח סקנדינבית והמון פופ מוזיקלי מצוין טשטשו את קווי הגבול שבין נכון ולא נכון, בין איכותי עילאי ומיוחד לבין מסחרי, פופולרי וסתמי. 

אמא שלי היתה רואה “דאלאס”, למשל. כשהאחיות שלה נדהמו מהעובדה הזו, ואיך יכול להיות שהכוהנת הגדולה של המוזיקה הקלאסית, ההיסטוריה הצרפתית והספרות הטובה רובצת בהנאה גמורה מול הטראש האמריקאי המשומן שנשפך מהמסך, אמא ענתה: “תקשיבו, ברור שסלט ירקות טרי עם לימון ושמן זית זה יותר בריא משווארמה עם שומן. ואני לא אגיד לכן ששווארמה זה מזון איכות, אבל שווארמה זה טעים”. וככה במשך שנים, עד מותה, ציטטנו את אמא. ״נכון, זה שיר מפגר, אבל שווארמה זה טעים. נכון, זה סרט מלוקק, אבל שווארמה זה טעים״. 

ואמא שלי אמרה גם עוד משפט (בפרסית זה נשמע אפילו יותר טוב): “בסופו של דבר כל דבר נמדד במגע ידו של הגאון”. היא אמרה את זה גם על חביתות. שף מעולה יעשה לך חביתה ותלקק את האצבעות. זמר מצוין יוכל לגרום לך להזיל דמעות גם אם הטקסט יהיה קיטש גמור. 

אז ככה גם הגעתי ל”חזרה גנרלית”, דה ריהרסל. אמרו לי: השתגעת? מה לך ולריאליטי? ומתיחות אתה בכלל מתעב. אבל הנה, מגע ידו של הגאון, במקרה הזה נתן פילדר. מעין הלצה שיוצאת משליטה ולפתע ממריאה אל עולמות שלא שיערת ולא דמיינת. האמת היא ש”חזרה גנרלית” היא פופ מופק היטב, כמו קרפנטרס עם הפילהרמונית של בוסטון, כמו היפ הופ מצוין. ולמעשה היא יותר אירוע טלוויזיוני מאשר עוד סדרה. נתן פילדר על תקן יועץ לאנשים – לא שחקנים, זה לא מתוסרט, זה לגמרי אותנטי – סתם אנשים מהחיים שפנו לתוכנית, והם על פרשת דרכים, וצריכים לעשות משהו ולא יודעים מה, ומעוניינים להתכונן. 

נניח אחד בשם קור פונה לייעוץ בתוכנית, כי שיקר לחברה טובה שלו והוא פוחד מהתגובה שלה. פילדר מציע את שיטת “החזרה הגנרלית”. לעשות סימולציה של הווידוי, כדי להתאמן מראש על המפגש ולהיות נכון לכל תגובה אפשרית של החברה. ההפקה שוכרת שחקנית שלומדת את קווי האופי של החברה שלו. היא מגלמת אותה במדויק ככל האפשר. ברמת הטירוף המדוברת פה, הדייקנות הזו מגיעה להקמת תפאורה של כל הבנין, כולל הזווית של התמונות שתלויות שם, וכן שרטוט קפדני של כל אפשרות של השיחה והכיוונים שאליה היא יכולה להתפתח בעקבות הווידוי של הברנש. המטרה היא שקור (כלומר נתן פילדר, שמנווט את כל הפרויקט ושולט בו) ישלוט באופן מקסימלי בכל פרט ופרט ולא יאפשר בשום פנים ואופן לאיזשהו מקרה שיקרה במקרה. לא. לתסרט את החיים, זו אחת ההגדרות שאפשר לתת ל”חזרה גנרלית”. המציאות היא האויב. מה שקורה באמת – ואולי האמת עצמה – היא הדבר שיש להימנע ממנו. החיים הם מה שאתה יוצר לעצמך, בקפדנות ובשתלטנות. אין מקום לספק. לחוסר וודאות. לפקפוק. לאלתור. חס וחלילה. הכל זורם בכיוון אחד, שאותו פילדר בונה כשליט–על. 

לא אהרוס לכם את התענוג ולא אציף ספוילרים אבל עם הפרקים שמתקדמים זה הולך ומקצין. עוד משתתפים, עוד מבקשי עצות, עוד הנדסת מציאות עם אימונים ושחזורים וחיקוי של החיים עצמם. והחיים עצמם? הו, לא. הם מסוכנים. הם לא וודאים. הם נשארים, לכן, מחוץ לדלתות האולפן. 

פילדר עושה דבר גאוני ויוצא דופן. זה “המופע של טרומן” על סטרואידים. בהגזמה מקסימלית. המטרה היא לנצח את החיים האמיתיים וליצור משהו שהוא כמו חיים. לזייף ולחקות ולשחזר עוד ועוד ועוד, גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר, עד שגם הצופה עצמו בבית מתחיל להשתאות מול המסך ולנסות להבין איפה נגמר המשחק ואיפה מתחילים החיים, ומה זה הריאליטי הזה המתוזמר עד לפרט האחרון מול הריאליטי הממש, העולם שבחוץ. 

מפרק לפרק מגיעים עוד משתתפים, מתקיימות עוד “חזרות”, וכולם מנסים לנצח את החיים באמצעות אימון ושחזור. באמצעות זיוף. יש משהו עוכר שלווה וטורד מנוחה ב”חזרה גנרלית” מכיוון שהפורמט של הריאליטי משמש בו להונאה גמורה, לשקר מוחלט של “מציאות” שהיא לא מציאות בכלל, אלא חיים מזויפים לאור המצלמות והאורות, עם שחקנים ושחקניות שיש להם חיים אחרים לגמרי מחוץ לעולם הסגור הזה שפילדר בונה שם. בכל רגע שבו אמרתי לעצמי – אוקיי, הבנתי, זה ריאליטי, אבל עדיין יש פה רגעים אמיתיים, הגיע רגע שבו הכל מתפרק בידיים, נמס כמו קרח על כביש הערבה בחודש אוגוסט. גם כשפילדר מכניס את עצמו לתוך הריאליטי הזה ומנסה לפתור את הבעיות הפרטיות שלו: בדידות, רווקות, קשיי חיזור ותקשורת – זה חמקמק וחלקלק וכלל לא ברור מהי האמת ואיפה השקר. 

“חזרה גנרלית” היא משל מושלם לתקופתנו, תקופת הפייק–ניוז הגדולה. יש בסדרה הזאת תחושה ששום דבר אינו אמיתי, ואי אפשר לסמוך על כלום. הביטחון הכלכלי הולך ומתערער, האמונה ביושרם של אלה המופקדים על גורלנו הולכת ונמוגה. יש קריאת תיגר של האקלים ועל האקלים. יש מלחמה על הכסף המזומן שלנו, על חירות הפרט וזכויות בסיסיות, כל פעם בתואנה אחרת. אין עוד אמת היסטורית ואין עובדות מוצקות, הכל זה רק נראטיב ועוד נראטיב ועוד אחד, וכל צד מציג את הצד הנוח לו, באופן שנוח לו. 

ברוכים הבאים לעידן אפקט האוטוטיון (שמתקן בהקלטות את שירת הזמרים הזייפנים ביותר), עידן החדשות שאינן חדשות אלא שעשוע להמונים, עידן הפלייבק בהופעות החיות (ג’טרו טול הגיעו לפה בלי גיטריסט, סיגרטס אפטר סקס באו בלי קלידן), כשהמחשב משלים את התפקידים של הנגנים שנשארו מעבר לים. תקופה שבה גם הפופ מעוצב ומהונדס ובאירוויזיון אין יותר תזמורת, ואין מנצח, ובמקומם מחשב–על גדול שמפקח על הכל. “חזרה גנרלית” כחיקוי לחיים עצמם מזכירה לנו שאהבה אמיתית כמו אמנות טובה כמו תשוקה גדולה – צריכים אמת, על אף כל פגמיה. אמת של אוויר פתוח ומים, אמת של עולם אמיתי שבחוץ ולא מתחמים מפוקחים, חומרי שימור ומחסני קירור. אני מצאתי בה קריאה לכולנו לעזוב את אולם החזרות ולצאת אל המגרש עצמו. שם אפשר להיפצע, אבל רק שם גם אפשר לחוות באמת את החיים. במובן הזה היא מתפקדת כמו רמזור גדול ומהבהב, שדורש מכל אחת ואחד מאיתנו להביט במראה ולחשוב: איזה חיים אני רוצה לחיות?