האיש הירוק בנה בית ירוק

לא תמיד הייתי אדם סביבתי. פעם הייתי בטוח שביטחון זו הבעיה החמורה ביותר במדינתנו, ולכן כשהגעתי לגיל שבו אדם לוקח החלטה על מה שהוא עושה עם עצמו בחיים החלטתי שאני נותן את כל כולי למערכת הצבאית ביטחונית. 13 שנים מחיי שירתתי בצבא, בחיל הים ליתר דיוק. אני מאוד גאה בתרומתי לביטחון המדינה בתקופה ההיא. אבל באיזשהו שלב למדתי שעם כל הכבוד לביטחון, יש עוד כמה עניינים מהותיים שלא מוכרים לציבור.

כמו למשל הנתון שמדי שנה מדינת ישראל מכסה עוד שטח של 300 דונם בפסולת. בגלל שאנו לא יודעים איך לטפל בפסולת שלנו אנו מטמינים את רוב הפסולת שאנו מייצרים. הרי אם החמאס או החיזבאללה היו כובשים לנו שטח של 300 דונם בשנה היתה כאן מלחמת חורמה שמיטב בנינו היו עלולים לשלם בחייהם במהלכה. אבל בגלל שאנחנו לא יודעים איך לטפל בפסולת שלנו אנו פשוט משאירים פחות משטחה של מדינתנו לעצמנו, לילדינו ולדורות הבאים.

אז נניח שיש לנו את הצבא הכי טוב בעולם, אבל על מה אנו שומרים בסופו של דבר? על ערימות זבל? על נחלים מזוהמים? על קרקע מורעלת? הבנתי שיש חזית שאין בה מספיק לוחמים, או פעילים אם תרצו. החזית הסביבתית חברתית. הבנתי שעם כל הכבוד לביטחון, ויש כבוד, ישנם נושאים נוספים שחשוב מאוד לטפל בהם, אולי אפילו יותר.

אחרי הקריירה הצבאית, עזבתי הכל ועברתי לפעול בתחום סביבתי חברתי. מאז אני שם, כבר יותר מעשרים שנה. מהר מאוד קלטתי שאצלנו אנשי הסביבה על כל דבר אומרים לא: רוצים לסלול כביש, אנחנו נגד, רוצים להקים מבנה, אנחנו נגד. על כל דבר אומרים לא. אז מה כן? האם יש משהו שאנחנו בעדו? מהו החזון שאנחנו כמדינה, כאנושות, כתרבות שואפים להגיע אליו? אי אפשר לעצור את הקידמה אומרים לי כל הזמן, וזה נכון. אין לי כל כוונה לעצור את הקידמה. אני רק מבקש לשאול שאלה אחת פשוטה: לאן? להיכן הקידמה הזו לוקחת אותנו? לאן אנו מתקדמים? והאם אפשר לבחור לאן אנחנו רוצים שהקידמה תיקח אותנו?

תוך שנתיים שלוש בחזית הסביבתית–חברתית קלטתי שיש לנו בעיה: היעדר חזון. היעדר כיוון מוצהר שאליו רוצים להוביל. הבנתי שצריך לייצר מודל שיראה – מה כן. איך לעשות את הדברים נכון. למשל, לבנות בית שעם כל יום שעובר עליו מצב הסביבה יהיה טוב יותר; לייצר מזון שעם כל יום שעובר האדמה תהיה עשירה יותר ומגוון המינים גדול יותר; דרך אחרת לטפל בפסולת; דרך אחרת לייצר אנרגיה וכולי.

מאז, אני עסוק רוב זמני ביצירת מודלים שמראים שניתן לעשות את כל אלה אחרת ומבלי לרדת ברמת החיים. להפך, רמת החיים ואיכותם רק משתפרות כל הזמן במודלים האלה.

בניתי בית שהשלד שלו עשוי מחומרים שהיו פסולת: מכולות ששימשו בתובלה הימית 10 – 12 שנים ואחר כך הפכו בעצמן לפסולת. המכולות מחופות מבחוץ על ידי חבילות קש שאותו אני גידלתי. הקש הזה הוא חומר בניה מתחדש, בכל שנה ניתן לייצר את חומרי הגלם לבית הבא מאותו שטח שעליו הקש גדל

לדוגמה. בניתי בית שהשלד שלו עשוי מחומרים שהיו פסולת: מכולות ששימשו בתובלה הימית 10–12 שנים ואחר כך הפכו בעצמן לפסולת. המכולות מחופות מבחוץ על ידי חבילות קש שאותו אני גידלתי. הקש הזה הוא חומר בניה מתחדש, בכל שנה ניתן לייצר את חומרי הגלם לבית הבא מאותו שטח שעליו הקש גדל. הוא גם מספק בידוד מצוין לבית. החיפוי הפנימי של הבית נעשה על ידיי מפסולת של אדמה שנזרקה. אספתי וניפיתי מהאדמה את כל החומר החרסיתי, יצרתי ממנו לבני–אדמה שמכסות את המכולות מבפנים. לבני האדמה האלה מעניקות לבית זיכרון טרמי מופלא – אם חיממתי, הבית זוכר את החום, אם קיררתי, הבית זוכר את הקור. בצורה כזו ישנו חיסכון אדיר באנרגיה עוד לפני שייצרתי בכלל אנרגיה ממקורות מתחדשים. הבית שלי גם מייצר לעצמו מים מהאוויר על ידי איסוף מי טל שמבוצע באופן פאסיבי והוא גם מייצר חלק מהמזון שאנו צורכים.

לסיכום, יצרתי גן–עדן שמצריך מעט מאוד משאבים כדי לתחזק את עצמו. אבל מה הבעיה? הבעיה היא שאף אחד לא בונה ככה. כשאני מספר את סיפור הבית שלי, אנשים אומרים לי – יפה לך, כל הכבוד. אבל אנחנו גרים בעיר, בעיר לא ניתן לעשות את זה. בטח לא בבנייה רוויה כשיש עוד שכנים סביבך ואיתך, הם הרי לא ישתפו פעולה. חוץ מזה, הם אומרים, הבית שלנו כבר בנוי, מה אתה מצפה שנעשה עכשיו? הרי בבית שכבר בנוי לא ניתן לעשות שום דבר מההצעות האלה שלך. הבנתי שכדי לייצר שינוי אני צריך להוכיח, בעיקר לעצמי, שניתן לייצר מודל של קיימות ממש כמו זה שיצרתי בביתי הפרטי – גם בעיר, גם בבית של בניה רוויה ובבניין שכבר קיים. וכדי שיהיה מעניין, הוספתי עוד אתגר – שלשכנים שלי לא יהיה מושג מה זה קיימות.

אתם ודאי תוהים בשלב זה אם הניסוי הצליח. אקצר את הסיפור ואגיע ישר לסוף – אחרי שלוש שנים שבהן גרנו, כל המשפחה, בבניין מהישנים בטירת הכרמל, באחת השכונות המאתגרות של העיר, זה מה שקרה: השכנים הפסיקו לזרוק פסולת מהחלון והתחילו להפריד את הפסולת האורגנית שאותה מיחזרנו בחצר הבניין, שם הקמנו גינה קהילתית ושתלנו ירקות ועצי פרי. השכונה שינתה את פניה. הסביבה הפכה נקיה יותר. אנשים התחילו לגדל לעצמם צמחי מאכל על החלונות ובבניין שלנו הצבנו – לראשונה בעולם בבניין משותף – מתקן שהופך פסולת אורגנית לאנרגיה. הבניין שלנו זכה, הודות לכל הפעולות האלה, באות העירוניות לשנת 2021 בתור הבניין הירוק.

ראש העיר של טירת הכרמל החליט בעקבות זאת שמעכשיו העיר שלו תהיה עיר הקיימות של ישראל. מאז ועד היום, בכל שנה קמים ועולים עוד ועוד מיזמים סביבתיים וחברתיים שמקדמים את חזון הקיימות בעיר. שורה תחתונה: אפשר לחולל שינוי בכל זמן ובכל מקום. זה הכל בידיים שלנו.