איך הפסקתי להיות חוחית בכלוב
בצעירותי עבדתי בחנות חיות, שלא היתה אלא כלא - שלהן ושלי
בגיל 16 עבדתי בחנות קטנה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, שמכרה חיות מחמד וציוד ומזון לבעלי חיים. עבדתי בה כי אהבתי חיות, וגם כי לקחתי לעצמי את החירות לפרוש מהתיכון, שהיה עבורי חסר טעם. בחנות הקטנה הזאת שמכרה גורי כלבים וחתולים גזעיים, תוכים וציפורי שיר, לטאות ודגים – מצאתי מקום בטוח. הייתי כמו מלכה בין יבבות הגורים, יללות החתולים, שריקות הזמיר הבודד הקורא לאהובתו, ושתיקת הזוחלים והדגים, שהתערבבו בריח נסורת ספוגה בשתן. זה היה בעצם הכלוב שלי שהגן עליי מפני העולם הגדול בחוץ.
היו שם גורי כלבים שכשכשו בזנב בתחינה לכל אורח שנכנס – “קח אותי”. והיו אלה ששכבו מיואשים ומיוסרים. הם לא היו מושכים, והדיכאון המוצדק שלהם לא עודד אנשים לקנות אותם…
כתבה בלעדית למנויי בראשית
להמשך קריאה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)
לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.
מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית
מנוי חודשי למגזין “בראשית” – חודש ניסיון
תגובות