איך הפסקתי להיות חוחית בכלוב

בגיל 16 עבדתי בחנות קטנה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, שמכרה חיות מחמד וציוד ומזון לבעלי חיים. עבדתי בה כי אהבתי חיות, וגם כי לקחתי לעצמי את החירות לפרוש מהתיכון, שהיה עבורי חסר טעם. בחנות הקטנה הזאת שמכרה גורי כלבים וחתולים גזעיים, תוכים וציפורי שיר, לטאות ודגים – מצאתי מקום בטוח. הייתי כמו מלכה בין יבבות הגורים, יללות החתולים, שריקות הזמיר הבודד הקורא לאהובתו, ושתיקת הזוחלים והדגים, שהתערבבו בריח נסורת ספוגה בשתן. זה היה בעצם הכלוב שלי שהגן עליי מפני העולם הגדול בחוץ.

היו שם גורי כלבים שכשכשו בזנב בתחינה לכל אורח שנכנס – “קח אותי”. והיו אלה ששכבו מיואשים ומיוסרים. הם לא היו מושכים, והדיכאון המוצדק שלהם לא עודד אנשים לקנות אותם. לי היתה חיבה יתרה למיואשים. רציתי להציל אותם, לאהוב אותם, לקחת אותם אליי. את כולם. למרות שלא הבנתי לגמרי את מצוקתם. הייתי סגורה בתוך עצמי, בבועה שלי. לא באמת קלטתי שהם תינוקות שהופרדו מאמם מוקדם מדי, שנגמלו מחלב אם וגדלו על מזון לא מתאים, שלא היה להם מנהיג להקה אשר כלבים כל כך זקוקים לו.

הייתי מנקה באהבה את הכלובים שלהם, מלטפת, מדברת איתם ומוציאה אותם לשמש. הייתי בטוחה שהם שמחים וטוב להם ושאני נהדרת – מה שהיה נכון אבל רק בחלקו. כי אותה חנות קטנה וצפופה היתה בעצם כלא קטן לחיות, שבני אדם הרוויחו עליו כסף. ואני מצאתי בכלא שלהם מקלט מן ה”כלא” שלי בבית הספר ובעולם המבוגרים. שם הייתי חופשיה.

עד שהתעוררתי בבת אחת.

סוחר חיות מעזה הביא יום אחד עשרות חוחיות תשושות, רעבות וצמאות בכלובים קטנים וצפופים. הן הופקדו בידיי למשמורת עד לשובו של בעל החנות, שרכש אותן בהרבה כסף. קיבלתי הוראות ברורות: לספור כמה כלובים הגיעו, לחתום לסוחר על נייר ולסגור את החנות.

הסוחר מעזה הלך ואני נשארתי עם החוחיות האומללות שחבטו זו בזו בכנפיהן, זועקות בציוצים נואשים. גורי הכלבים יללו ואפילו האיגואנה זקפה מבט. החנות היתה בכאוס. ואז פתאום הבנתי – בלב ובבטן – שאני והציפורים חד הם. חוויתי את הסבל שלהן כמו בתמונת מראה.

בבת אחת היכתה בי התובנה, שכל אחד ואחת מאיתנו כלואים בתוך כלוב כזה או אחר; משפחה, טראומת ילדות, רגשות, אלימות, מחשבות מתרוצצות, מציאות מדומה, פחד מקהל, רצון לשייכות. וכל החיים כולנו מנסים לצאת לחירות מהכבלים הללו על ידי התנגדות, בניסיון נואש להיות ההפך. ואז הבנתי שהתנגדות אינה פתרון אלא להפך – התמסרות. זו היתה הארה.

התבוננתי בציפורים הקטנות והיפות האלו, שבסך הכל היו במסע נדודים בשמי המזרח התיכון, כאשר יד נסתרת אספה אותן ברשתות ענק למציאות חדשה, צפופה, שבה לא יכלו לפרוש כנפיים – וחירותם נלקחה במחי יד. התבוננתי בכלובים הצפופים שנדמו כמו הבניינים האפורים בחוץ, אותן קופסאות שבהן אנחנו מצטופפים בעיר הסואנת. ממרפסות הבתים נשמעו מכשירי טלוויזיה צווחניים, מכוניות ואוטובוסים רועשים שעטו ממקום למקום – ומעל צבעו קרני השמש את הכל בשקיעה מרהיבה. רגע של טבע שקט מול הכאוס האנושי והציפורי.

באותו רגע הבנתי, שאני כלל לא רוצה את התפקיד שלקחתי על עצמי בסיפור של מישהו אחר. והמחשבה שזו החירות שלי מנוגדת לכל מה שאני מאמינה בו, מוקירה ואוהבת. הבנתי שהפחד שלי מביקורת, מדחייה ומחוסר שייכות, והמאמץ להיות טובה ואחראית גורמים לי לרצות את בעל החנות, לקבל אישור מגורם חיצוני. הבנתי שבמקום להתנגד לכך – אני נשמעת לפקודות; יגיע מישהו עם ציפורים, תכניסי אותן לחנות, תחתמי על נייר, תנעלי את החנות.

זה כמעט קרה.

רגע לפני שכיביתי את האורות ונעלתי את החנות חדרו קרני שמש אחרונות את חלון הראווה וצבעו אותה באור רך. נעצרתי, ושוב התבוננתי בציפורים הקטנות שהיו מעולפות למחצה, חלקן כבר לא בחיים. והתחלתי לבכות. הלב שלי כאב. הפחד של הציפורים ושלי התמזגו, חוסר האונים שלהן ושלי התערבבו. הרגשתי קטנה, לא מבינה כלום, שהחיים לא סבבה וככה זה. הייתי מיואשת.

אז ראיתי שיש אפשרות אחרת, הבנתי מה המעשה הנכון. הוצאתי את הכלובים לרחוב, פתחתי אותם בזה אחר זה ושחררתי את החוחיות לעבר השקיעה. הן המריאו במשק כנפיים ובציוצים עזים לשמים. החזרתי את הכלובים הריקים לחנות וכתבתי פתק לבעל החנות: “חתמתי וגם שחררתי את כל הציפורים. מבינה שלא תרצה שאבוא לעבוד מחר”.

לחיות ליד הכלוב

היה זה אירוע מכונן בחיי, ששינה את היחס שלי לרעיון החירות של בעלי חיים ובני אדם. הבנתי איזה עוול נעשה לציפורים, סמל החופש בכל כך הרבה תרבויות – ואנחנו כולאים אותן בכלובים, כאילו שאם סמל החופש בכלוב – החופש בשליטתנו. וכך בני אדם כובשים את מרחבי המחיה של הטבע; הערים הולכות וגדלות, ועל כבישי האספלט דוהרות מפלצות שדורסות את הטבע. בעלי חיים כלואים בגני חיות ובשמורות, והחיות שעדיין חופשיות – ניצודות.

כולנו בהסתגלות. הצפיפות של בעלי החיים היא הצפיפות שלנו. ההשמדה שלהם היא ההשמדה העצמית שלנו. חוסר החמלה והאמפתיה כלפי עולם הטבע משקף את הנקודות העיוורות שלנו כלפי עצמנו והזולת. כאילו שאנחנו לכודים זה עידן ועידנים במעין לופ אינסופי – אולי מאז המהפכה החקלאית, כאשר בני אדם הפכו מחברה נוודית של ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות, שבהן הפריד האדם את עצמו מעולם הטבע.

ואם אנחנו בלופ אינסופי של השמדה עצמית, מתעוררת השאלה – מה זה להיות בן חורין? איפה מתקיימת אפשרות הבחירה בין האסיר לסוהר, גם בעולם הפנימי שלנו? האם אנחנו מעל הטבע? או שאולי אנחנו באשליה, ובעצם הטבע משתמש בנו לצרכיו?

בשנות עבודתי הרבות עם בעלי חיים ראיתי לא מעט חיות בשבי, שחמקו מהכלוב שלהן החוצה – לכאורה אל החופש. למעשה הן נשארו ליד הכלוב – העולם שבו התקיימו עד אז חייהן – אשר בו נשארו חבריהן מהלהקה. הן לא ידעו שהיו בשבי ולפתע להיות שם, מחוץ לגדר, היה בודד. לאחר זמן מה, ללא יוצא מן הכלל, החיות רק רצו לשוב הביתה, אל המקום שממנו יצאו.

לעומת זאת, חיות בר שנולדו בטבע ונישבו, ישאפו תמיד לנוע אליו חזרה. הקיום שלהן יחד עם הלהקה חי בזיכרונן ויש להן אפשרות להשוות בין שבי לחופש. שליטת בני האדם בחייהן אינה טבעית עבורן ומאיימת על הישרדותן. רק אצל חיות בר, שניצודו בגיל צעיר מאד, או כאלה שדוכאו לחלוטין באילוף קשה ואכזרי – נכבה האור והן מאבדות את הניצוץ והתקווה לחופש.

הבחירה לשוב למסגרת מגוננת מפני סכנות היא יצר הישרדותי. רק ברבות השנים הבנתי שזה עוד ביטוי לחירות – הבחירה לחזור לכלוב ולהיכלא מאחורי שער ובריח. כמי שנמצאת יום יום עם חיות במכלאות ובכלובים זו שאלה מהותית עבורי גם בנוגע לבני אדם; האם מסגרת היא מחסום לחופש? או שהיא שומרת עלינו? הקונפליקט הזה חי בתוכי מגיל צעיר; מצד אחד הייתי מרדנית ומן הצד השני רציתי אישור מהחברה למרדנות שלי. לכן היה נדמה לי שאני חופשיה – בדיוק כמו לצאת מהכלוב ולחזור אליו.

ההתבוננות שלי על מושג החופש והחירות לא נפסקה מאז ועד היום. תחת אחריותי יש הרבה נשמות טובות – חיות בר, קופים, ציפורים, תוכים, מכרסמים ואיילות. כולם נולדו בשבי, בגני חיות, ואין להם שום אפשרות לחזור לטבע כי הם לא ישרדו, אין להם את הכלים – וכך הם חיים במרחבים מוגנים. זה המצב. החופש במצב הזה הוא לא לשחרר אותם, וכל שיש ביכולתי לעשות הוא לדאוג לאיכות חייהם, מתוך הבנה לצרכים של כל חיה וחיה. אני לא יכולה להציל את כל העולם אבל תורמת להם במרחב הקטן שלי, להעשיר ולהיטיב את חייהם בשבי.

האירוע עם החוחיות היה מכונן בחיי. הוא שינה את היחס שלי לרעיון החירות של בעלי חיים ובני אדם. קלטתי את היכולת של כל אחד ואחת להביא לידי ביטוי בעולם הזה חמלה, אכפתיות, מצפון ומוסר גם כלפי מי שכלוא בכלוב. הבנתי שיש בי קול ייחודי שאינו קשור בהכרח לרעשים חיצוניים או לאופנה חברתית – למסגרת. ברגע הזה הרגשתי בת חורין, חופשיה לחלוטין. בזכות הציפורים הכלואות זכיתי בחווית החירות הראשונה שלי, ושחררתי גם את עצמי מהכבלים. ברגע הזה היה לי סיפוק עמוק ושקט נפשי.

ובעל החנות דווקא ביקש שאשוב לעבודה. הוא דרש ממני להחזיר לו את מלוא הסכום ששילם עבור הציפורים, ושילמתי בשמחה, תמורת “עבדות” במשך חצי שנה ללא משכורת.