סודות הסמכות הקופית

אנחנו מכירות מזמן. פעם, היא עשתה אצלי מסע עם קלפי הסגולה.

נפגשנו בבית קפה קטן במקרה, ומיד החלטנו להתיישב ולהשלים קצת פערים. היא עם הבן הקטן שלה, אדר, שישן לו בעגלה. היא משתפת אותי שנישאה לגבר מבוגר ממנה וילדה שני ילדים. בת ובן. ואיך אין לה זמן לכלום – היא מנסה לעשות הכל לבד ולא באמת מספיקה כלום. יש לה התמודדויות ושאלות שמלוות אותה בענין ההורות שלה: הם חיים בטבע ולמרות הפשטות והקירבה לאדמה, אדר כבר מכור למסך. “אין ברירה אני צריכה הפוגה והמסך נותן לי את זה”. היא מתוודה. מספרת עליו שמצד אחד הוא ממש מוגלי, רץ יחף בשטח, לא מפחד מכלום, נרדם בכל מקום, גם בחוץ. ילד טבע, גיבור. מצד שני, הוא עוד לא מדבר ורוחו קצרה. מתנהג בעצבנות ואז היא לא יודעת מה לעשות איתו. לפעמים היא מרגישה שהיא אפילו פוחדת ממנו. חוששת להתעמת איתו, והוא בעצם המחליט.

לא עובר זמן רב ואני נוכחת במו עיניי במצב. אדר מתעורר ומיד מוציא נהמת דוב כועס. אני רואה את ההתכווצות בבית החזה שלה. היא עושה סדר פעולות במטרה להרגיע אותו ומציפה אותו בהרבה הצעות. לבסוף, היא מוציאה אותו מהעגלה והוא מיד, בלי להתבלבל, רץ לעבר הכביש. והיא, כמובן, אחריו. “אדר תעצור!” היא צועקת אליו והוא לא קשוב, ממשיך לרוץ. עד שהיא תופסת אותו, מתיישבת באנחה וחולצת שד להניק אותו. הוא יונק ולקינוח מעניק לה נשיכה כואבת בשד. “כבר אמרתי לך לא לנשוך, חמוד”, היא אומרת לו ברכות. והרכות שלה רק מכעיסה אותו עוד יותר. הוא לוקח בתנועה מהירה את הנייד שלה המונח על השולחן ומטיח אותו על הרצפה. “לא, חמוד” היא אומרת לו, בקול רך מאוד. אני בוצעת לו חתיכה מהקרואסון, ואומרת לו – “תאכל”. הוא לוקח ונרגע קצת. היא מחייכת אלי בהקלה.

“זה כמו עם הקופים”, אני אומרת לה בחיוך, “צריך לתת להם משהו בתמורה למה שנלקח. סחר חליפין”. אדר הקטן מסיים את הקרואסון. מכיוון שהוא עדיין אינו מדבר הוא פורץ בבכי מחאתי ועצבני, מעיף את הידיים לכל עבר, על הדרך מחטיף פליק לאימו ומעיף את בקבוק המים מהשולחן. את הקפה הקפדתי להזיז בזמן. אני כבר לא ממש מחייכת אליו.

הסאגה הארוכה הזו נרגעת רק כשהיא שוב שולפת את הטלפון שלה מהתיק. יש סדרות יפניות נפלאות היא משתפת אותי. “רוצה לראות סדרה?” היא שואלת אותו שאלה רטורית. הוא חוטף את הטלפון מידיה ולפתע נהיה שקט, דממה מבורכת. אדר נבלע לתוך טלפון חכם. יושב מהופנט בעגלה, בוהה בסדרה יפנית.

היא פונה אלי ואומרת – “יש לנו מרווח זמן, שקט של עשר דקות”. סבבה, אני אומרת לה. “אני הולכת לנצל את הזמן הזה ולספר לך על סמכות הורית קופית”. וכן יש דבר כזה. החלטתי לשתף אותה בתצפית של לא מעט שנים שאני עושה על להקת קופי הסנאי שלנו ואיך הם מחנכים את הדור הצעיר אצלם. 

ילדים עד גיל 7 הם ממש כמו קופים קטנים וכמו כל שאר הגורים, הגוזלים והאפרוחים בטבע. הם לומדים מחיקוי. הם מפתחים ביטחון עצמי כשהם מרגישים מוגנים. לקופים יש סמכות הורית. אין אף חיה בטבע ששואלת את הגור הקטן שלה מה אתה רוצה לעשות? מה אתה רוצה לאכול? התפקידים והגבולות ברורים וזה מה שמעניק לקטנים ביטחון. התינוק לא צריך להמציא תשובות לשאלות או להתעסק עם כל מיני חוקים שהמבוגרים משליכים עליו. ריבוי השאלות גורם לחוסר אמון בכך שיש סדר בעולם. 

אצל הקופים, כל השבט עסוק ופעיל. הקטנים מצטרפים לעשייה של שאר חברי הלהקה. לא ממציאים פעילויות מיוחדות לשעשע אותם ולא ממציאים דברים במיוחד כדי “להעביר את הזמן” עם הגורים הקטנים. הגורים לומדים ומתפתחים דרך התנסות וטעייה, משחק וחיקוי. הקופים הבוגרים מפנים זמן למשחק מלמד עם הגורים. זמן האיכות יחד מנוצל היטב ומשמעותי לחייהם. בקרב קופי סנאי, הנקבות הן המנהיגות. הן שולטות בלהקה וישנה אחווה נשית מובהקת. הן חיות בתוך מערך של תמיכה הדדית. כל נקבה פוריה מעל גיל חמש ממליטה אחת לשנתיים ולד אחד לאחר היריון של חמישה חודשים.

את החודש הראשון לחייו מבלה התינוק כל הזמן על גופה של אימו. מרגע לידתו הוא על גבה אוחז בה חזק, מדי פעם הוא עובר לקדמת גופה לינוק. 

אצל הקופים, כל השבט עסוק ופעיל. הקטנים מצטרפים לעשייה של שאר חברי הלהקה. לא ממציאים פעילויות מיוחדות לשעשע אותם ולא ממציאים דברים במיוחד כדי “להעביר את הזמן” עם הגורים הקטנים.

מרגע לידתם יש בהם ערנות וסקרנות. עיניהם הגדולות פקוחות לרווחה, עוקבים בסקרנות אדירה אחר כל הנעשה בסביבתם. מודל החיקוי שלהם מתחיל מרגע לידתם, מתנועות גופה של אימם בין צמרות העצים. הם שמים לב לריחות שמסביב, לקולות הצקצוק שאימם ושאר הקופים בלהקה משמיעים. התינוק הרך לומד את השפה ואת העולם שאליו הוא הגיח דרך חווית תנועת גופה של אימו שעליה הוא נישא כל העת.

לקופי הסנאי יש רפרטואר עם כ 30 קולות צווחה וצקצוק שונים. כל קול מספר סיפור אחר. אחד מודיע על תחילת משחק, אחר משמש התראה מפני סכנה, ויש אפילו קול מסוים שמתריע על נחש וקול אחר אחר שמתריע על ציפור טרף. יש קול שמודיע – מצאתי אוכל טעים, יש קול ששואל – איפה אתם? הלכתי לאיבוד, וכן הלאה. הקופיפים הקטנים לומדים את השפה מהר. הם לא מתפנקים בלא בלדבר. להיות חלק מהלהקה פירושו לחיות. הביחד הינו כמו אוויר לנשימה. 

קוף דחוי מן הלהקה יתקשה לשרוד בגפו. הלהקה היא רשת הביטחון וההגנה של כל אחת ואחד מן מהפרטים. ביחד הם יוצרים גוף חזק. הם יודעים שלהיות לבד מסכן אותם. כך שהסתגרות, בדידות ונפרדות הם לא אופציה. 

לעומת זאת, משחק ושובבות הם בהחלט חלק מחייהם. לפעמים ניתן לראות את כל הקופים הצעירים זה על זה במעין ערימה מגובבת כשהם מצווחים ונוגסים קלות אלה באלה, מתגלגלים בערימה שמחה ככדור. אבל מספיק צקצוק אחד מהאם או השמרטפית שמודיע להם שהמשחק נגמר, ותוך רגע כולם מתייצבים. סמכות קופית, כבר אמרתי?

כשהתינוק כבן חודש הוא מתחיל לרדת בגמלוניות מתוקה להפליא מגב אימו ומגלה את צמרות העצים ובהם לעיתים קרובות הוא נפגש עם בני גילו. קופות הסנאי פשוט מייצרות לעצמן משפחתון. קופות צעירות שעדיין לא הגיעו לגיל הזדווגות עוסקות בלשמור על הדור הצעיר. על הדרך הן מתאמנות במלאכת האמהות. בנשיאת גור על הגב ואיך להשאר קלים זריזים וגמישים. זה דורש אימון. האימון שלהן נעשה עם גורים שכבר יכולים לנוע בעצמם במקרה שיש בעיה כלשהי עם השמרטפית. עם הצעירות נשארת תמיד קופה מבוגרת בתצפית ערנית – משגיחה עליהן ופוקחת עיניים ואוזניים כדי לזהות מבעוד מועד סכנות אפשריות ולהזהיר את המשפחתון במידה שהגיע הזמן להתרחק במהירות. כל המנגנון הזה מעניק מרחב מחייה חשוב ביותר לאמהות, מרחב שמאפשר להן סבלנות וסובלנות לטווח הארוך. הן אחראיות על הגורים עד גיל שנה ולעיתים הקשר נשמר אפילו לכל החיים. המשפחתון מעניק ביטחון ושקט לאימהות, לנקבות הצעירות הוא מאפשר לימודים ואימונים, והגורים? הם אינם נדרשים לדבר חוץ מאשר להיות גורים. תארו לכם כמה זה משחרר אותם.

לעומת זאת, משחק ושובבות הם בהחלט חלק מחייהם. לפעמים ניתן לראות את כל הקופים הצעירים זה על זה במעין ערימה מגובבת כשהם מצווחים ונוגסים קלות אלה באלה, מתגלגלים בערימה שמחה ככדור. אבל מספיק צקצוק אחד מהאם או השמרטפית שמודיע להם שהמשחק נגמר, ותוך רגע כולם מתייצבים. 

אם נשמעת שריקת אזהרה או הזמנה להתכנסות הלהקה כל נקבה צעירה אחראית על תינוק אחד ובשעת הצורך היא מיד תיגש אליו, ותשמיע לו את הקול המסביר את בהילות העניין. הוא יעלה על גבה והיא תישא אותו על גבה עד שאימו תשוב ואז בתנועה קלילה הוא יעבור לרכוב על גבה של אימו. זה הכל. המטפלות הצעירות מאפשרות לגורים הקטנים לשחק ולהתנסות בסביבה הטבעית שלהן. תוך כדי כך הן צדות חרקים קטנים ועסוקות גם הן בשלהן כמודל חיקוי נוסף עבור הגורים. כל חברי הלהקה מעבירים ידע ומסרים לדור הצעיר על ידי עשייה בפועל ללא שום צורך בדיבור תיאורטי על “הדברים החשובים”.

ממש כמו אצלנו ואולי אפילו יותר אצל הקופים, הדבר החשוב ביותר לתינוק הוא המגע של גוף אימו, החום ורכות הפרווה שעליה הוא מונח. התנועה הנושאת אותו מאפשרת לו להירגע ולסמוך. התינוק לא צריך להיות על המשמר. אין לו אחריות. הוא רק “צריך” להתחזק ולגדול. הוא אהוב, מוגן ושמור. העולם הינו מקום בטוח עבורו. העולם הינו מקום טוב.

זוהי נקודת הפתיחה שלהם. כאשר הם מגיעים לגיל חודש, לראשונה הם יורדים מהמקום הבטוח שלהם על גבה של אימם ומתחילים לחקור בסקרנות את העולם. ובמקביל, הם מחקים כל דבר שהקופים האחרים עושים. עד גיל שנה לא מתגלה מבנה אישיות ייחודי בקופים הצעירים, הם אחד עם אימם והלהקה. בגיל חודשיים בערך הם מתחילים לאכול עם אימם. באופן מובהק האם דואגת קודם כל לעצמה ורק אחר כך מפרישה לתינוקה. זה ברור לה כשמש שעליה לשרוד כדי לטפל בתינוקה. הפעולה הפשוטה הזו גם מבהירה לתינוק מהי ההיררכיה בלהקה.

הגורים חשובים לכל הלהקה, הם דור העתיד והם מוגנים ושמורים מאוד. אבל אין זה הופך אותם למקבלי החלטות או לקובעי עובדות. נהפוך הוא. לכולם ברור שעל התינוקות ללמוד מחוכמת הבוגרים ושהסמכות נתונה תמיד בידי הבוגרים. התצפיות הממושכות שביצעתי הראו לי שלקופים, באופן הכי טבעי ומובן מאליו – יש סמכות הורית. קורה לעיתים שיש צעיר מרדן או מתחכם שלא מקשיב, אחד שמשבש את חיי הלהקה ואת הסדר המאפשר להם לחיות בביטחון ובטוב. החינוך במקרה כזה הוא מיידי ונחרץ – הסורר מיד חוטף נשיכה או משיכה כואבת בעורף או בזנבו.

הסמכות ההורית הטבעית המובנית בהם מאפשרת להם העמדת גבולות ברורה והגיונית. הדברים לא מתנהלים על פי חוקים הנולדים מתגובה אימפולסיביות למעשה או להתנהגות של הגורים, הגבולות לא נוצרים כהתניה או כהענשה, אלא פשוט מתוך ידיעת הדרך ובהירות פנימית. הסמכות ההורית הקופית משדרת לגורים ביטחון. יש מי שיודע מה עושים. הסמכות של המבוגר – בין אם הוא אדם ובין אם הוא קוף – מייצרת אצל הקטנים שקט וביטחון עצמי לכל חייהם. הם גדלים עם יכולת להסתדר בעולם ועם הבנה טובה יותר של החיים.

הגורים חשובים לכל הלהקה, הם דור העתיד והם מוגנים ושמורים מאוד. אבל אין זה הופך אותם למקבלי החלטות או לקובעי עובדות. נהפוך הוא. לכולם ברור שעל התינוקות ללמוד מחוכמת הבוגרים ושהסמכות נתונה תמיד בידי הבוגרים. 

“את לא לבד”, אני אומרת לחברתי, “למרבית ההורים היום יש קושי בהצבת גבולות ועמידה בהם”. יש חשש מלהיקלע לעימותים עם הילדים. ישנה כמובן גם עייפות ורצון לנוח מול המסכים. לא להיות מופרעים על ידי הילדים. הבעיה היא שזוהי המציאות שהילדים מחקים. כל אחד והמסך שלו, כל אחד והעולם שלו. כאילו כיום “לא צריך” חום ומגע, תקשורת ומשחק. כאילו יש ילד או ילדה בעולם שדי להם בלשבת ולהתמלא כספוג רווי מהצפייה בתכנים שונים ומשונים שהמסכים מספקים להם. אבל מודל החיקוי שלהם ריק והתכנים במסכים אינם מקנים לילדים חוויה התפתחותית אמיתית כמו זו שזוכים לה ובגדול, גורי הקופים. בצפייה אין תנועה ואין בה רכישה של חוכמת חיים. מה שיש בה זה הצפה רגשית וחושית מעודף מידע שאין ביכולתם לפרק או להבין ואז מגיע התסכול.

בינתיים הסדרה מסתיימת ואדר הקטן שוב כועס. הוא נע בעצבנות בעגלה ומטיח את הטלפון בזעם על הרצפה. חברתי מרימה את הטלפון מהרצפה ואומרת לו בקול אוהב אבל ממש סמכותי:”זהו זה! לא צופים יותר”. היא מתכוונת לזה ולא פוחדת מהתגובה שלו. אדר בהלם, מתקשה להאמין למשמע אוזניו. וראו זה פלא, בן רגע, ולרגע קטן אחד, הופך למוגלי ילד טבע מתוק ומצביע על בקבוק המים שלו. היא נותנת לו את הבקבוק, מודה לי, והם הולכים לדרכם.