הילדים האבודים מתימן

“על המקרר בבית שלנו תלויה תמונה ובה סבא שלי נותן איזה דו”ח לרבין. עד היום התמונה הזאת הייתה תלויה על המקרר בגלל סבא, מהיום היא תלויה שם לזכר רבין”. זו שורת הטקסט הראשונה שכתבתי והקראתי מול קהל אי פעם. הייתי בכיתה א’ וכל הילדים היו צריכים לכתוב משהו על הרצח הנורא. הטקסט שלי נבחר והקראתי אותו בטקס הזכרון הבית־ספרי.

שנים רבות מאוחר יותר, התמונה עודנה תלויה על המקרר בבית הוריי, אלא שכיום, לאחר פטירתו של סבי, הוא עצמו חזר להיות עיקר התמונה. אבל עבור רבים העיקר בתמונה הזו אינו סבא שלי או רבין, עבור רבים העיקר בתמונה היה מה שכיניתי בבורות בועתית־אשכנזית־ילדותית בזמנו כ”איזה דו”ח”. 

סבי היה השופט משה שלגי, ובאותו מעמד הוא הגיש לראש הממשלה יצחק רבין את מסקנות הוועדה בראשותו, וועדת שלגי, בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן. הייתה זו הוועדה השניה בנושא, לימים קמה גם וועדה שלישית. אך גם שלושתן יחדו לא שמו סוף לפרשה. למה? בעיקר כי לא לשם כך הן נועדו. כפי שוועדת טרכטנברג לא שמה קץ ליוקר המחיה הפושע במדינה, ועדת שישנסקי לא מנעה את שוד הגז של יצחק תשובה ושותפיו, כך גם הוועדות בנושא ילדי תימן לא נועדו באמת להגיע לגרעין האמת של הדברים ולהכיר בסבל המשפחות באופן שיאפשר לרפא את הכאב שנגרם. 

סבי היצר על כך באופן פרטי פעמים רבות והסביר כי ניתן לו מנדט מאוד צר וספציפי – להכריע מה עלה בגורל הילדים שנטענו כנעלמים והאם הוצגו בפני הוועדה בראשותו הוכחות למעשים פליליים סביב הנושא. ענין הגזענות והטיוח לא הועמדו לבדיקה על ידו. תחת הכותרת הזאת וסביב הממצאים שהוצגו הוא נאלץ לסכם כי לא היו הוכחות לפלילים. באופן פרטי, בשיחות משפחתיות, הוא אמר שהפרשה בהחלט התרחשה, הילדים אכן הועלמו, מעשים בלתי מוסריים בעליל בוצעו. הוא סבר שהמדינה מטעמי רשלנות, זלזול וגזענות, ביצעה עוולות נוראיות שבהן היא מסרבת להכיר במשך עשרות שנים. את כל זה הוא היה מנוע מלכתוב כחלק ממסקנות הוועדה. באחד הראיונות הנדירים שהעניק בנושא הוא דיבר על טכנולוגיות שהיו עשויות לסייע לפיענוח הפרשה ונחשבו אז חדשניות אך מוכחות, הוסתרו מעיני הוועדה ובהתאם לכך נאמר להם שאין טעם לפתוח קברי ילדים שכן שום הוכחות לא ייצאו מאותם קברים, רק כאב לב נוסף.

אז מה הטעם בכלל להקים וועדות ואז להגביל אותן? למה להקים ועדה שלישית (ועדת קדמי) ואז להטיל חיסיון על הפרוטוקולים שלה עד שנת 2071? מאין נובע הרצון הזה של ללכת עם (וועדה) ולהרגיש בלי (וועדה)? נראה שיש רצון כן לסיים את הפרשה הכאובה, לזכות מחדש באמון הציבור ולאחות את הקרעים. אבל בה בעת, המחויבות לשאת בעול האחריות/האשמה ולהכיר בעוולות שקרו ובנסיבות שהובילו להן אינה קיימת. במשרדי הממשלה כנראה מתפללים שהם יצליחו איכשהו להכיר ולא להכיר במחדל בו זמנית. בדיוק כפי שניסה השר לשעבר אמיר אוחנה להכיר ולא להכיר באסון מירון כשאמר את המשפט האלמותי: “אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה”.

הקונפליקט הפנימי הזה של משרד הבריאות שמחד מעוניין בהחלט להביא לסיום את פרשת ילדי תימן ומאידך לא מוכן לקחת גרם אחד של אשמה או אחריות, הביא למחדל העדכני ביותר בשורה הארוכה של המחדלים הכרוכים בפרשה. 

בשנת 2017 הקים המשרד את “הוועדה המתכללת לטיפול בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות”. לעתים מדובר בהבדלים בין הטיפולים והתרופות המוצעים לגברים לעומת נשים, לפעמים זה יחס מזלזל כלפי מטופלים מבוגרים, יחס מתנשא כלפי מטופלים שאינם דוברי השפה העברית. והיו גם פרשיות ענק מזעזעות כמו הזריקות למניעת הילודה שניתנו לעולי אתיופיה בתואנות שווא.

אל הוועדה הגיעו בין היתר נציגים מתחום האתיקה בארגון רופאים לזכויות אדם והם אלה ששכנעו את המשרד לחקור תחת הוועדה הזו גם את הטענות לגזענות ואפליה סביב פרשת ילדי תימן. הם, יחד עם ארגונים נוספים כגון עמותת עמר”ם (עמותת רוח המזרח) סיפקו לוועדה את החומרים והעדויות הרלוונטיים. הוועדה הטילה על צוות בראשות פרופסור איתמר גרוטו לייצר דו”ח בהסתמך על אותם חומרים. השם איתמר גרוטו אולי מעורר אצל רבים תחושה של חוסר אמון, אבל הוא ממש לא העיקר כאן. 

הוועדה סקרה את החומרים שקיבלה מידי משרד הבריאות והדו”ח שלה קובע כך: אנשי רפואה קיבלו החלטות רפואיות באשר לילדים מבלי ליידע את ההורים ומבלי לבקש את הסכמתם. הם גרמו ל”ניתוק קשר” בין הורים לילדיהם, בישרו להורים על פטירות ילדיהם מבלי להציג גופה, תעודת פטירה או מקום קבורה, והיו מעורבים בתיווך לאימוץ פרטי. הדו”ח קבע שתפיסות גזעניות של אנשי הרפואה וגישתם הפטרנליסטית כלפי העולים הן מהגורמים לפרשה. אחת המסקנות של הדו”ח היא שכעת על משרד הבריאות לעבוד בשיתוף המשפחות עד לאיחוי הקרעים ולפתירת משבר האמון. מוצע בדו”ח, בין היתר, שתתבצע התנצלות רשמית גורפת בשם קהילת הבריאות והכשרת העוסקים במקצוע כיום כדי למנוע הישנות מקרים דומים.

אבל בדיוק כמו אוחנה בזמנו והמשטרה בזמנה, גם משרד הבריאות לא היה מוכן לאמץ מסקנות שמכירות באשמה מצידו. במגמה לפסול את הדו”ח (שהם הזמינו, ונכתב על ידי אנשים שהם בחרו והסתמך על נתונים מתוך ועדה שהם הקימו) הוחלט שם “להעבירו לבדיקה נוספת לפני פרסומו”. משם הדרך לגניזה היא קצרה, רק צריך לבחור בקפידה את העיניים המדויקות שיבחנו את הדו”ח הזה. ואכן נמצאו העיניים הללו במעלה ראשה של פרופסור שפרה שוורץ. לאף אחד לא היה ספק מה תהיה דעתה של פרופסור שוורץ על הדוח שכן במשך שנים היא לא חסכה דעתה על פרשיית ילדי תימן ואמרה פעם אחר פעם בכל פורום אפשרי שהיא, פרופסור שפרה שוורץ, לא מצאה מעולם שום הוכחות ליחס שונה כלפי עולי תימן ושום רמז להוכחה לכך שילדים נעלמו. 

שמעבירים את הדו”ח למי שחושבת ככה, בין אם היא טועה או צודקת (ואפילו לפי שלוש הוועדות המוגבלות מאד של המדינה עצמה היא טועה), זהו לא שלב בדיקה נוסף כדי לוודא את איכות הדו”ח אלא סיכול ממוקד. העברת הדו”ח לבדיקה אצל ד”ר שוורץ משולה להעברת תלונות על אלימות משטרתית – לבדיקת המשטרה. 

האם משרד הבריאות קיבל רגליים קרות מהביקורת הפנימית שלו עצמו כנגדו והזמין מדבירת דו”חות כדי להיפטר מהביקורת הזו?נושא היעלמות ילדיהם של עולי תימן, כמו נושא הכיבוש, כמו נושא האלימות המשטרתית כלפי בני מיעוטים, כמו כל העוולות שקרו ועודן מתקיימות במדינה לא ייפתרו ואינם יכולים להיפתר מתוך הדחקה. מעשים אינם עוברים מסטטוס של עוולה מתמשכת לסטטוס של הליכי ריפוי לל הסתכלות כואבת במראה והכרה במגרעות ובטעויות אנושיות. 

מה שידוע לנו עד כה בנושא פרשת הילדים הנעלמים (אולי הגיע הזמן להוריד משם את המילה “תימן” ולהכיר קודם כל בכך שמדובר בילדים ישראלים, להורים ישראלים שעלו מתימן, ולא להשתמש בכותרת שמרחיקה את הנושא מלב הציבור הרחב) וכל ההישגים שהושגו עד היום בכיוון של ריפוי והכרה בכאב המשפחות – לא היה מתגלה אלמלא מאבקם של פעילים חברתיים אמיצים שפעלו למען המדינה, נגד המדינה. בשביל פעולות כאלה צריך ידע נרחב. מומלץ לקרוא את טיוטת הדו”ח שפורסמה באינטרנט וזמינה בין היתר באתרי החדשות (הוא קצר יחסית, נהיר, תמציתי, ומרתק – לא לפחד בגלל המילה דו”ח); להיכנס לאתר של עמותת עמר”ם ולקרוא את שלל העדויות והממצאים שבידיהם; לקרוא את סדרת הכתבות של יגאל משיח בנושא בשנים 1995-1997 אשר פורסמו בעיתון “הארץ” וזמינות כיום באתר “הארץ”.

מעניין היה לגלות איזו כתובת מייל בחר משרד הבריאות בפרסמו את ענין הדו”ח הלא ממומש שלו. וכך נכתב באתר: “מייל לפרטים ולתגובות: [email protected]”. אפס גזענות. זו כתובת המייל של משרד הבריאות בנושא הדו”ח. ואי אפשר שלא לשאול האם זוהי הצהרת כוונות שלהם לגבי העתיד או שמא זו הצהרה שהיא מבחינתם עובדה מוגמרת שמבטלת את כל טענות הציבור?

בסוגיית ילדי תימן אמר לי פעם במאי טלוויזיה מוכר: “אני לא נתקלתי בתימני בן למשפחה אשכנזית, אם אכן חטפו ואימצו, תראה לי, איפה יש אחד כזה?”. ובכן, יש כאלה, והם הופיעו לא מעט בסרטים. גם ילדים שאומצו וגם הורים שאימצו אותם. מי שיתעניין, יגיע בקלות למקורות ויוכל לקרוא. 

לפי כל המחקרים שנעשו עד כה, כולל הדו”ח הזה, לא התקיים מפעל חטיפת תינוקות שיטתי שנועד לגזול את ילדי המזרחיים ולהעניקם לאשכנזים. אבל בפועל, זה מה שקרה – ילדים הועלמו, חלקם מתו, חלקם נמסרו לאימוץ. את הטיפול באותם ילדים ובטענות של ההורים שחיפשו אותם אפפה עננת גזענות והתנשאות שהשפיעה קשות על התפתחות הפרשה. 

על המקרר בבית הוריי תלויה תמונה ובה סבא שלי נותן איזה דו”ח לרבין. בתקופות שונות הסתכלתי בה וראיתי בעיקר את סבא, אח”כ בעיקר את רבין, ואז שוב את סבא. מהיום אראה בה בעיקר את הדו”ח. מהיום היא כבר לא תמונה, היא מראה.